תגית: ברוריה בן-ברוך

כותרת משנה: צלו האפל של העושר

בפרק החמישי והאחרון של "חוב" מתקיים מפגש בין "סקרוג' נוּבוֹ", בן דמותו של גיבורו של דיקנס שהועבר לימינו, לרוח יום כדור הארץ מן העבר. עולם המושגים של סקרוג' נובו מסתכם פחות או יותר במשפט "הוא חייב את זה לעצמו, כי הוא שווה את זה" – הוא החייב והוא הנושה, ולאחר שלווה מעצמו זמן ומאמץ כדי להגדיל את הונו, הוא יכול לפרוע את חובו לעצמו באמצעות "זה" ("בדרך כלל אותו זה שמופיע בפרסומות", מוסיפה מרגרט אטווד באירוניה). "הוא חייב את זה לעצמו, אבל במובן הרחב הוא אינו חייב אגורה שחוקה לאף אחד. זוהי השקפת עולמו". רוח יום כדור הארץ מן העבר מובילה אותו לסיור בעולם שמחוץ לתחומו הצר, ומצביעה על החוב שלשמו, מן הסתם, נכתב הספר:

"האנושות עשתה עסקה פאוסטיאנית ברגע שהמציאה את הטכנולוגיות הראשונות, כולל את החץ והקשת. בני האדם החליטו אז להתרבות בצורה בלתי מבוקרת, במקום להגביל את שיעור הילודה כדי להתאים את גודל האוכלוסיה למשאבים הטבעיים. כדי לסייע לצמיחה זו הם הגדילו את אספקת המזון באמצעות מניפולציה במשאבים האלה, ולשם כך הם המציאו טכנולוגיות יותר ויותר חדשניות ויותר ויותר מורכבות. עכשו נמצאת בידינו מערכת הטריקים המסובכת ביותר שידע העולם אי-פעם. המערכת הטכנולוגית שלנו היא הטחנה שטוחנת כל מה שמבקשים ממנה, אבל אף אחד לא יודע איך מכבים אותה. התוצאה הסופית של ניצול טכנולוגי יעיל לחלוטין של הטבע תהיה מדבר חסר חיים: כל ההון הטבעי יאזל, מפני שטחנות היצור זללו אותו, התוצאה תהיה חוב אינסופי לטבע. אבל עוד זמן רב קודם לכן יבואו חשבון עם האנושות".

ארבעה הפרקים הקודמים לאחרון עוסקים בהרחבה בהיבטים השונים של מונח החוב, ובאחרון נעשה שימוש מושכל בכל אחת מן התובנות שעולות מקודמיו. הספר נפתח בבחינה מקיפה של מושגי ההוגנות והצדק, שככל הנראה התפתחו עוד לפני האנושות (פרימאטים מציגים עמדות מוצקות בשאלות של חלוקה צודקת ותמורה הולמת). מנגנונים פנימיים שמעריכים הוגנות ואיזון הם בגדר חובה בחיות חברתיות כמו האדם, ובלעדיהם לא היתה מתקיימת שום פעילות מסוג תן וקח. חוב, שהוא נושא הספר, אינו בהכרח חוב כספי אלא מוסרי, ואטווד שבה וטוענת ל"תאומוּת", כלומר החייב ובעל החוב הם שני צדדים של אותה ישות. הפרק הבא דן בקשר שבין חוב לחטא ובין חוב לחוזה כתוב, ועוסק בעסקאות פאוסטיאניות, הווה אומר המרת הנשמה בחפצי ערך שבסופו של דבר הם חסרי ערך. הפרק השלישי, המהנה מכולם בעיני, סובב סביב החוב כמוטיב של הספרות המערבית. אטווד מטפלת בדמויות מספרי דיקנס, ג'ורג' אליוט, האחים גרים, פלובר ורבים אחרים, ומעלה את הטענה לפיה ברומן של המאה התשע-עשרה הכסף תופס מקום מרכזי יותר מאשר האהבה. הצד האפל, המוזכר בכותרת המשנה של הספר, נדון בפרק הרביעי – טקטיקות גביה, בתי כלא, חיסול מלווים (ובהרחבה רדיפת המלווים היהודים לאורך הדורות), ועוד תופעות הנובעות מן החוב. הפרק החמישי, האקולוגי, נושא את הכותרת המאיימת משהו "לסגור חשבון".

וכדור הארץ, מה יהא עליו? "אולי צריך לחשב את העלויות האמיתיות של הדרך שבה חיינו עד כה, ואת המשאבים הטבעיים שגזלנו מן הביוספרה. האם יש סיכוי שדבר כזה אכן יקרה? כמו רוח יום כדור הארץ לעתיד לבוא, ההצעה הכי טובה שלי היא 'אולי'".

