"ברכת התנינים" הוא קובץ המכיל עשרים סיפורים קצרים. מצד התוכן מאפיינים אותם טיפוסים מנותקים ואוירה של הזיה מתונה עד גבוהת גלים. מצד הסגנון הם רהוטים, כתובים בשפה נאה ובמיומנות, ניחנים בנקודת מבט שונה, לעתים מעניינת ומשעשעת.
במהלך הקריאה בספר, החל מן הסיפור הראשון, תהיתי אם התוכן אינו מדבר אלי משום שהסיפורים משעממים, או משום שאין לי שום ענין בדמויות מסוגן של המתוארות בהם. מצד אחד, האין זה "תפקידו" של הסופר להפיח בדמויותיו חיים שיגעו באופן כלשהו אל לבם של הקוראים? מצד שני, אם אלו הן הדמויות המעסיקות אותו, ואם הוא חש קרוב אליהן ממש כפי שהן, כלומר מנותקות ומעורפלות, אולי חוסר החיבור שלי אליהן אינו מעניינו, והוא פונה אל קהל שונה ממני? מצד שלישי, מכיוון שהצלחתי להתחבר לדמויות מנותקות ולאוירה מעורפלת בספרים אחרים, אולי ה"אשמה" אינה בי. לא מצאתי תשובה חד-משמעית לתהיה הזו.
בהכללה, הסיפורים בקובץ מטפלים באנשים שמבקשים להתנתק מזרם החיים הרגיל, כמו ב"מיטה מתקפלת", בטיפוסים של מסוממים ושל עבריינים קטנים, כמו ב"סבתא שלי, אמא שלי" וב"מתנה מאבא", ובדמויות בלתי ברורות, נטולות עבר ובעלות הווה הזוי, כמו ב"הקוף" ו"אדריכל". ברבים מהסיפורים משולבות אמירות חברתיות, בדרך-כלל אירוניות, כמו ב"ראיון עבודה", שבו המספר החילוני מנסה להתקבל לעבודה בישראל המתחרדת, וב"המדריך הישראלי לארגון צבאי", שמלגלג על הצבאיות בהיבטיה השונים.
הסיפור היחיד שהתחבב עלי הוא "דלות": המספר שוכר דירה, ומוצא במרפסת את הדייר הקודם שפוחד לצאת אל הרחוב. הדינמיקה בין השניים נבחנת ומתוארת באופן משכנע.
ה"מה" מושך לכיוון אי-המלצה. ה"איך", כלומר הסגנון הבוגר והמיומן, מושך לכיוון הפוך. אני משתלבת באוירת הרפיון השורה על מרבית הסיפורים, ומחליטה לא להחליט.
עם עובד
2017
סקירות ספרים 