תגית: ברזיל

אורי שורצמן הרשים אותי בספרו "רופא לבן אלים שחורים", שבו דן, זו לצד זו, ברפואה המערבית וברפואה השבטית האפריקאית, וביקש להראות כי יש מקום לשתיהן.

"עד שהנשמה תצוף" הוא ספר שונה. גם כאן ניתן מקום לאמונות ילידיות, הפעם בדרום-אמריקה, ונקודת המוצא מכבדת, אך הספר הוא רומן, לא עיון דוקומנטרי.

סופי, מתמחה בפסיכיאטריה, מטפלת בנועה, צעירה ששבה מברזיל במצב מנותק לגמרי. נועה אינה מגיבה לנסיונות לדובב אותה, אף תרופה אינה משפיעה עליה. סופי מחליטה לסטות מן הפרוטוקול, ולנסות לחלץ את נועה ממצבה באמצעות איבוגה, צמח פסיכודלי מיערות הגשם, בלתי חוקי ברוב העולם, שעל פי טענות, שלא אוששו כראוי, יכול לגמול כבמטה קסם מתמכרים לסמים ולאלכוהול. גם בהשפעת האיבוגה נועה אינה יוצרת קשר עם האנשים סביבה, אבל היא מתחילה לדבר, ומגוללת את קורותיה. היא מספרת על עבודתה ההתנדבותית בבית חולים למצורעים, על מעורבותה בעל כורחה במעשי רצח פולחניים, ועל נחישותה לפתור את תעלומת הרציחות גם במחיר שלומה הפיזי והנפשי.

הסיפור שזור פרטים מעניינים על האמונות, בעיקר דת הקנדומבלה, ועל אורחות החיים בברזיל, וברור שהסופר מכיר את הנושא מיד ראשונה, כמו גם את ההליכים הפסיכיאטריים מתוקף עבודתו. הבעיה היא שמהלך הסיפור שומם למדי, גם סופי וגם נועה, ולמעשה כל הדמויות, נותרות בלתי מפוענחות ובלתי נגישות לקורא, והתוספת הקישוטית של עלילותיו של תומר, בעלה של סופי, עלילות מיניות ומדעיות (הוא חוקר את המדוזה בת האלמוות, נושא מעניין בפני עצמו), אינה משתלבת בסיפור בשום צורה וחוזרת על עצמה עד זרא.

פוטנציאל שהוחמץ, וחבל.

אריה ניר ומודן

2021

מדי פעם, כשצומח סופר יהודי לא ישראלי חדש, הטקסט שעל כריכת הספר ממהר להכתיר אותו כפיליפ רות / יצחק בשביס-זינגר / שלום-עליכם חדש, או לפחות כסופר מאותו קליבר. לפעמים יש אמת או שמץ של אמת בהצהרה: כך נתן אנגלנדר ב"המשרד למקרים מיוחדים" המעולה וגם ב"גלגול בפארק אווניו" (אבל לגמרי לא ב"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק"), כך שלום אוסלנדר, שהוא קול יחודי בפני עצמו, כפי שהודגם בהצלחה ב"תקווה (טרגדיה)" וב"מחבואים עם אלוהים". אבל במרבית המקרים מדובר בהכתרה נמהרת לצרכי קידום מכירות, וכך גם במקרה שלפנינו.

רונדלו ורובל הוא סופר ברזילאי יהודי, שבחר למקם את עלילת ספרו בשנות ה-30 בברזיל. גיבור הספר, מקס קוטנר, נמנה עם יהודי אירופה שהצליחו להמלט מאימת הנאציזם והאנטישמיות הגואה, ומצאו מקלט בריו דה ז'נירו. בהשוואה לאירופה ברזיל היתה גן-עדן, אך גם בה שלט דיקטטור, וזכויות הפרט נרמסו. מקס, שרצה להתפרנס בשקט כסנדלר, גויס בעל כורחו לסייע למשטרה, כשנדרש לתרגם מכתבים פרטיים שנכתבו ביידיש. סירוב לא היה אופציה, בעיקר מחשש שיגורש חזרה לארץ מוצאו. סיוע למשטרה היה סוד מביש, שמקס נאלץ לשמור לעצמו פן יוודע לקהילתו, ומאותו רגע ואילך חייו הפכו למסכת של שקרים והסתרות. בין שאר המכתבים שתרגם, היתה גם התכתבות סדירה בין אשה בשם חנה לאחותה גיטה שבארגנטינה, ומקס מצא עצמו מתאהב בדמות שעלתה מן המכתבים.

