בשנת 1943, ינינה השלס בת השתים-עשרה, כבר נשאה משא כבד של זכרונות מסויטים. בין השנים 1939 – 1941 היתה עירה לבוב תחת שלטון סובייטי, ואביה נכלא לתקופה ארוכה וחזר שבר כלי. ב-1941, עם הכיבוש הנאצי, החלו המגבלות על היהודים, הרדיפות והרציחות, אביה הוצא להורג, וינינה ואמה נכלאו במחנה הריכוז יאנובסקי, שם חוו חרפת רעב ואימה ועבודת פרך. במחנה פעלה קבוצה מחתרתית, שאחד מחבריה היה המשורר והסופר מיכאל בורוביץ', שניסה לארגן במחנה פעילות תרבותית, כדי להעניק לאסירים תחושת כבוד עצמי לנוכח היאוש והחידלון. תשומת לבו הוסבה לשיריה של הילדה, אותם נהגה לדקלם בפני נשים מקבוצתה, וכשהצליח להחלץ מן המחנה פעל להברחתה ממנו בעזרת המועצה לעזרה ליהודים (ז'גוטה). אמה של ינינה, כמו מרבית בני משפחתה ומכריה, לא שרדה. האם הסתתרה במרתף בית החולים עם אנשים נוספים, אבל לא היו להם אמצעים לשהייה ממושכת, ולכן הסגירו את עצמם.לפני הוצאתם להורג סירבו לפקודה להתפשט וכולם כאיש אחד בלעו רעל.
מושיעיה של הילדה נתנו בידה מחברות ועפרון, ובקשו שתכתוב את זכרונותיה. בסגנון בוגר, ענייני, מאופק רגש, פרשה על 132 עמודים את מה שעבר עליה: היא התיחסה לקורות משפחתה המורחבת, ליחסה של הסביבה אל היהודים בין אדישות לסחיטה ולשנאה, לארועים בסדר כרונולוגי, ולתחושותיה נוכח הסבל והפחד. היומן ראה אור בפולין כבר ב-1946. במהלך השנים תורגם לשפות נוספות, וכעת לראשונה הוא מתורגם על-ידה לעברית.
עמ' 48:
הלכתי לבקר את קלארה ודוד מונדק, הם היו בריאים ושלמים. משם הלכתי לבית של הדודים שלי ברחוב סטאשיץ'. בבית מצאתי את דודה סלה בוכה. היא סיפרה שביום שישי עברו בית-בית ברחוב סטאשיץ' ולקחו גם את דוד יז'י. עוד כמה ימים הוא יחזור, ניחמתי אותה. אבל חזרתי הביתה עצובה. לסבא וסבתא לא אמרתי דבר.
עמ' 64:
נסענו לטשארני פוטוק. ב' השאיר אותי שם ומיד רצה לחזור. לא ידעתי מה הסיבה. כל בוקר השכמתי קום ויצאתי לרעות את הבהמות. פרה אחת ברחה ממני. רדפתי אחריה ונפצעתי ברגל. התגעגעתי מאוד למאמושיה [אמא], וכשלא היה אף אחד לידי בכיתי.
עמ' 76:
פחדתי. לא כל כך מהמוות, אלא מזה שבילדים לא יירו והם ייקברו חיים. […] מאמושיה נסתה להרגיע אותי. היא הבטיחה שתכסה לי את העיניים כשיתחילו לירות.
עמ' 99:
בעקבות התליה לא פחדתי יותר מהמוות של מישהו אחר או של עצמי, אבל לא יכולתי בשום אופן להשלים עם זה מאוד רציתי לחיות […] מישהו שאל למה אין אצל היהודים מעשי גבורה. על כך ענה קליינמאן: "וכי לא היה זה מעשה גבורה, כשהנערות הלכו לפיאסקי בשירה, בלי בכי וצעקות?" לא יכולתי לקבל את זה. הרי פירוש הדבר הוא להכנע למוות […] זאת גבורה? אני צריכה להיות גיבורה כזאת? לא! אני מוכרחה לחיות! אם ללכת לפיאסקי, אז רק כדי לחיות. לא אברח, אבל אתנגד לרוצחים! לא אתפשט!
היומן, כאמור, ענייני ומפוכח. בשיריה, לעומת זאת, היא נותנת דרוד לרגישות ולעדינות. הנה הבית המסיים את השיר "וייסהוף":
אחד האסירים עבד בפליק
במיון בגדי הרוגים.
לפתע התכופף ונרעד,
לשמלה ורודה נצמד,
ותמונת חברתו הרים.
ינינה השלס, לימים אלטמן, עלתה לארץ ב-1950, ועסקה רוב חייה במחקר בתחום הכימיה. במהלך השנים פרסמה מספר הספרים, האחרון שבהם הוא "הוורד הלבן", בו חקרה את התנהלותם של אנשי המדע לפני תקופת הנאצים ובמהלכה.
"בעיני ילדה בת שתים-עשרה" הנו עדות בזמן אמת על קורותיה של ילדה אחת ושל קהילה שלמה באותם ימים חשוכים, עדות הראויה מאוד להקרא.
Oczyma Dwunastoletniej Dziewczyny – Janina Hescheles
פרדס
2016 (1946)
תרגום מפולנית: ינינה השלס-אלטמן
סקירות ספרים 