תגית: ג'אנט וולס

ג'אנט וולס מספרת ב"טירת הזכוכית" את סיפור ילדותה והתבגרותה בשנות ה-60 וה-70. משפחתה של ג'אנט – ההורים רוז מרי ורקס, אחותה הבכורה לורי, אחיה בריאן ואחותה מורין – חיתה רוב השנים בעוני מחפיר, נודדת ממקום למקום מתוך אילוץ כמו בריחה מנושים, או בשל חוסר יכולת להאחז במקום אחד ומתוך תשוקה להיות בתזוזה מתמדת. לא נסיבות כלכליות הן שהיו שורש המצוקה, אלא אישיותם של ההורים, והחיבור הרה האסון ביניהם.

רוז מרי, שעל ילדותה הבלתי שגרתית ניתן לקרוא בספרה השני של וולס, "סוסי בר", פיתחה אישיות מרוכזת בעצמה, אדישה כלפי ילדיה, ואדישה כלפי סביבתה הפיסית. היו לה שפע של תיאוריות נאות בנוסח "מה שלא הורג אותך מחשל אותך", היא הטיפה לילדיה להתעלם מדעתם של אחרים, והאמינה בחיבור לטבע. דעות יפות, אולם הבעיה היתה בישומן: מחמת האדישות המשפחה התגוררה בבתים מתפוררים, עמוסי זבל, נגועי טחב. הילדים הסתובבו לבושים בבגדים מחנויות צדקה, קרועים ומהוהים, ארוחות מסודרות היו בחזקת ארוע נדיר. על תמיכה אימהית אפשר היה רק לחלום. כך, לדוגמא, הגיבה רוז מרי כשג'אנט סיפרה לה שדודה, אחי אביה, נגע בה באופן בלתי הולם:

"אמא, דוד סטנלי לא מתנהג יפה", אמרתי.

"את בטח רק מדמיינת את זה", אמרה.

"הוא שלח אלי ידים! והוא עושה ביד!"

אמא הטתה הצדה את ראשה ונראתה כמי שהדבר נוגע לליבו. "סטנלי המסכן", אמרה, "הוא כל כך בודד".

רקס היה טיפוס שונה. הוא ניחן ככל הנראה באינטליגנציה גבוהה ובידע נרחב, מעין גאון טכני. היו לו חלומות גדולים על פיתוח טכנולוגיות ועל תיקון עוולות, חלומות שנותרו על הנייר, בשל החיבור הקלוש שלהם למציאות (במובנים רבים הוא הזכיר לי את האב בספרו של פול תרו, "חוף מוסקיטו"). שמו של הספר, "טירת הזכוכית", ניתן לו על שם תכניתו הבלתי אפשרית של רקס לבנות טירה מזכוכית עבור משפחתו. בשל חוסר מנוחה וחוסר יכולת לקבל סמכות לאורך זמן, הוא לא הצליח להתמיד בעבודה כלשהי, והמשפחה סבלה לפיכך באופן קבוע מחוסר כסף, וכתוצאה מכך מתזונה לקויה ומתנאי חיים בלתי נסבלים. בנוסף לכך, רקס היה מכור לאלכוהול, ולעתים, בהיותו שיכור, היה נתקף זעם וטירוף. רקס בא גם הוא ממשפחה בלתי שגרתית, וסבל מהזנחתה של אם בלתי יציבה, שגם לה לא היה מודל הורי. כך סיפרה רוז מרי על חמותה:

הוריה של ארמה הלכו לעולמם כשהיתה ילדה קטנה. היא נזרקה מקרוב משפחה אחד למשנהו, התיחסו אליה כאל שפחה. שפשוף כביסה על קרש כביסה עד שניגר דם מפרקי אצבעותיה – זה הזכרון המרכזי של ארמה מילדותה […] "ארמה לא מסוגלת להפטר מהמצוקה שלה", אמרה אמא, "זה כל מה שהיא מכירה."

