במלאת 70 שנה להוצאתה להורג של חנה סנש (7 בנובמבר 1944), יצא לאור הספר הזה, הכולל את המכתבים שכתבה החל מגיל 14 עד סמוך למותה בהיותה בת 23 בלבד (מ-1935 עד 1944). המכתבים המוקדמים עד 1939 עוסקים בעיקר בחוויותיה של נערה בחופשות, המשתפת את אמה במה שעובר עליה. חלק הארי של המכתבים נכתבו החל מהיום בו עזבה את ביתה כדי לעלות לארץ בספטמבר 1939, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, ועד אפריל 1941, שאחריו ההתכתבות עם הונגריה הפכה בלתי אפשרית כמעט. החל מתאריך זה ההתכתבות מקוטעת. מרבית המכתבים מיועדים לקטרינה סנש, אמה של חנה, ולאחיה ג'רג' (גיורא). כשהמלחמה פרצה מצאו השלושה את עצמם מנותקים זה מזה: קטרינה נותרה בבית המשפחה בבודפשט, גיורא למד אריגת משי בליון שבצרפת, וחנה, כאמור, עלתה לארץ. המכתבים המפורטים שכתבו היו אמצעי הקשר היחיד ביניהם.
כשחנה הגיעה לארץ היא הצטרפה לבית הספר החקלאי בנהלל, שם למדו בעיקר את המקצועות השונים של עבודת האיכר, בשילוב עם עבודה מעשית ועם מקצועות עיוניים. על פי תפיסתה של חנה, באותה עת הארץ נזקקה לחקלאים, לא לאנשי תעשיה, ולכן בחרה בכיוון זה. מן המכתבים בשנה הראשונה בנהלל עולה דמות אופטימית, שופעת שמחת חיים, חברותית, בעלת חוש הומור, אפילו מצחיקה לעתים, להוטה לצבור חוויות, לטייל, לראות כמה שיותר וללמוד כמה שאפשר. בכשרון כתיבה מעולה היא מתארת את חייה ואת חוויותיה, מקומות שראתה, אנשים שפגשה. לפחות פעמיים בשבוע כתבה אל אמה ואל אחיה, ותמיד היה לה מה לומר ומה לחדש. רוב תוכנם של המכתבים פרטי, ועוסק בעיקר ביומיום של השלושה, אבל פה ושם צצה חנה כבדת ראש, שמתיחסת לשאלות כלליות יותר, כמו שאלת המחיר האישי שתובעת ההגשמה הציונית, שאלת הירידה ברמת ההשכלה של הנוער בארץ לעומת ההשקעה בהשכלה באירופה, עניני דת ועוד. ניכר שהיתה אדם חושב.
בתחילה הופתעתי מההעדר הכמעט מוחלט של התיחסות למלחמה בחודשים הראשונים. בעיני רוחי אותם חודשים מתאפיינים ביאוש ובפחד שבמכתבים שכתבו סבי וסבתי להוריהם ולאחיהם שבפולין, מכתבים שחזרו מבלי שנקראו, כשנבצר מהאחרונים ליצור קשר כלשהו עם הארץ, בעוד מכתביה של חנה מלאי שמחה, עוסקים בעיקר בחייה הפרטיים. אבל במחצית 1940, כשהמלחמה התפשטה, ובעיקר ביוני 1940 עם כיבוש צרפת, לחרדה יש ביטוי גם במכתביה. סבתי לא סלחה לעצמה עד יומה האחרון על שעזבה את הוריה ולא הצליחה להשיג להם סרטיפיקט. אותם יסורי מצפון ייסרו גם את חנה: אמנם טרחה הרבה להשיג לגיורא סרטיפיקט עוד כשהיה באפשרותו לעזוב את צרפת, אבל במבט לאחור, כשהעזיבה כבר נראתה בלתי אפשרית, האשימה את עצמה שלא עשתה די (גיורא הצליח לבסוף להמלט לספרד, ועלה לארץ מספר ימים לפני שחנה יצאה לשליחותה. המשפטים ביומנו של גיורא, המתארים את פגישתם, העלו דמעות בעיני).
העורכים שילבו בספר מובאות ממכתבים שנכתבו אל חנה, המתיחסים של נושאים שעלו במכתביה. לא ממש נוצר דיאלוג, כפי שנכתב בפתח הספר, אבל לרוב יש ענין במובאות האלה. כמו כן שולבו תמונות שחנה צילמה, וכן צילומי מכתבים בכתב ידה, ואלה מהווים השלמה מבורכת לדמות שעולה מן המכתבים ומקרבים אותה עוד יותר אל הקורא. אהבתי גם את הבחירה להוציא את הספר בכריכה קשה ועם דפים עבים מהרגיל בגוון המזכיר מכתבים שהתיישנו – בהחלט אכסניה המכבדת את הנושא.
חנה סנש הציבורית היא הצנחנית האיקונית והמשוררת. טוב עשו העורכים שנתנו לנו את ההזדמנות להכיר את האדם הפרטי שמאחורי התדמית. בהזדמנות זו גם אפשרו לנו הצצה, באמצעות הסקרנות וכשרון הכתיבה של חנה, אל החיים בארץ באותה תקופה, אל נופיה, אל חלק מן הנושאים שהעסיקו את תושביה. אבל, כאמור, יותר מכל זוהי היכרות עם חנה, ואי אפשר שלא להתאהב בה.
חנה סנש היתה אדם של מלים. בנוסף למאות המכתבים שכתבה, שרובם ארוכים ותוססים, היא ניהלה יומן וכתבה שירה. על רקע זה צובט את הלב עד דמעות הפתק המינימליסטי שכתבה לאמה ממש לפני מותה: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך".
יהי זכרה ברוך
הקיבוץ המאוחד – ספרית הפועלים
2014
עריכה: אנה סַלַאי
עורכי-משנה: גדעון טיקוצקי ואיתן סנש
סקירות ספרים 