תגית: בית חרושת למלכודות זבובים

נתחיל מהרושם הכללי: "בית חרושת למלכודות זבובים" הוא מאותם הספרים שמשפיעים כמו אגרוף בבטן, ונשארים עם הקורא זמן רב אחרי הקריאה.

במרכז העלילה דמותו של מרדכי חיים רומקובסקי, מי שהנהיג את יהודי גטו לודז' בשנים 1939 עד 1944. מאוד מומלץ לקרוא מעט רקע על האיש לפני קריאת הספר (הערך בויקיפדיה יכול להוות רקע מתאים), כי העלילה מתבהרת באיטיות מסוימת, שלפחות אצלי יצרה בתחילה בלבול בין מציאות ובדיה. הסופר, ה"משחק" בספר את תפקיד עצמו, מוזמן לתעד ארוע מסוים בעיר הולדתו לודז'. כשהוא מגיע למקום מסתבר שמדובר במשפט שנערך לרומקובסקי. עלילת הספר מתרחשת בימים אלה, ורומקובסקי ומרבית העדים במשפט כבר אינם בין החיים, רובם נרצחו בגטו או באושוויץ. עובדה זו מקנה לספר אוירה הזויה, כמעט בלתי שפויה. בתחילה האוירה הזו הפריעה לי (אני, ככלל, מעדיפה ספרי שואה דוקומנטריים על פני ספרי פרוזה), אבל עם התקדמות העלילה, כשהעדויות הולכות ונצברות, ה"טכניקה" של הספר הופכת כמעט מתבקשת מאליה. הערפול של חווית ההווה משתלב בצורה מושלמת עם טירוף המערכות המהווה רקע למשפט.

נושא המשפט הוא תפקידם ותפקודם של היודנראטים, אותם ראשי קהילה שמצאו עצמם בתפקיד הבלתי אפשרי של מתווכים בין הנאצים והיהודים. יש הרואים בהם משתפי פעולה, יש הסבורים שהיו גיבורים שעשו כל מה שחשבו לנכון כדי להציל ולו בודדים. מי שלא עמד במקומם יתקשה לשפוט. במקרה של רומקובסקי, גם אם מצדדים בפעולותיו – כמו ארגון תעשיה והקמת מוסדות בריאות ומוסדות תרבות – קשה שלא לתעב את סגנונו הראוותני, את תשוקתו לכוח ולשררה. אבל אולי צריך היה אדם להיות בעל אופי שכזה כדי להתייצב מול הגרמנים ולהתמקח על מספר הנידונים להריגה?

אנדז'יי בארט מזמן לעדות את יאנוש קורצ'ק, את חנה ארדנט, את הנס ביבוב (ראש מינהל הגטו הגרמני), ואחדים מכלואי הגטו. הוא מצטט במדויק כמה מנאומיו של רומקובסקי בפני היהודים, ובראשם הנאום הנורא "תנו לי את ילדיכם", ומתאר ארועים מצמררים מהחיים באותו מקום איום.

במקביל לסיפור המרכזי, בארט משוטט בחוצות לודז' של ימינו עם אחת הנשים שפגש במסדרון בית המשפט, ומתאר הן את החיפוש אחרי שרידי העבר והן תמונות מן ההווה. מנקודת הראות האישית הצרה שלי, לודז' של היום פחות מעניינת, אבל מכיוון שהספר מכה בבטן ומקשה על הנשימה, ההפוגה שבשוטטות מחוץ לבנין בהחלט נחוצה, למרות שלגמרי לא מדובר בטיול רומנטי רגוע.

מומלץ ביותר

 

Fabryka Mucholapek – Andrzej Bart

הוצאת מחברות לספרות

2011

תרגום מפולנית: ענת זיידמן

שם הספר במקור השבדי: עניי לודז'

אל תאמינו לכתוב על כריכת הספר, וגם לא לדברים שהסופר עצמו כותב בהערות בסיום הספר:

"הספר בוחן בזכוכית מגדלת את טבע העמידה האנושית, הרשע ועקרונות המוסר" – הספר אינו בוחן דבר, הוא עוסק בתיאורים בלבד.

