המסע של צילקה / הת'ר מוריס

צציליה (צילקה) קליין היתה בת שש-עשרה כשנכלאה באושוויץ בשל יהדותה. כששוחררה על ידי הרוסים, שנתיים אחר-כך, נחשדה על ידם בשיתוף פעולה עם הנאצים, נשפטה ונדונה למאסר באחד הגולאגים. מגיהינום לגיהינום. הת'ר מוריס נטלה מספר פרטים ביוגרפים, ערבבה אותם עם תוצאות מחקר חלקי, עם מסקנות אישיות בלתי מבוססות ועם דמיון, וכתבה את "המסע של צילקה".

צילקה הוזכרה גם בספרה הקודם של מוריס, "המקעקע מאושוויץ", שסיפר את סיפורם של לאלי וגיטה סוקולוב. הספר הראשון ספג קיתונות של ביקורת, בעיקר משום שהסופרת נטלה לעצמה את החירות לקבוע עובדות המנוגדות למחקר ההיסטורי. למרות זאת, ולמרות הפשטנות המביכה של כתיבתה, המלצתי על הספר, משום שעלילתו הסתמכה על זכרונותיו של לאלי, ואני מאמינה שסיפורו צריך היה להיות מסופר (ונניח בצד את השאלות על טיבו של הזכרון, וגם את ההאשמה שהטיחו במוריס כאילו תמרנה את גיבור ספרה לספר את מה שרצתה לשמוע).

אחד הטיעונים נגד הספר הקודם נגע לצילקה ולתיאורה כשפחת מין של אחד המפקדים במחנה. בהערות הסופרת בסיום הספר היא טוענת שהעובדה שעל פי המחקרים לא התקיימו יחסים כאלה עם אסירות יהודיות, בוודאי לא יחסים שנמשכו על פני תקופות ארוכות, היא תוצאה של בושת הנשים שנמנעו מלספר על כך, והיא קובעת נחרצות, כאילו מונתה לדבר בשמן, שהגיע הזמן להפסיק להתבייש. בהסתמך על שמועות, שסופרו לה על ידי לאלי וגיטה, היא מייחסת לצילקה קשר מיני, שהביא לה הטבות ובסופו של דבר גרם להישרדותה, עם יוהן שוורצהובר, ומציבה אותה בתפקיד מפקדת בלוק של נידונות למוות. קולה של צילקה עצמה, שנפטרה ב-2004, לא נשמע.

מה שעבר על צילקה בגולאג הוא במידה רבה בגדר נעלם. מקרעי שמועות רקמה מוריס את סיפורה של צילקה, ומתחקיר שערכה בנתה את סיפורן של הנשים שהיו כלואות איתה בתנאי מעוררי חלחלה. מכיוון שיש לי רקע מועט בנושא, בעיקר מספרים בודדים שקראתי, קשה לי לומר עד כמה היא מדייקת בעובדות אודות הגולאג, ועל עומק ידיעותיה באשר למחנות הריכוז כבר דובר רבות. בין שאר הפרטים הבדויים ב"ביוגרפיה" של צילקה, מוריס מייחסת לה רומן עם גבר בשם אלכסנדר, במקום עם הגבר שבאמת פגשה בגולאג ובסופו של דבר נישאה לו. באותן הערות בסיום היא מסבירה שבחרה לא לספר על איוון, בעלה של צילקה, כדי לא לפגוע בפרטיות צאצאיו. אבל צאצאיו, כך מסתבר, גאים להיות בניו ובניה החורגים של צילקה, ובתגובה על הספר, שלדבריהם גרר את שם אמם לבוץ, הם מבקשים לפרסם את גרסתם.

הנה דוגמא לאופן המטריד בו מוריס טווה את סיפורה. לפי אחת העדויות על צילקה, היא גילתה את גופת אמה על עגלת מתים בבירקנאו. עבור מוריס הדרמה הנוראה הזו אינה מספיקה, והיא בודה עבור האם והבת עוד לילה אחד יחד בטרם תישלח האם הגוססת אל מותה, כשהיא מסרבת להצעתה של בתה לנסות להצילה.

אם ביקשה הסופרת לכתוב רומן על זוועות מחנות הריכוז והגולאגים – ניחא. ההעדפה הברורה שלי היא לספרי עיון ולעדויות, אבל אולי יש מקום גם לבדיה מבוססת מציאות. המקרה של "המסע של צילקה" שונה: למרות כל הבהרותיה בפתיחה ובסיום, השימוש שעשתה בשם אמיתי יצר מצג שווא של ביוגרפיה, והפך אשה בשר ודם לדמות פלקטית למדי, שלדברי קרוביה רחוקה מלשקף את צילקה האמיתית.

בגלל הכתיבה הבלתי מרשימה, שטחיות המחקר ההיסטורי, ובעיקר העוול שנעשה לצציליה קליין, מוטב היה לולא נכתב הספר ולולא תורגם.