אולי רקס היה בעל ואב שונה אם היה נישא לאשה נחושה יותר, שהיתה מסוגלת להתמודד אתו במקום להכנע לקסמו האישי. אולי רוז מרי היתה אשה ואֵם שונה אם היתה נישאת לגבר יציב שהיה מחבר אותה לסביבתה. הצירוף של שני אלה יחדיו קבע את ילדותם הבלתי נסבלת של ארבעת ילדיהם. ובמפתיע, שלושת הילדים הגדולים פילסו את דרכם בנחישות הרחק מן הגורל שהיה עלול להיות מנת חלקם, ורק הבת הצעירה קרסה בגיל העשרה. למרות העוני הנורא והרעב המכרסם, הילדים ספגו מהוריהם רוחב אופקים – כולם למדו לקרוא בגיל צעיר מאוד, והיו תלמידים מצטיינים – ופיתחו תושיה, אולי מתוך חוסר ברירה, שעזרה להם לעזוב את הבית בזה אחר זה בהגיעם לגיל שבע-עשרה, ולבנות לעצמם חיים עצמאיים.

"טירת הזכוכית" לא נכתב בכעס או ברחמים עצמיים. ג'אנט וולס מתארת רגעים יפים של אהבת אב. רקס, למרות טירופו, אהב את ילדיו, בעיקר את ג'אנט, אבל לא היה לו מושג כיצד לתפקד כאב, ואולי גם לא היתה לו היכולת בשל אישיותו ובשל התמכרותו. רוז מרי, שיחסה האגבי והרשלני אל ילדיה והאגואיזם שלה מעוררים חמת זעם, התיחסה כך גם אל עצמה, כשלורי, הבת הבכורה, ביקשה מהוריה לעזוב את דירתה בניו-יורק לאחר שהפכו את חייה לגיהינום:

"לורי עושה את הדבר הנכון", אמרה לי. "לפעמים זקוקים למשבר קטן כדי שהאדרנלין יתחיל לזרום ויעזור לך להגשים את הפוטנציאל שלך".

"טירת הזכוכית" הוא ספר נוגע ללב על כוחה של משפחה, לטוב ולרע, על הורות גרועה ועל מצוקה העוברות מדור לדור, על כוונות טובות שמשתבשות, על חולשות ועל עקשנות, ועל הכוח להחלץ מכל אלה ולפלס דרך עצמאית. מומלץ.

The Glass Castle – Jeannette Walls

מודן

2006 (2005)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

הסופרת ג'נט וולס ביקשה לכתוב ספר על ילדותה של אמה, רוז מרי, שגדלה בחוות בקר באריזונה, אבל אמה שכנעה אותה שסיפור החיים המעניין באמת הוא של סבתה של ג'נט, אמה של רוז מרי, לילי קייסי סמית. לילי נפטרה כשג'נט היתה בת שמונה, אבל הילדה, שהפכה לסופרת, זכרה את אישיותה היחודית של סבתה, וכתבה את סיפור חייה בגוף ראשון. כך היא מספרת באחרית דבר: "לילי היתה אשה סוערת, מורה נלהבת, ודברנית שהסבירה בפרוטרוט את מה שקרה לה, למה זה קרה, מה היא עשתה בקשר לזה, ומה היא למדה מזה, וכל זה מתוך כוונה ללמד את אמי כמה שיעורים בנוגע לחיים".

הפרשה בה בחרה לפתוח את הספר מייצגת הן את אישיותה של לילי, והן את אורחות החיים שלה ושל משפחתה. לילי בת העשר, יחד עם אחיה בסטר בן התשע ואחותה הלן בת השבע, שוטטו ברחבי הנחלה המשפחתית במערב טקסס, כששמו לב להתנהגות המוזרה של הבקר. כשהצמידו את האוזן לאדמה הבינו שהחיות חשו בשטפון מתקרב. הבקר פרץ במנוסה מבוהלת לעבר מקומות גבוהים, אך לילדים לא היה סיכוי להמלט בזמן. לילי כיוונה את אחיה ואחותה אל עץ צפצפה שניצב במרכז המישור. ברגע שהתמקמו בין הענפים הגיע אליהם קיר מים שגובהו שני מטר, כמעט נוגע בהם. במשך לילה שלם בחנה אותם על לוח הכפל, על שמות נשיאים, וכל נושא שעלה בדעתה, כדי להחזיק אותם ערים, לבל יפלו אל המים שתחתיהם. רק עם בוקר, כששקטו המים, בוססו דרכם אל ביתם ואל הוריהם המודאגים.