מרגרט אטווד, בספרי העיון שלה וגם בספרי הפרוזה, היא רעיונאית בעלת מסרים ותובנות. אפשר להזדהות איתם, אפשר לפתוח דיון – בכל מקרה היא מקורית, מעניינת, בעלת חוש הומור מענג, ונעימה מאוד לקריאה.

מרגרט אטווד בראיון אודות הספר, בדגש על החוב בספרות

Payback – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן דביר

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, סופר והיסטוריונית, אב ובת, מציגים ב"יהודים ומילים" את הטיעון לפיו הרצף של ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית אינו אתני או פוליטי, אלא מילולי. "הגנאולוגיה הלאומית והתרבותית של היהודים היתה תלויה תמיד בהעברה של גחלת מילולית מדור לדור" – זהו לוז הטיעון, ובו הם עוסקים בארבעת פרקי הספר. לעתים הדיון מתפזר לנושאי משנה, מעניינים לכשעצמם, אך סופם של נושאים אלה שהם מתכנסים אל המילה.

כדאי להקדים ולומר, כי למרות שניתן היה להוביל את הדיון אל מסקנות פוליטיות – ודעותיהם של הכותבים ידועות – השניים נמנעים מכך כמעט לחלוטין. הספר הוא חגיגה אינטלקטואלית הדוברת בשני קולות, מקבלת בברכה פולמוס, ומקנה לכותביה, כך הם מקווים, מקום בפינה קטנה של סיפור המעשה אודות קווי האורך של ההיסטוריה היהודית.

את הפרק הראשון, "רציפות", ניתן אולי לתמצת למושג "והגדת לבנך", אותו הם מגדירים כהוראות ההפעלה של הזכרון היהודי. החינוך היהודי לאורך הדורות היה מבוסס שאלות (דוגמת הקושיות של ליל הסדר), עודד סקרנות וחייב אוריינות. לימוד הקריאה והעברת הידע מדור לדור החלו מגיל צעיר מאוד, קודשו כאידיאל, והעיסוק בהם לא הוגבל אל קירות חדר הלימוד, אלא נכח בכל מקום ובכל שעה, ולכן כלל את כל בני המשפחה, כולל הנשים שהודרו מלימוד אינטנסיבי. כתוצאה מכך, אילו התקיים המפגש שהכותבים מדמיינים בין דבורה הנביאה, רחבעם המלך, רבי עקיבא והרב קוק, ארבעה אישים רחוקים באופיים ובזמנם, "איש מחברי הרביעיה שלנו לא היה מופתע לגלות שאנחנו ממקמים אותם על רצף אחד".

הסופר וההיסטוריונית, שניהם חילונים מוצהרים, סבורים כי "התנ"ך הוא ספרות גדולה. הוא מעיד על שיעור קומה אנושי, על עומק תרבותי ועל דקות מחשבה וניסוח בלתי מצויה". הם מתיחסים אליו התיחסות אינטימית, חולקים בעלות לא-אמונית עליו, ומאמינים כי "דווקא הקריאה הביקורתית, הסלקטיבית והבוחנת, הקריאה המודרנית והחילונית בתנ"ך, היא שנותנת לנו נקודת תצפית נדירה על ספרי המקרא ומעוררת בנו יראת כבוד חדשה בתכלית כלפיהם". נקודת המבט שלהם מרעננת, ומציעה פרשנות היסטורית מעוררת מחשבה. כך, לדוגמא, הם מסיקים מן האמור למעלה כי התורה אכן שמרה על היהודים, אבל מציעים אפשרות שונה להתייחס לקביעה זו: "מובן שהגוויל נחשב קדוש. אבל אם נהפוך את הסיבה והמסובב נמצא תרבות שאהבה את הספר עד כדי כך שקידשה אותו".

הפרק השני, "נשים ומילים", גולש מגבולותיו של הטיעון המרכזי אל הופעתן של הנשים בתנ"ך. "הקול הנשי עצמו, חוזר ונשנה ועקשן", כך מזהים הכותבים, "חותר תחת הטקסט ומגיח החוצה". הם דנים בשש הנשים שחרצו את גורלו של משה לחיים ("ואיפה בדיוק היה אבא עמרם במהלך המבצע הנועז הזה, יצא לשתות משהו?"), מתפעלים מעקשותה של תמר ומתעוזתן של בנות צלפחד, צוחקים עם שרה שהעזה להתווכח עם אלוהים, ומציגים שורה של נשים חזקות. "אולי לא היו שרה, מרים וחולדה", הם כותבים, שכן שלתפיסתם התנ"ך אינו בהכרח ספר היסטורי, אלא מדריך מוסרי-חברתי-חוקתי,"אבל היתה תרבות קדומה שנשותיה ידעו איך להיות שרה, מרים וחולדה, והראו למחברי התנ"ך איך הן מדברות ופועלות".

