תגית: בשבילה גיבורים עפים

על כריכת הספר נקבע כי "זה לא ספר מתח", מן הסתם מתוך תפיסה הרואה בספרות מתח ז'אנר נחות. אבל ספר מתח יכול להתעלות לכדי ספרות יפה, תלוי בסופר, וגוטפרוינד בהחלט כותב ספרות שכזו. שלד הסיפור הוא נסיון משטרתי לפענח סדרת מעשי רצח, ובמישור הזה הוא קליל, זורם, אפילו הומוריסטי. על פני המישור הזה ומתחתיו צצים היבטים נוספים המעניקים לספר את הערך המוסף שמעבר לעלילה הבלשית, וזהו (אם לצטט שוב מן הכריכה)  "הפאזל הייחודי שמרכיב אמיר גוטפרוינד".

במפתיע, גוטפרוינד בחר בז'אנר המתח כדי להציב יד זכרון לסופר היהודי-פולני הפיוטי ברונו שולץ. שולץ הספיק לפרסם בימי חייו שני קובצי סיפורים "חנויות הקינמון" ו"בית המרפא בסימן שעון החול". שני רומנים שכתב אבדו לאחר הירצחו ביריה ברחוב בידי הנאצים. באפילוג לספר מתאר גוטפרוינד את הקסם שסיפוריו של שולץ מהלכים עליו, ובספר עצמו הוא מפקיד את האהבה לשולץ בידיה של זואי, בת שבע-עשרה שמחפשת את מקומה בעולם. משפטים מתוך סיפוריו של שולץ נכתבים על הקירות סמוך למקום הימצאן של הגופות ("ובכיתי מאושר ומחוסר אונים" הוא הראשון שבהם), וחייו משולבים בחייהן של כמה מן הדמויות בספר. לקראת סופו של הספר מופיע שולץ בחלומה של אחת הדמויות ושואל: "ובאשר ליצירה שלי, אני באמת תוהה. אחרי מותי, האם היא תיעלם או תתקיים? מה דעתך, שלמה? האם יש סיכוי שהיצירה שלי תמשיך לנדוד בעולם הזה, באפלה… כמו ריחו הנשאר של פרח?". גוטפרוינד בהחלט תורם להשמרותה של יצירת שולץ. אני מניחה שקריאה ב"אגדת ברונו ואדלה" שלחה לא מעט קוראים לחיפוש אחר ספרו של שולץ הקשה למדי להשגה (שני קובצי הסיפורים שלו אוחדו לספר אחד בתרגום לעברית).

מרשימה בעיני היכולת של גוטפרוינד לחדש בכל אחד מספריו. אין בין הספרים שכתב שניים הדומים זה לזה.  "שואה שלנו" ו"העולם, קצת אחר כך" הרשימו אותי מאוד, ו"אחוזות החוף" עטור הפרסים ו"בשבילה גיבורים עפים" הפופולרי לא דברו אלי בכלל. לאחרונה קראתי את "במזל עורב", שהפתיע אותי בקלילות היחסית שבה הוא לכאורה נכתב, סגנון כתיבה שלא ציפיתי לו מן הסופר. "אגדת ברונו ואדלה" מצטרף מבחינתי לצד החיובי של המאזן.

גוטפרוינד נוקט בשיטת המספר היודע-כל, ומשתף בידע את הקוראים. כך נחשפים הרוצחים בפני הקוראים כבר בשלב מוקדם יחסית, אם כי מניעיהם בשלמותם נגלים בהדרגה. למרות הידע המוקדם, הספר בהחלט נקרא במתח ובנשימה עצורה. הוא משחק יפה על התפר שבין קלילות עכשווית ובין כבדות הנובעת ממאורעות העבר הקשים. יש בו הומור במידה, עברית נאה, דמויות מאופינות בחן, אהבה גדולה לספרות, ויותר מכל הוא מקורי ומיוחד, ובשל כך מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2014

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

כך אני מדמיינת לעצמי את מלאכת כתיבת הספר: אמיר יושב ימים בספריה, מעיין בעתונים היומיים משנות ה-60 עד שנות ה-90, מכין רשימה אינסופית של אירועים ואישים בולטים (ארוויזיון, מיס תבל, אנטבה, הקולוסיאום, רציחות, זמרים וכו`), עורך אותם בסדר כרונולוגי, וממציא עלילה שבה כל הארועים, אבל ממש כולם, חייבים להשתבץ. אם ארוע כלשהו לא משתבץ בעלילה, הוא דוחף אותו בכוח לתוך שיחות לא רלוונטיות, העיקר שדבר לא יישמט. התוצאה היא רשימת מכולת ארוכה, עלילה קלושה ודמויות שהן או פלקטיות או סתם לא משכנעות.

קיויתי לדמויות מהלכות קסם כמו ב"שואה שלנו", או לכושר יצירת עלילה כמו ב"העולם קצת אחר-כך", והתאכזבתי. פתאם הוא מחליט להיות מאיר שלו, ויוצר קטע פנטזיונרי משהו על החיות שגדעון דורס. ברגע אחר הוא מחליט להכניס קצת פוליטיקה, והזהירות שלו שלא לנקוט עמדה ולא להרגיז אף קורא בולטת מדי. כשהוא מכניס לספר את הילדים שנרצחו/נעלמו/נאנסו, הוא הופך למתחסד ומתיפיף – כולם ממשיכים בחייהם, ורק הוא מוטרד בגללם. אין אחידות, אין הגיון. חבל.

חבל בעיקר משום שיש בספר פוטנציאל גדול. העיסוק שלו בהלם קרב, לדוגמא, עשוי היטב. הדיאלוגים השנונים עם מיכל משעשעים ושומרים על רמה. ממש בסוף הספר מובא סוף סוף קטע רגיש ויפה של אהבה. הבעיה לדעתי היא בנסיון לתפוס ה-כ-ל. אי-אפשר, או אולי אפשר אבל לא כך.

אהבתי בספר את הסופים הלא סגורים. סיום הספר למשל הוא הבטחה לעתיד הפרטי שלו ושל מיכל, אבל המימוש אינו מתואר. ההחלטה שלו לא לחטט בדירה של מאיר גם היא סוג של סוף פתוח שמצא חן בעיני. למרות רוחב היריעה של הספר הוא משאיר דברים בלתי מפוענחים, וזה לגמרי בסדר, כי ככה זה בחיים.

לסיכום, רגעים יפים, אבל בסך הכל פוטנציאל לא ממומש.

הוצאת זמורה ביתן

2008