לילי קייסי, ילידת 1901, גדלה בחוות בדרום ארה"ב. היו אלה חיים קשוחים של אנשי אדמה, מגדלי בקר ומאלפי סוסים, חיים ללא פינוקים, תלויים במזג האויר, ומסתמכים רק על עמל כפיהם. הנורמות החברתיות של ימיה היו אמורות להעביר אותה מרשותו של אביה לרשותו של בעלה, כשהיא משמשת עזר כנגדו לשניהם. אילו בחרה לצאת מן המסגרת, יכלה לבחור להיות אחות, או מזכירה, או מורה. אבל לילי קורצה מחומר אחר לגמרי. קשוחה ועצמאית, היא בחרה לנהל את חייה על פי טעמה. היא אהבה את חיי החווה, אבל נמשכה גם להוראה, ובמהלך חייה שילבה בין שתי האהבות. כמורה פוטרה לעתים קרובות, בין השאר משום שבחרה ללמד בדרכה שלה ועל פי ערכיה – לדוגמא, כשלימדה בישוב מורמוני נידח, סירבה ללמד את הבנות רק את מה שנדרשו לדעת על מנת להנשא בגיל שלוש-עשרה כמקובל, אלא הטיפה לעצמאות. כל חייה פרנסה את עצמה בעבודת פרך, עבדה כמשרתת כדי לשלם שכר לימוד, עבדה במוסך של בעלה כשהיתה בהריון מתקדם, היתה שותפה פעילה בניהול חות הבקר שהחזיקה המשפחה. היא חוותה טרגדיות וכשלונות, אבל יצאה מחוזקת מכולן.

ג'נט וולס מספרת, כאמור, את סיפור של לילי בקולה של לילי. מכיוון שלילי היתה אשה דעתנית, מאוד בטוחה בעצמה ובערכיה, לעתים רחוקות מאוד מכה על חטא, הספר נעדר רוב הזמן שיפוטיות. זו לא בהכרח אמירה לחובתו, כי באופן זה מוצגת לילי בדיוק כפי שהיתה. אבל בפרקים האחרונים אפשר להבחין גם בקולה של רוז מרי, ובעקיפין, באמצעות מילים שלילי מצטטת מפיה של הבת, ניתן מקום גם לעמדות שונות. לילי שאפה בכל ליבה לרכוש חלק מחוות הבקר שהיא ובעלה ניהלו, ולשם כך נקטה בצעדי חסכון קיצוניים. כשלמרות זאת לקחה שיעורי טיסה, שעלו הון עתק של חמישה דולר, רוזמרי אמרה "חשבתי שאנחנו אמורים לחסוך כסף". ללילי היה הסבר לפיו שיעורי הטיסה הם בגדר השקעה, אבל נראה לי שג'נט וולס מצאה כאן פתח להבעת דעתה שלה. כך גם באשר לאמונתה של לילי ברוח "חוסך שבטו שונא בנו". אחרי שהצליפה בבתה בת השש-עשרה כדי לחנכה, היא מספרת: "כשחזרנו לחווה באותו לילה נכנסתי למיטה עם רוזמרי וניסיתי לחבק אותה, אבל היא הדפה אותי. "אני יודעת שאת כועסת עלי, אבל היית צריכה את ההצלפה הזאת", אמרתי, "לא היתה שום דרך אחרת ללמד אותך את השיעור. את חושבת שלמדת אותו?". רוזמרי שכבה על הצד והביטה בקיר. היא שתקה רגע ואז אמרה, "כל מה שלמדתי זה שכאשר יהיו לי ילדים, אני לעולם לא אכה אותם"."

בספרים ביוגרפים אני אוהבת לראות תמונות של האנשים המתוארים בהם, ולשמחתי בספר זה שולבו תמונות של בני המשפחה. על הכריכה נראים לילי, בסטר והלן בילדותם, ובתחילת כל פרק מצורפת תמונה מן התקופה המתוארת בו.

הספר כתוב מצוין, שוטף, קריא מאוד, ומיטיב להעביר את אישיותה של לילי, את רוח התקופה, את חייהם של האדמה, ואת עוצמתו של הטבע.

מומלץ בהחלט

Half Broke Horses – Jeannette Walls

מודן

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: בועז וייס