הנשים זכו בחלקן בסיפורי התנ"ך בשל "פתחון הפה שנטלו לעצמן", ש"הוא נגזרת של המילוליות, הווכחנות והזכרנות שבהן הצטיינו הישראלים הקדומים והיהודים לדורותיהם". קולן של הנשים הושתק כמעט כליל בתקופת המשנה והתלמוד, והכותבים תולים זאת בהדרתן מן הלימוד. נשים דוגמת ברוריה, אשת רבי מאיר, היו יוצאות הדופן, שפילסו לעצמן דרך אל הזכרון הלאומי. למרות ההדרה, האוריינות, שהיתה גם נחלתן, אם בספרי דת המיועדים לנשים, ואם בספרים כלליים בדורות מאוחרים יותר, היתה הגורם לכך שכשהאוניברסיטאות אפשרו סוף-סוף לנשים ללמוד, נשים יהודיות הופיעו חיש מהרה בחזית הפעילות האקדמית.

הפרק השלישי, "זמן ואל-זמניות", עוסק כשמו בתפיסת הזמן ביהדות, כולל, בין השאר, במונחים כמו "אחרית הימים", "אין מוקדם ומאוחר בתורה", "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", "מה שהיה הוא שיהיה", ועוד. בין שאר נושאים מתייחס הפרק הזה לאסכולות הארכיאולוגיות המפרשות פרשנות שונה את הממצאים בארץ-ישראל, חלקן טוענות שהיתה כאן ממלכה מפוארת בימי דוד ושלמה, אחרות גורסות כי הסביבה הפיסית היתה דלה, ותיאוריה המפוארים בדויים. הסופר וההיסטוריונית מאמצים את תפיסתה של נעמי שמר, שאמרה: "אני לא שולטת בארכיאולוגיה, אבל מה זה חשוב אם היה או לא היה? נאמר שלא היה ולא נברא התנ"ך, אלא משל היה – לדעתי המשל הזה חי יותר מכל האבנים", וסבורים כי "מורשתנו מורכבת מקומץ ציונים גיאוגרפיים צנועים ומארון ספרים גדול". כדוגמא מובהקת ומפוארת הם מביאים את החרס מתקופת מלכי בית דוד שנמצא בקיאפה שבעמק האלה, ובו טקסט עברי קדום המורה על דאגה לחלשים. "קו האורך המילולי העתיק ביותר שלנו הוא ניסוח חד ומרוכז, על שבר חרס קטן מעמק האלה, של קו האורך המוסרי החשוב ביותר".

הפרק הרביעי נושא שם מעט פרובוקטיבי, "לכל איש יש שם: האם ליהודים נחוצה יהדות?". הוא עוסק בלידתם של המונחים יהודים ויהדות, ונשען, בין השאר על דבריהם של סעדיה גאון מן המאה העשירית לספירה – "אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" – ושל מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – "היהודים קודמים ליהדות".

הספר כתוב רוב הזמן בקולותיהם האחידים של שני כותביו, אך לא נעדרים ממנו פולמוס וזויות ראיה שונות. כך, לדוגמא, הם מציגים גישות שונות לגבי הסיפור שלפיו ברוריה נזפה ברבי יוסי על ששאל אותה שאלה בת ארבע מלים במקום להסתפק בשתיים, שהרי אינו אמור להרבות שיחה עם האשה. ההיסטוריונית סבורה שאולי ברוריה אימצה את הנרטיב המדכא. הסופר סבור שדבריה של ברוריה ליוסי מרמזים על האירוניה שלה כלפי הציווי "אל תרבה שיחה עם האשה". הדיאלוג בין עמוס עוז לפניה עוז-זלצברגר מפרה ומעשיר את הדיון, ונאמן לאחד הרעיונות המרכזיים החוזר ונשנה בספר, ולפיו ההתרסה והטלת הספק הם השומרים את ה"ציויליזציה" היהודית חיה ותוססת.

שני הכותבים שופעי ידע ודעתנים, והקריאה בספר מרחיבת דעת ומרתקת. אסיים בעצתם להורים בעידן האלקטרוני, שבו הטכנולוגיה מאיימת על התיווך ההורי בין הילדים לבין הטקסטים: "אם רוצים האמהות והאבות של היום להשאר בתפקיד שהותווה להם בתולדות היהודים, במעגל ההורה-הספר-הסיפור-הילד, עליהם לקרוא עם ילדיהם ספרים. מוקדם. הרבה".

