תגית: בערפל הנדודים

"האפשרות השלישית" מקבץ יחד 21 סיפורים, חלקם נכללו בקבצים קודמים של הסופרת. כל הסיפורים סובבים סביב חווית השואה, וכפי שהסופרת אומרת: "השואה עדיין ממלאת אותי, אין לי שום רצון לכתוב על משהו אחר". עדה פגיס, ילידת פולין 1932, נמנתה עם היהודים שבחרו בתחילת המלחמה לברוח למזרח פולין שבשליטת ברית המועצות (עדויות רבות בנושא זה נכללו בספר "בערפל הנדודים" בהוצאת יד ושם). בשלב מסוים הציעה ברית המועצות לפליטים לוותר על אזרחותם הפולנית, ואלה שבחרו לא לעשות זאת הוגלו מזרחה. עדה פגיס, יחד עם אמה ואחותה, עברו את המלחמה בסיביר. האם מתה מטיפוס, ושתי האחיות התאחדו לאחר המלחמה עם אביהן ועלו לארץ. עדה פגיס רואה עצמה בת מזל: "עברתי ‘שואה לוקסוס‘. זה לא הדבר עצמו. בכל זאת, עברנו את שנות המלחמה ברוסיה. היה רעב נורא, ואנשים מתו ממחלות – אבל לא רצו להשמיד אותנו. השואה שלי היא בעירבון מוגבל בלבד". עדה פגיס היא אלמנתו של דן פגיס, ניצול שואה וחוקר שירת ימי הביניים היהודית, שמוכר לציבור הרחב בעיקר בזכות שירו "כתוב בעפרון בקרון החתום".

סיפורי "האפשרות השלישית" מבוססים רובם ככולם על התנסויותיה של הכותבת, אך הם אינם ביוגרפים. הסיפורים מסופרים מנקודות ראיה שונות: בסיפור הראשון המספרת היא ילדה יהודיה בפולין, שמצפה למלחמה בתקווה שבשזכותה יפסיקו להציק לה במגרש המשחקים. בסיפור אחר אם ובנה, שנחלצו מהמחנות בסיביר, מנסים לתפוס מקום ברכבת שתוביל אותם למקום בו יוכלו לאכול כהלכה. סיפור נוסף מתרחש בבית אבות, שם מהרהר אחד מדרי המקום באפשרות לכתוב את זכרונותיו מאותה תקופה. לפעמים הסיפורים מתרחשים תוך כדי המלחמה, לפעמים המלחמה היא זכרון שיש ללמוד לחיות אתו. את כל הסיפורים מאפיינת לשון מאופקת, והם מכילים רק את מה שבתמציתם, בלי להתפזר לכיוונים נוספים, חלקם מסתיימים בחטף כשהנושא המרכזי מוצה, משאירים את הקורא עם רצון לדעת מה קרה אחר-כך.

אני חייבת להודות שבשלב מסוים התחלתי להשתעמם, וכשסיימתי את הספר שקלתי להמנע מכתיבת סקירה, כי לא נראה לי ראוי להכתיר כמשעמם ספר המבוסס על זכרונות שואה אוטוביוגרפים. אבל אחרי שלקחתי לעצמי קצת זמן להרהר בספר, וניסיתי להבין למה סיפורים שכתובים בכלל לא רע דברו אלי רק בתחילה ואחר-כך כבר לא, נראה לי שפענחתי את ה"תעלומה". מה שלא עבד מבחינתי הוא הרצף. העובדה שחלק ניכר מן הסיפורים הם וריאציה על אותם פרטים היסטוריים, גרמה לי לתחושה של חזרתיות ושל חוסר חידוש. כשדפדפתי כעת בספר לקראת כתיבת הסקירה, מצאתי את עצמי נתפסת לסיפור שבקריאה הרציפה נראה חיוור, אבל עכשו קראתי אותו שוב, וכשהוא עומד לעצמו הוא נקרא אחרת לגמרי. לפיכך המלצתי היא לקרוא את הסיפורים אחד אחד, בהפסקות, לתת לכל סיפור את המרחב הפרטי שלו.

כתר

2015

כותרת משנה: אסופת עדויות של פליטים יהודים מארכיון עונג שבת, 1939 – 1942

בעיצומן של שנות השואה התנהל בגטו ורשה מבצע תיעוד רחב היקף בראשותו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. על פי משנתו המקצועית, שגובשה שנים קודם לכן, ההיסטוריה צריכה להכתב לא רק על ידי קבוצה מצומצמת של מומחים, אלא על ידי מי שחווים אותה בעת היווצרותה. כשנכלא בגטו אסף סביבו קבוצה של מתעדים, שאספו מסמכים וגבו עדויות, ויחד עם יומנים שכתבו כלואים אחרים יצר ארכיון מרשים, שלא כולו נמצא אחרי המלחמה. לצד עדויות שנועדו להנציח את מי שגורלם נגזר למוות, ולשמש פה למי שכבר לא יוכלו לדבר, עסק הארכיון גם במחקר לשמו. רינגלבלום ועוזריו בחרו נושאים (לדוגמא, יחסי יהודים-פולנים במהלך המלחמה), כתבו שאלונים מפורטים, והקדישו זמן ומאמץ לתאר את התקופה על כל היבטיה. בשער השני בספר נכללת דוגמא של שאלון, ורמת הפירוט שבו מרשימה. כשהחלו להצטבר עדויות על מעשי רצח וכוונות השמדה, הצליחו אנשי הארכיון להעביר כמה מן העדויות לבריטניה, בתקווה להזעיק את בנות הברית לעזרתם. חברי הארכיון נפגשו בחשאי בשבתות, ועל כן כונה הארכיון בשם צופן "עונג שבת". ספרו המרתק של שמואל ד' קאסוב, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?", מתאר את עבודתם של המתעדים, ומציב להם יד זכרון.

לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, נחתם בין גרמניה וברית-המועצות הסכם אי-התקפה (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב), ובמסגרתו חולקו ביניהן השטחים שתחת שליטת פולין. גרמניה קיבלה את מערב פולין, וברית-המועצות את השטחים שבמזרח – ליטא, ביילורוסיה ואוקראינה. ביוני 1942 הפרה גרמניה את ההסכם ופתחה חזית מול ברית-המועצות. "בערפל הנדודים" מכיל ארבעים ושש עדויות שאספו מתעדי הארכיון, כולן מפי יהודים שנמלטו מפולין שבידי הגרמנים אל זו שבידי הסובייטים. העדויות מתארות את הבריחה, את הנסיונות הנואשים לחצות את הגבול החדש, את החיים תחת השלטון הקומוניסטי, ואת הגיהינום שהשתרר בשטחים המזרחיים עם הכיבוש הגרמני.

כל העדים חזרו בשלב כלשהו לורשה, והעדויות מפרטות מגוון של סיבות לכך. היו ששבו כבר בחודשים הראשונים, חלקם בשל געגועים לבית ולמשפחה, אחרים בשל הקריסה המהירה של חלומם על מדינה קומוניסטית שוויונית ופורחת. בשלב מאוחר יותר היו כאלה שנמלטו מברית-המועצות משום שלא הצליחו לבסס לעצמם חיים בטוחים: הסובייטים לא מיהרו להעניק לפליטים דרכונים שישוו את מעמדם לזה של המקומיים, הוטלו עליהם הגבלות תעסוקה ומגורים, חלקם הוגלו בכפיה, או שהוצע להם לעבוד במרחבי ברית-המועצות והם חששו שלעולם לא יוכלו לצאת משם. למרות השוויון לכאורה ממנו נהנו היהודים (לדוגמא, בוטלה המגבלה על מספר הסטודנטים באוניברסיטאות), המכבש הסובייטי הניע רבים לחזור אל האלטרנטיבה הגרמנית. ביוני-יולי 1942, בעקבות הטרור והאימה שהטילו הגרמנים ובני בריתם המקומיים, ניסו רבים להמלט. חלקם בקשו להצטרף אל הכוחות הסובייטים הנסוגים אל מעמקי ברית-המועצות, אך הדבר נמנע מהם. ביאושם ניסו לחזור למקום מוצאם, להתאחד עם בני משפחותיהם.

לצד תיאורים קורעי לב של האימה והמצוקה, העדויות מכילות מידע מרתק אודות הסביבה החברתית והתהליכים המדיניים של אותם ימים. העדויות מתארות את מערכת היחסים בין יהודים ופולנים בשטחי ברית-המועצות: היהודים המקומיים קבלו בברכה את הסובייטים, בעוד הפולנים ראו בהם כובש זר, והדבר גרם למתח בין שתי הקבוצות. היהודים זיהו הזדמנות לנקום בפולנים על יחסם העוין לפני הכיבוש, והפולנים רק המתינו לשעת כושר לנקום, וזו הזדמנה להם עם נסיגת הסובייטים (אך בעוד נקמת היהדים התבטאה בהתנשאות, זו של הפולנים התבטאה בהשתתפות בפוגרומים ובביזה). במקומות בהם גם הפולנים סבלו מן התושבים המקומיים, כמו ליטא, דיווחו היהודים על סיוע והזדהות מצד האוכלוסיה הפולנית. גם היחסים בין היהודים לאוכלוסיה המקומית הלא- פולנית מקבלים מקום נרחב בעדויות: בכל האזורים הללו הגרמנים לא היו צריכים להעסיק את עצמם יתר על המידה ברצח יהודים – הם נתנו אור ירוק, שיגרו לשטח את פלוגות הרצח, והאוקראינים והליטאים עשו את מירב "המלאכה". נושא נוסף שהעדויות נוגעות בו הוא חסידי אומות העולם: ככל הנראה היתה לאנשי הארכיון תכנית לכתוב סדרה שלמה בנושא זה, אך רק עדות אחת, אודות קצין גרמני שהציל יהודים, נשתמרה.

בפולנית ראו אור חמישה-עשר כרכים המכילים עדויות מתוך הארכיון. "בערפל הנדודים" הנו הכרך השלישי. הספר אינו קל לקריאה. ההצטברות של העדויות, הכאוס המתואר בהן, הספירה הכמעט לקונית של קרבנות הרצח – כל אלה שבים ומכים בקורא. ולמרות זאת זהו ספר מרתק שקשה להנתק ממנו. כשפורטים את הסיפור הגדול של השואה לסיפוריהם של יחידים, היומיום הבלתי אפשרי מתעורר לחיים. כוחו של ארכיון עונג שבת הוא בשילוב קולותיהם של האנשים היחידים לסיפורה המקיף של התקופה.

הוצאת יד ושם

2014

עריכת המהדורה הפולנית: אנדז'יי ז'ביקובסקי

עריכת המהדורה העברית: לאה פרייס

תרגום מפולנית: שושנה רונן