הספר הולך קדימה ואחורה בזמן, מתאר ארועים כמו הפוגרומים באירופה, עוסק בפרשת "צבי מגדל", מתאר נסיון נאצי להקים בסיס בברזיל, ונוגע מעט בפוליטיקה הברזילאית ובתמונות משולי הקהילה היהודית. יש לו פוטנציאל לעסוק בשאלות מהותיות, כמו נאמנות, בגידה, אהבה, הישרדות, אבל הוא מתפזר ולא מעמיק. החיבור בין כמה רעיונות טובים לכמה פסקאות כתובות יפה ולהיסטוריה מעניינת, אינו מספק חווית קריאה משמעותית, כי נעדרים ממנו עומק וטיפול משמעותי בעל אמירה ברורה בנושאים שהוא מעלה. הוא כן מעביר יפה את אווירת אי-הוודאות ואי-האמון שהיו מן הסתם נחלת הפליטים, אלה שנעקרו ממולדתם ונאבקו לבנות חיים חדשים.

הפרק אחרון מסופר בגוף ראשון מפיו של הסופר, שלכאורה ראיין את מקס לצורך כתיבת הספר. הפרק הזה בולט בעיני לטובה מבחינת העניין והקוהרנטיות שלו. הוא מחבר בצורה מוצלחת את הנושאים השונים שהעלה בספר, ומספר על הגורמים שהניעו אותו לכתיבה. ובכלל לא משנה אם זהו פרק המתאר תהליך אמיתי, או שגם הסופר המדבר בו בדוי.

בשורה התחתונה: ספר עם פוטנציאל ממומש חלקית

Traduzindo Hannah – Ronaldo Wrobel

ידיעות ספרים

2015 (2010)

תרגום מפורטוגזית: דליה להב-דורסט

הספר נפתח במבוא קצר, שבו מספר מישהו לא ידוע על מותו של דודו. הדוד היה מסוכסך עם אביו של המספר, וככל הנראה טבע בעת שניסה להציל מישהי מטביעה, עוד בטרם הזדמן למספר להפגש עם הדוד, והמספר סקרן לדעת מה באמת עלה בגורלו. אחרי המבוא הזה מובא סיפורו של הדוד, והוא נפתח בפגישת הדוד עם אביו המתכנן להתאבד, ולפני שיבצע את תכניתו האב מספר לבנו שאביו שלו (כלומר סבו של הדוד) ככל הנראה נרצח, או אולי לא. הנכד של הסב הנעלם (כלומר דודו של המספר במבוא), עובר לגור בעיירה בה התגורר הסב, ומבקש לברר מה באמת קרה שם. קצת מבלבל? כך זה גם בספר, בעיקר בתחילה, וכנראה מתוך כוונה, כי הדמויות השונות, גם אם לא הכירו אלה את אלה, כרוכות ושלובות יחדיו, ונקודות ההשקה והחפיפה בין מאורעות עבר ועתיד הן מוטיב מרכזי בספר.

הבלבול הוא מוטיב משמעותי נוסף: תושבי העיירה מבולבלים כשהנכד מופיע, שכן הוא דומה דמיון מפתיע לסב, והטינה שחשו כלפי הסב מועברת לנכד ומתורגמת לאלימות. גם לדוד יש בלבול פרטי משלו: הוא לוקה בפרוסופגנוזיה, חוסר יכולת לזכור פנים. משום מה לדוד אין שם בספר – הוא מוזכר רק כ"הוא" – כך שלפעמים קשה לדעת על מי המשפט מדבר. ה"הוא" הזה הוא אחת הסיבות לכך שלא אהבתי את הספר.