"רומן זה נע סביב הנקודה הזאת: מה נדרש כדי שאפילו האיש החזק של הגטו יסרב לציית? מדוע הוא עשה זאת? ואיזה מחיר הוא נאלץ לשלם על הציות חסר האחריות שלו?" – הספר לגמרי לא נוגע ב"מדוע", רק ב"מה".

"מלך היהודים" מתאר את החיים בגטו לודז' בין השנים 1940 ו-1944. הוא מתבסס במידה רבה על הכרוניקה של הגטו, כפי שנכתבה על ידי תושביו, ועל עדויות כתובות נוספות. בסקירה על HHhH, התיחסתי לדרכים שבהן ניתן לכתוב על סיפור היסטורי. סם-סנדברג בחר, לדעתי, בדרך הפסולה מכולן: הוא עירב עובדות עם בדיון לכלל רומן, וכאילו לא די בזוועות אותה תקופה הוא בדה זוועות מדמיונו. הנה הדוגמא הבולטת מכולן: נאמר על רומקובסקי (ראש היודנראט, שבשלו נבחר השם לספר בתרגום לעברית) שניצל מינית ילדים בבית היתומים שהיה תחת חסותו. קיימת לפחות עדות ישירה אחת של מי שהיתה קורבן לכך. כמו כן ידוע שאימץ ילד בגטו, לא ברור באילו נסיבות. הסופר, בכמה סצנות מחליאות, מחבר בין שתי הידיעות האלה. הוא כולא את הילד עם האב המאמץ בחדרון קטן, ומתאר בפרטי פרטים את הדרכים בהן המבוגר מתעלל בילד. עד לאותן סצנות האמנתי לכל מילה בספר. אחריהן ישבתי לחפש מידע נוסף, וגיליתי עד כמה הבדיון משמש בערבוביה עם האמת, עד שלא ניתן להבחין בין מה שהיה למה שלא. לעניות דעתי, זו הדרך הכי לא נכונה לטפל ספרותית בשואה. האמת צועקת מכוח עצמה, לא צריך להוסיף קישוטים. וגם אם נניח שהקישוטים ממש הכרחיים, מן הראוי שהסופר יציין בהערות שוליים או בהערות סיום מה בדה לצורך העלילה.

אבל נשים את הטכניקה בצד. מצד התוכן הספר, כאמור בפתיחה, לא מקיים את מה שהוא מבטיח. בשום מקום בספר אין עיסוק ב"למה". אם הנושא הוא היודנראט, נושא מורכב וכואב, אפשר לצפות לנסיון להבין לנפשם של מנהיגי היהודים, מה מניע אותם, האם הם תאבי כוח (מה שהיה כנראה נכון לגבי רומקובסקי), האם הם פתאים שנפלו בפח השקרים של הנאצים, האם הם אופורטוניסטים שניסו להוציא את המיטב מהמצב שנכפה עליהם גם על חשבונם של יהודים אחרים? אין בספר כל זכר לעיסוק של ממש בשאלות האלה.

ויותר מהכל קומם אותי המיקוד של הספר. הקורא הבור (ואני לא בטוחה שהקהל המקורי של הספר לא יכול להחשב כזה) יכול להתרשם שהיו באותה תקופה אנשים אומללים (רוב היהודים), אנשים רעים (הגרמנים), ואנשים סופר-רעים (ההנהגה היהודית). חוסר הפרופורציה זועק. אם היה בספר עיסוק אמיתי בשאלת שיתוף הפעולה היהודי – ניחא. כפי שהוא – עדיף שלא היה נכתב.

אם תרצו לקרוא ספר מצוין על שאלת רומקובסקי, אני שבה וממליצה על "בית חרושת למלכודות זבובים". הספר הזוי בדרך הכתיבה, משלב דמיון עם מציאות, אבל לא חושש לגעת בלבן של שאלות קשות. הנה לכם עוד דרך לכתוב סיפור היסטורי.

De fattiga I Lodz – Steve Sem Sandberg

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום משבדית: רות שפירא