Jews and Words – Amos Oz and Fania Oz-Salzberger

כתר

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

כותרת משנה: יעודו הנשגב והמושלם של החבר הגאון קים ג'ונג-און

קים ג'ונג-און, השלישי בשושלת קים, ירש את השלטון בקוריאה הצפונית ב-2011. העיתונאית אנה פיפילד, המסקרת את המדינה למעלה מעשור ומחצה, מספרת בספר זה על שנות שלטונו, עד פגישתו האחרונה עם נשיא ארצות-הברית בפברואר 2019. קשה לחדור אל המציאות האמיתית שמאחורי המציאות שהתקשורת הצפון-קוריאנית הרשמית בוחרת לשדר, אבל העיתונאית התבססה על היכרותה רבת-השנים עם המדינה המסוגרת, ועל ראיונות רבים עם מי שהתנסו בחיים בה ועם אנשי מקצוע העוקבים אחריה, וכתבה ספר מפורט ככל האפשר ומעניין מאוד.

הספר פותח במלחמת קוריאה, שהחריבה את האזור כמעט כליל (האמריקאים הטילו על הצפון 635 אלף טון פצצות, מספר העולה על הפצצות שהוטלו בזירת האוקינוס השקט במהלך כל מלחמת העולם השניה. מאתים אלף פצצות הוטלו על הבירה פיונגיאנג). קים איל-סונג, שנטל לידיו את השלטון בתום המלחמה, הפך לשליט יחיד בחסות ברית המועצות וסין. בשונה ממדינות קומוניסטיות אחרות, בקוריאה הצפונית החליט השליט להוריש את התפקיד לבנו, קים ג'ונג-איל. סביב היורש המיועד התפתחה מיתולוגיה, תערובת של לידת ישו עם מסורות קוריאניות, ופולחן האישיות שנוצר סביב קים איל-סונג הלך והתעצם ועבר בירושה לבנו ולנכדו. "המנהיג הדגול", "המנהיג היקר", "החבר הגאון" – אלה הם כמה מן הכינויים בהם נדרש העם להתייחס אליהם, לצד הפרזות ליריות דוגמת "ההתגלמות המושלמת של האהבה", "המנהיג ההחלטי והנדיב", "הגנרל המנצח והבלתי מנוצח".

קים ג'ונג-און גדל באחד המתחמים המפוארים שיועדו למשפחתו. בעוד העם סובל מחרפת רעב במקרה הרע, ומתת תזונה במקרה הטוב, הוא ומשפחתו נהנו מכל מנעמי העולם. ילדותו היתה בודדה למדי, ללא חברת בני גילו. שף יפני מונה לשמש לו חבר למשחקים, והילד, שכונה "גנרל" ו"מרשל" מגיל צעיר מאוד, הורגל לחנופה ולסיפוק מיידי של כל מאוויו. כשבגר נשלח עם שני בני דודים, כולם בשמות בדויים, ללמוד בשווייץ, כשדודו ודודתו מתחזים להוריו. אביו בחר בו כיורשו, למרות שלא היה הבן הבכור, ככל הנראה בהשפעת אמו, שהיתה בעלת מעמד חזק בין שאר נשותיו ופילגשיו של אביו. משעה שנבחר, חל איסור להעניק את השם ג'ונג-און לתינוקות, ואלה שכבר נשאו את השם נדרשו לשנותו. בהגיעו לגיל עשרים ושבע נפטר אביו, והצעיר תפס את מקומו, מלווה בחשדנות ובספקנות מבית ומחוץ.