Cilka’s Journey – Heather Morris

שוקן

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

צציליה ואיוון אחרי שחרורם מהגולאג

כנגוח העגל את האלון / אלכסנדר סולז'ניצין

כנגוח העגל את האלון

"כנגוח העגל את האלון" הוא ספר שמקורו במכתב שכתב סולז'ניצין אל ועידת הסופרים ברוסיה במאי 1967, כשהרגיש כי "אין אני יודע מה יילד יום, ואפילו אם אחיה. או שיוסר ראשי, או שעניבת החנק תיקרע לחצאין". הרקע למכתב מתואר בשליש הראשון של הספר, ומצורפות השלמות שכתב בשנים 1967, 1971, 1973 ו- 1974.

רקע: סולז'ניצין נכלא בגולאג ב-1945 לאחר שבמכתב לידיד מתח ביקורת על סטאלין. לאחר שמונה שנות מאסר הוגלה לקזחסטן. רק ב-1957 הורשה לשוב לביתו. ב-1974 הוגלה שנית, הפעם למערב גרמניה, לאחר שהשלטונות הסוביטים קראו את כתב היד של "ארכיפלג גולאג". רק כעבור עשרים שנה שב לארצו.

להלן שני ציטוטים מתוך הספר, ציטוטים העוסקים בכתיבה במחתרת תחת אילוצים פוליטיים:
יתרון רב לו לסופר במחתרת מבחינת חופש קולמוסו: אין הוא רואה לנגד עיניו לא את הצנזורים, לא את העורכים, דבר אינו עומד בדרכו, פרט לחומר, דבר אינו מרחף מעל לראשו, פרט לאמת. אך יש במצבו גם מגרעת תמידית: חוסר קוראים, וביחוד קוראים בעלי טעם ספרותי מעודן ומחמיר. שהרי את קוראיו המעטים (לי היו כעשרה, בעיקר מבין עצירים לשעבר, וגם מהם לא הצליח איש לקרוא את כל הדברים, שהרי גרים אנו בערים שונות, ואיש אין לו ימים מיותרים, כסף מיותר לצורך נסיעות, ואף לא חדרים מיותרים להתארח בהם), את קוראיו בוחר הסופר במחתרת לפי עקרונות אחרים לגמרי: מהימנות פוליטית וכשרון לשמור סוד. שתי תכונות אלה רק לעתים רחוקות עולות בקנה אחד עם טעם ספרותי מעודן. יוצא אפוא שאין סופר המחתרת זוכה לביקורת ספרותית קפדנית, המושתתת על ידיעת הכללים הספרותיים של ימינו. ומתברר כי ביקורת זו, השילוב הטופוגרפי המפוכח של הכתוב במרחב האסתטי, דרושה לו מאוד לכל סופר ולו אחת לחמש שנים, או לפחות אחת לעשר שנים. מסתבר כי עצתו של פושקין: "האם את רצונך השביע, אמן מחמיר?" אמנם נכונה היא, אך לא במלואה. כשהנך כותב תוך בדידות גמורה עשר ושתים-עשרה שנים, הרי שבלי משים אתה פורק עול, מתחיל לוותר לעצמך, ופשוט אינך שם לב: אם למשפט חריף יתר על המידה, אם לביטוי מליצי ואם למילות מעבר מסורתיות ונדושות, במקום שלא נמצאו לך מילות חיבור נאותות יותר.

מה מאוד רציתי לעבוד בלא להחפז! מה מאוד רציתי לשלב יום-יום את הכתיבה לסירוגין עם אימוני לשון לא חפוזים לשמם. מה מאוד רציתי להעתיק את הכתוב עשר פעמים מחדש, להניחו הצידה, לחזור אליו כעבור שנים, ולהקדיש שעות ארוכות לברירת המילים הבאות בחשבון במקומות שהשארתים ריקים. אך כל חיי היו ונשארו בסימן של חפזון ובהילות, דחוסים למעלה מן המידה – והלוואי שהייתי מצליח להקיף לפחות את קוי המתאר של מה שאין לדחותו בשום פנים ואופן! ואולי גם בכך אין להצליח
מה רבים היו הסופרים שנחפזו! – על פי רוב בגלל חוזים עם המו"לים, בשל אימת התאריכים הקרבים ובאים. אך נדמה – על שום מה אחפז אני – לטש וחזור ולטש! אך לא. תמיד היו סיבות נכבדות שהאיצו בי – פעמים הכורח להסתיר, לבזר את ההעתקים, לנצל את העזרה שהוצעה, להתפנות לתפקידים אחרים – וכך לא היתה אף יצירה אחת שהוצאתי אותה מתחת לידי בלא להחפז, ואף באחת מהן לא מצאתי את המילים האחרונות המדויקות.

Бодался телёнок с дубом – Александра Солженицына 

הוצאת עם עובד

1977 (1967)

תרגום מרוסית: מנחם בן אייר