אם בתחילה נוצר רושם שלפנינו מסע שורשים, במהרה הרושם הזה טובע ביומיום המפורט בדקדקנות, יומיום לא ממש מעניין. בכל פעם שחלה התקדמות כלשהי בציר העלילה המרכזי – כלומר מתגלה עוד רבע פרט אודות הסב – הסיפור חוזר לדשדש בכל רגע בחייו של "הוא". אפשר לפתוח את הספר בכל מקום שהוא, ולמצוא משפט יפה, קטע מתואר בכשרון, כך שהבעיה היא לא בכשרון הכתיבה. הבעיה היא בכתיבת יתר. מכיוון שעל הכריכה צוין ש"זקן ספוג דם" זכה בפרס סאו פאולו לספר השנה 2013, אני תוהה אם יש בספר משהו שמדבר מאוד אל הקורא הברזילאי, כפוף להנחה שהפרס אכן מייצג איכות. אם כן, האיכות הזו  לא מצליחה להפוך גלובלית, ומבחינת הקורא הישראלי (או לפחות הקוראת כותבת שורות אלה) זהו פספוס.

הספר מסתיים עם ההודעה על הריונה של אמו של המספר מן המבוא, כלומר אחיינו של הדוד גיבור הספר. אני מניחה שהרעיון היה לקשור את ההתחלה עם הסיום, אבל לטעמי בנית הארועים בעמודים האחרונים כך שיביאו להודעה הזו די מאולצת.

בשורה התחתונה: מייגע

Barba Ensopada de Sangue – Daniel Galera

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום מפורטוגזית: דלית להב דורסט

זהו סיפורו של לואיס קרלוס פרסטס, מנהיג המפלגה הקומוניסטית בברזיל. האיש נעצר ע"י השלטונות ב-1936, הושם בבידוד, ונדון במשפט מבוים ל-16 שנות מאסר, אליהן נוספו עוד 30 שנה במשפט מבוים נוסף. אמאדו כתב את הספר כחלק מן המאמץ העולמי ללחוץ על שלטונות ברזיל לשחררו.

הספר הוא קודם כל מסמך פוליטי מגויס. פרסטס מתואר בו כאיש מושלם, בהערצה השמורה על ידי נוצרים אדוקים לישו, כולל הלילה המבורך שבו נולד, הכוכב המנצנץ, מגע היד המנחם, הגאונות, החמלה, וההשפעה לדורות. ברית המועצות היא מדינת החופש המושלם, הקומוניזם הוא הפתרון האחד והיחיד לתחלואי העולם, ותומכיו הם הישרים באדם. קריאה ספקנית וביקורתית מתחייבת מאליה (בהקשר זה מעניין לקרוא את ההקדמה למהדורה הרוסית, שתרגומה נכלל בספר. היא נקראת כמו פמפלט קומוניסטי, מן הסוג שסופרים סאטירים נהנים להפוך לחוכא ואיטלולא).

יחד עם זאת, אי אפשר שלא להעריך את הנחישות של אמאדו, ואת הסיכון שלקח על עצמו בכתיבת הספר. ואמאדו הוא אמאדו – גם כשהוא כותב מסמך פוליטי הוא מתבטא להפליא.

למרות נקודת הראות החד-צדדית של הכותב, אפשר ללמוד מהספר גם על ההיסטוריה של ברזיל, על תרבותה, ועל הבחישה של המעצמות בעניניה הפנימיים. מעניין במיוחד לקרוא על הקשר בין ברזיל לגרמניה הנאצית.

אשתו של פרסטס היתה גרמניה שאביה יהודי. לאחר שפרסטס הושלך לכלא, נשלחה אשתו על ידי שלטונות ברזיל לגרמניה, כשהיא בחודש השמיני להריונה, שם נמסרה לידי הגסטפו. את בתה ילדה בכלא. כמה חודשים אחר-כך הילדה נלקחה ממנה, והיא עצמה נשלחה למחנה ריכוז, שם נרצחה. אמו של פרסטס, אשה ברזילאית יושבת בית, הפכה בכורח הנסיבות לאשת העולם. היא התרוצצה ממדינה למדינה בנסיון לשחרר את בנה, והצליחה לחלץ את נכדתה מידי הגרמנים.

חלקו האחרון של הספר, העוסק במאסרו של פרסטס ובקורותיה של אשתו, הוא בעיני העוצמתי ביותר, בין השאר משום שיחסית הוא משופע פחות בשמות תואר מתפעמים, ועוסק יותר בסיפור עצמו.

הספר נכתב ב-1942, וראה אור בכמה מדינות ובכמה שפות. פרסטס שוחרר מן הכלא ב-1945.

Vida de Luis Carlos Prestes or O Cavaleiro da Esperança – Jorje Amado

הוצאת ספרית הפועלים

1953 (1942)

תרגום: אמיר גלבוע