במהרה הוכיח עצמו קים ג'ונג-און כמנהיג נחוש. הוא הידק את הסגר ההרמטי של ארצו, והשתמש באמצעים אלקטרוניים כדי לתפוס את מי שמעז לצפות בדרמות דרום-קוריאניות או להאזין לפופ סיני, עברות שדינן הגליה למחנות או מוות. הדיכוי של תשעים ותשעה אחוזים מן האוכלוסיה נמשך במלוא החומרה, בתקנות המיישמות את הכלל שניסח מקיאוולי: "מוטב להטיל פחד מאשר לעורר אהבה". פקידים בודקים את עומק הקידה מול פסלי המנהיגים, הלשנות נפוצות וזוכות לעידוד, תמונות המנהיגים תלויות בכל מקום, בכל בית דולק רדיו שאסור לכבות, והוא מכוון לתחנה אחת המשמיעה תעמולה, אין גישה לאינטרנט, מערכי השיעורים בבתי הספר כוללים את תולדות המשפחה השלטת ואת היסטורית האכזריות האמריקאית, ביקורת עצמית היא בגדר חובה, ועוד ועוד. את הגולאגים הצפון-קוריאנים תיאר חוקר ניצול שואה כגרועים יותר מן המחנות הנאצים. לעומת זאת, המאיון העליון זוכה להטבות מפליגות, ותנופת הפיתוח של פיונגיאנג ושל וונסאן מאפשרת לאנשים, שמבטיחים את שלטונו של קים ג'ונג-און, חיים נוחים ומפנקים. בלתי אפשרי לעבור ממעמד נחות למעמד של אליטות, אבל קל מאוד להדרדר בכיוון ההפוך, והאיום המתמיד משמר את הנאמנות. נאמנותם של מי שאינם נמנים עם האליטות נשמרת באמצעות טרור, אבל אנה פיפילד סבורה שחלקם הם מאמיני אמת. כמעט כל הצפון-קוריאנים גדלו בלי להכיר שום דבר אחר, והם סוגדים לבני קים כפי שסוגדים לאלים. הישגיה של המדינה – אמיתיים ומדומים – מפומפמים למוחם ללא הרף, וגם אנשים שהצליחו להמלט ממנה מפגינים לא פעם גאווה פטריוטית למרות המחיר שנאלצו לשלם. ויחד עם זאת, רובם מודעים לכך שמשקרים להם, ושהחיים יכולים להיות שונים, בזכות הברחות בהיקף גדול של כרטיסי זכרון המכילים סרטים זרים. אחת המרואינות תיארה את הזעזוע שחשה כשגילתה שבניגוד לתעמולה הדרום קוריאנים נראים ממש כמוה.

קים ג'ונג-און מוכר למערב בעיקר בשל איומיו התכופים לפתח פצצת מימן וטילים בליסטיים ארוכי טווח. מרבים להתייחס אליו כאל מטורף, אבל למעט נרקיסיזם והתמכרות לכוח, נראה כי נכון יותר לראות בו "שחקן רציונלי", כדברי מנתחי הביון האמריקאים. מבחינתו היה זה טירוף לא לפתח נשק מתקדם, בהתחשב בחולשותיה של מדינתו, והסברה היא כי יעדיף לשמור על מאזן אימה ולא יפתח במתקפה יזומה. משעה שהשיג את יעדיו בתחום זה, החליט בהגיון להפנות את מרצו לשיפור מצבם הכלכלי של תושביו. עוד קודם לכן איפשר להם מעט חופש קפיטליסטי, וכעת הוא מבין כי כדי לשרוד ולשמר את שלטונו לאורך שנים, לא די שיוכיח למערב כי הוא מנהיג שמממש את תוכניותיו ואת איומיו, אלא עליו להוכיח גם לבני עמו שמצבם משתפר תחת שלטונו. אם מצליחים להתעלם לרגע מן הטרור הפנימי, מן הפרנויה שגרמה לו להפטר ממקורבים, כולל דודו ואחיו למחצה, ומצעדים פרובוקטיביים כלפי חוץ, אפשר לגלות הגיון ועקביות בדרך בה הוא מנווט את שלטונו. אנה פיפילד סבורה, לפיכך, שיש מקום לאופטימיות באשר לאפשרות להפשיר את היחסים בין קוריאה הצפונית לשאר העולם, הפשרה שבמסגרתה יופחת האיום הגרעיני, ויוטב מצבם של התושבים המדוכאים. לדעתה, המפגש האחרון בין קים ג'ונג-איל לדונלד טראמפ נכשל, משום ששני המנהיגים הלא-קונבנציונליים הללו, שיתרונם המרכזי הוא היותם כל-כך שונים מקודמיהם, נפלו קורבן לחשיבה קונבנציונלית.

ההיסטוריה ממשיכה להיווצר גם אחרי שהספר ראה אור. השבוע נודע כי קוריאה הצפונית פוצצה מבנה שבו פעל מנגנון התיאום בינה ובין קוריאה הדרומית. המבנה נחנך בעקבות מפגש היסטורי מפויס בין מנהיגי שתי המדינות ב-27 באפריל 2018, שאודותיו צייץ טראמפ, "דברים טובים קורים".

השאלה כיצד לנהוג ברודן, שהוא אולי רציונלי אך בהחלט בלתי צפוי, נשארת פתוחה, וקצת קשה להיות שותפים לאופטימיות של אנה פיפילד. מכל מקום, "היורש הדגול" הוא ספר מרתק ומעשיר בידע, וגם מעורר אימה ורחמים, ומומלץ מאוד לקריאה.

The Great Successor – Anna Fifield

כתר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

מריון בלומנטל נולדה בגרמניה למשפחה יהודית בשנים הראשונות לעלית הנאציזם. הוריה, ולטר ורות, שהבינו שאין להם עתיד במולדתם, עשו מאמצים לקבל אשרת הגירה לארה"ב עבורם ועבור ילדיהם, אלברט ומריון. אחרי ליל הבדולח בחרו לעבור להולנד, ולהמשיך משם את תהליך ההגירה. בהולנד, שהוצפה בפליטים, הופנו אל מחנה וסטרברוק, שם הוקצה להם בית קטן עם מתקנים מינימלים. לאחר כיבוש הולנד על ידי הגרמנים, הפך מחנה הפליטים למחנה מעבר לקראת שילוחם של יהודי הולנד, והפליטים שמצאו בה מקלט, אל מחנות הריכוז וההשמדה. משפחת בלומנטל, שכבר החזיקה ויזות לארה"ב וכרטיסי הפלגה, מצאה עצמה כלואה במחנה. בהחלטה הרת גורל בחרו לעבור מרצונם לברגן-בלזן: השמועות בוסטרברוק דיברו על תכנית לאפשר ליהודים לעלות לארץ-ישראל בתמורה לגרמנים שיוחזרו משם לגרמניה. אלף ומאה היהודים שהתקבלו לתכנית הועברו לברגן-בלזן להמתין למימושה. בפועל התממשה התכנית רק עבור מאתים עשרים ושניים מתוכם. בני משפחת בלומנטל לא נמנו איתם.

מריון בלומנטל-לזן, בעזרת חברתה לילה פרל, מתארת את חייה כילדה באותן שנים. אמה רות, שזכתה לחיים ארוכים, החריבה את הסיפור באמצעות חוויותיה. הספר, המיועד לנוער, מספר בעיקר על חוויותיה של הילדה, ולכן נעדרים ממנו תיאורי עבודת הפרך וההתעללויות, שהמבוגרים חוו אותן ביתר עוצמה. יש בו תיאור של חוסר הצדק שבטלטלות שעברו על הארבעה, יש בו תלישות של ילדה שבתוך מספר שנים קצר עברה ממקום נורא אחד לאחר. יש בו רעב ומחלות ופחד ומוות, וילדים שבגיל רך נאלצו ללמוד להשרד. שמו של הספר ניתן לו בשל אמונתה התמימה של מריון הצעירה, שאם תמצא במחנה ארבע אבנים מושלמות זהות, כל ארבעת בני משפחתה ייחלצו ללא פגע. תקוותה לא התממשה: שישה ימים לפני שחרור המחנה הועלתה משפחת בלומנטל על הרכבת האבודה, שבמשך שבועיים הטלטלה ברחבי גרמניה בדרך לשום מקום. התנאים הנוראים ברכבת החמירו את מצבם המוחלש אחרי שנות היסורים, וולטר נפטר מטיפוס אחרי השחרור.

זהו, כאמור, ספר המיועד לקורא הצעיר, אבל גם מבוגרים ימצאו בו ענין. אותי תמיד מרתקות המקריות וההחלטות שהתקבלו בתנאי חוסר ודאות, שחרצו גורלות לחיים או למוות. למרות שמליונים עברו את אותו מסלול יסורים נורא, אין סיפור אחד זהה לאחר, וכל אחד הוא עולם ומלואו.

 

Four Perfect Pebbles – Lila Perl and Marion Blumenthal-Lazan

יד ושם

2016 (1996)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

בנסיון ראשון לקרוא את הספר הגעתי לעמוד 30 בערך. הנחתי אותו בצד, ואחרי פרק זמן סביר התחלתי שוב מהתחלה. בחירוק שיניים ובדילוגים הצלחתי למשוך כעשרים עמודים מעבר למעצור של הקריאה הראשונה. החלטתי שדי.

אנשים סביב גיל שלושים, בעלי מנטליות שמשלבת תלישות ותהיות של גיל העשרה עם סופניות גריאטרית נטולת עתיד, לא מדברים אלי בכלל. כאלה הם שניים מגיבורי הספר, שמופיעים בעמודים שקראתי, מין היפים בסגנון תחילת האלף בלי החן של שנות ה-60. בארט, הומוסקסואל שלא מצליח להחזיק מעמד במערכות יחסים, ולא מצליח לפרנס את עצמו ולכן גר אצל אחיו. והאח, טיילר, מוסיקאי כושל, שחי בסגנון זרוק עם חברתו הגוססת, מסניף שורות (כל אחת מהן, כך הוא מחליט, היא השורה האחרונה), ומנסה לכתוב שיר לחברתו. בהמשך, כך קראתי מחוץ לספר, נתוודע גם לחברה ולשכנה. מכיוון שלא קרה כלום באותם דפים ראשונים, למעט הגיגים שלא עניינו אותי כהוא זה, ומכיוון שכתוצאה מכך הספר לא זז, וגם נסיון לקרוא בדילוגים לא צלח, כמעט אמרתי נואש. קראתי את העמודים האחרונים בספר, אולי הם יעוררו את סקרנותי: מסתבר שיש התפתחויות, אבל הספר עדיין חופר, וכנראה עושה כך כל הדרך בין ההתחלה לסיום. נטשתי.

The Snow Queen – Michael Cunningham

כתר

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

עושה רושם שבשנים האחרונות ספרים אודות אנשים זקנים הפכו לאופנה. חלקם עוסקים בכאב בבעיות של מחלות ושיכחה, כמו "אליזבת איננה" ו"חייו השניים של אברם פוץ", אחרים משגרים את הזקן למסע רוחני-פנימי שנועד לסגור מעגלים, כמו "המתיקות שבשכחה", או מוציאים אותו מן המשבצת של חוסר האונים והתשישות, ומשגרים אותו למסע פיסי, כמו "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", "ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון", ו"המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי". "אטה ואוטו וראסל וג'יימס" מצטרף לאופנה זו.

אטה בת ה-83 משאירה יום אחד פתק לבעלה אוטו, ובו היא מודיעה לו שיצאה לדרך כדי לראות את הים. היא לוקחת איתה ציוד מינימלי, וכן פתק בו רשומים שמה ושמות בני משפחתה, למקרה שתשכח מי היא. אוטו לא יוצא לחפש אחריה. הוא נשאר בבית, מעביר את ימיו בכתיבת מכתבים אל אשתו, מכתבים שאין לו בעצם לאן לשלוח, וביצירת דמויות מעיסת נייר. מי שכן יוצא לחפש את אטה ולהחזיר אותה הביתה הוא ראסל, שכן וחבר קרוב. במקביל לתיאור מסעה של אטה,  כשרק ג'יימס הקויוט נלווה אליה, מגוללת העלילה את קורותיהם של שלושת החברים, החל בילדותם, עבור בהיכרותם כשאטה התמנתה למורה בתיכון בו למדו אוטו וראסל, דרך חוויות מלחמת העולם השניה, וכלה בהווה. באמצעות חייהם הפרטיים של השלושה מתוודע הקורא לחיים בקנדה הכפרית של המחצית הראשונה של המאה ה-20.

למרות ההומור השזור בתיאורי המסע האבסורדי, הספר סובב סביב הכאב. חיי השלושה מושפעים עמוקות מחוויותיהם במלחמת העולם השניה. אוטו שהתגייס חווה ישירות את טראומת אובדנם של חברים. ראסל, שבשל נכותו נותר בבית, התאהב באטה, אך נותר בצד עם שובו של אוטו. ואטה, שחוותה את הריחוק מאהובה, ואת משולש האהבים עם ראסל, חיה כעת, בשנותיה המתקדמות, את הטראומה של אוטו. בשלב מסוים הפתק שלקחה איתה כבר אינו מסייע לזכרונה, ובראשה היא ואוטו הם אותו אדם. לא בכדי בחרה לצאת למסע דווקא אל הים, כי בים איבד אוטו את החבר הקרוב מכולם.

"אטה ואוטו וראסל וג'יימס" הוא ספר רגיש ונוגע. יחד עם זאת הוא ספר שמתנהל יותר מדי על פני השטח, עם המון חורים בעלילה. לעומת הפירוט הרב בו מסופרים פרקי הילדות והנערות, על הבגרות לא נאמר דבר וחצי דבר, והחוסר הזה ניכר כשמנסים להבין את הדמויות לעומק, לגשר על פער השנים בין אז לעכשו, ולהבין את העכשו לאור כל מה שקרה לפניו. בשל החוסרים הללו, זוהי המלצה מסויגת.

Etta and Otto and Russell and James – Emma Hooper

כתר

2015 (2015)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

איתן האזרחי מוזכר בספר מלכים כאיש שרק שלמה המלך חכם ממנו: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב". כמו כן מוזכר שמו כמי שכתב את מזמור פ"ט בתהילים. שטפן היים העמיד את איתן האזרחי במרכזה של עלילת "דוח המלך דוד", כאיש שנקרא לייעץ בכתיבת הדוח האחד והיחיד, האמיתי, המוסמך, המהימן מבחינה היסטורית ומאושר רשמית, על אודות העליה המדהימה, יראת האל, מעשי הגבורה וההישגים המופלאים של דוד בן ישי, שבע שנים מלך יהודה ושלוש ושלושים שנה מלך יהודה וישראל גם יחד, בחיר האל ואבי המלך שלמה. על פי הספר מטרת הדוח להצדיק ולבסס את מלכותו של שלמה, שכן אלוהים בחר בדוד, וזה בחר בשלמה, ומכוח השלשלת הזו שלמה מולך בזכות ובצדק.

משמו של הדוח המוזמן ניתן להבין מה אמורה להיות התמונה העולה ממנו על דמותו של דוד המלך. הכותבים, ובהם בניה בן יהוידע אשר על הצבא, נתן הנביא, ויהושפט בן אחילוד המזכיר, נדרשים להציג באור מחמיא כל פעולה של דוד, ללא התחשבות בספקות שעלולים להתעורר בשל הדרך בה קרו ארועים באמת. למעשה, דוד המתואר בספר הוא עריץ אכזרי, שלא היסס לדרוך על גוויות כדי לבסס את שלטונו. בין השאר רומז הספר על מעורבותו במותם של שאול ושל יונתן, וכן על אדישותו למותו של אבשלום בנו. גם פרשת בת-שבע מוצגת ללא פרשנות מקלה. גם שלמה לא זוכה לטיפול אוהד. הנה מה ששם הסופר בפיו של נתן אודות שלמה: זה חקיין עלוב, גאוותן, איש ללא חזון, חלומותיו בינוניים, שירתו שדופה, ופשעיו נובעים מפחד, לא מגדולה. הוא משתוקק להכרה. הוא חייב כל הזמן להוכיח את חשיבות עצמו. לכן הוא צובר: זהב, בתים, צבא, שגרירים זרים, נשים. נראה ששטפן היים סולד משליטים.

איתן האזרחי הוא טיפוס ספקן, מבקש לרדת לעומקה של כל שאלה, ולא לעקוף אף מוקש. מכיוון שוועדת הדוח מונתה כדי להגיע למסקנות שסומנו מראש, היועץ החכם נתקל במכשולים ואף באיומים. יהושפט בן אחילוד המזכיר מסביר לו: "אני חושש שאתה מגזים מעט בתפיסת התפקיד שהוטל עליך, איתן, סופר צריך לכתוב, לא לחשוב; ומשכיל ויודע-דבר חייב להגביל את עצמו ללמדנותו". בניה בן יהוידע מצניע למחצה מילות איום: "אם אתה יודע כל מה שאני חושב שאתה יודע, איתן, אני חושב שאתה יודע הרבה יותר מדי".

שותפיו של איתן לכתיבת הדוח, משופשפים ומנוסים במגע עם המלכות, יודעים היטב להלך בין הטיפות ולשמור על עצמם: "למרות כל איומי הסרק שלו וחשיבותו העצמית, הרהרתי, בניה הוא הערום מכולם: אם יום אחד יוכיח מישהו קבל עולם וקבל המלך שלמה כי סיפור גולית לא יכול היה להתרחש כלל, וכי הועדה המלכותית, יברכנה האל, הלכה שולל אחר מיתוס וכך העמידה בסכנה את אמינות 'דוח המלך דוד' כולו, הוא יהיה פטור מכל אשמה". כסת"ח במלוא תפארתו.

אפשר לקרוא את הספר כמחקר תנ"כי. אפשר למצוא בו ביקורת חברתית על הפוליטיקה של ימינו; אמנם הספר ראה אור ב-1972, אך ועדות מוזמנות וטיוח, כמו גם שליטים שאינם כלילי השלמות, בלשון המעטה, אפשר בקלות למצוא גם היום. הסופר עצמו הותיר את סוגת הספר פתוחה: "הדעות יכולות להיות חלוקות גם בשאלה אם יש לראות ב"דוח המלך דוד" רומן היסטורי או רומן תנ"כי, או סיפור בן ימינו, טעון משמעויות פוליטיות. לדידי תקפות כל שלוש האפשרויות".

הנושא כבד, הן בהיבטים היסטוריים והן בהיבטים עכשוויים, ולשונו אינה פשוטה, אך הוא מצטיין בשנינות ובעומק, וברוח סאטירית משועשעת-מרירה. מפעם לפעם הוא אפילו מצחיק, כשהוא משלב בטקסט הכבד משפטים מעין סלנגיים. כך, לדוגמא, אחרי שסיפר לאיתן בכובד ראש ובשפה נמלצת את סיפור כבשת הרש, נתן נאנח עמוקות והניח לצדו את הלוח האחרון של הפרק. קמתי ממקומי ואחזתי בידו, ובקול אשר עלה מעמקי לבי אמרתי אליו: "גדול! פשוט גדול! מהמם!".

"דוח המלך דוד" מציע חווית קריאה מהנה, מעניינת, מאתגרת ומעוררת מחשבה.

The King David Report – Stefan Heym

כתר

1988

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך