תגית: ג'ון הרסי

ביולי 1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה, והביאו בהמשך להדחתו של מוסוליני. בעיר ליקָטָה שבדרום האי נטל את הפיקוד על השלטון הצבאי מייג'ור פרנק טוסקני. ג'ון הרסי, שהיה אז כתב צבאי ונלווה אל כוח הפלישה, שהה במחיצתו של טוסקני מספר ימים, וכתב את "הפלישה לאדאנו" בהשראת האיש והמקום.

אדאנו, בדומה לליקטה, היא עיר שכלכלתה מבוססת על דיג ועל תעשית גופרית. בשתי הערים כנסיות רבות, שפעמוניהן מצלצלים בשעות קבועות, אבל הפעמון המרכזי שלהן, בן שבע-מאות שנה, נלקח על ידי הפשיסטים להתכה. מייג'ור ג'ופולו, בן דמותו של טוסקני, מבין את החשיבות הסמלית של השבת הפעמון למקומו, ואם לא הפעמון עצמו אזי אחר עתיר היסטוריה ומשמעות שיוכל לקחת את מקומו.

ג'ופולו, המגיע לתפקיד עמוס בכוונות טובות, מתמודד עם שורה ארוכה של קשיים. בזה אחר זה מתייצבים אצלו אישי העיר, מציגים עצמם כאנטי-פשיסטים, כולל ראש העיר שבשם המשטר מירר את חיי התושבים, ומבקשים תפקיד חדש; הצי האמריקאי, מסיבותיו שלו, אינו מאפשר לדייגים לצאת אל הים; המזון מצומצם מאוד ואיכותו ירודה; פליטים, שנמלטו מערים אחרות מאימת הפגזות, מבקשים לשוב לביתם אך אין בנמצא תחבורה שתוביל אותם; העיר סובלת מלכלוך ומהגיינה ירודה, ועוד. ג'ופולו, יליד איטליה בעצמו ודובר את השפה, נרתם למלאכה, הן משום שהוא אדם חיובי שרוצה להיטיב, הן כאמריקאי שמבקש להוכיח את עליונותה של הדמוקרטיה, והן משום תשוקתו להיות אהוב על הבריות. הוא נאלץ לפרק התנגדויות מכל עבר, כשהקשה שבהן היא דווקא זו של הגנרל האמריקאי, בן דמותו של פאטון, איש קצר רוח ותוקפני, שרואה את המטרה המלחמתית ואינו רואה את האנשים שבדרך. בין כל משימותיו ג'ופולו אינו שוכח לרגע את הפעמון הנכסף ופועל למציאת תחליף.   

"הפלישה לאדאנו" הוא במפתיע ספר משעשע. הרסי מעמיד אינספור תמונות קומיות, שחלקן נובעות מאי ההבנה של התושבים את טיבו של מפקדם. יחד עם זאת, מתחת להומור מפעפעים עצב ואבל שהקומיות אינה מצליחה, וכנראה גם אינה מנסה, להסתיר. תושבי העיר סבלו רבות במהלך המלחמה, ואיבדו בעלים וחברים. בתמונה נוגעת ללב מקבלות הנשים את פניהם של חיילים משוחררים, חרדות מן הרגע בו יתגלה כי החייל שלשובו קיוו לא יגיע. העיר עדיין איננה מקום בטוח גם אחרי הפלישה, והיציאה אל הים עלולה להסתיים במוקש מתפוצץ.

ג'ון הרסי תיאר את העיר ואת אנשיה בכתיבה ריאלית ובלתי מתייפייפת. הוא אינו מציב זה מול זה את האמריקאים והאנגלים הטובים ואת האיטלקים הרעים, אלא בני אדם אלה מול אלה, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם. הרסי נחשב כאחד מראשוני הניו-ז'ורנליזם, ששילב יחד פרוזה ותיעוד (כפי שעשה גם ב"החומה" וב"הירושימה" המצוינים), ועל ספרו זה זכה בפוליצר ב-1945. כמה מן הדמויות יכלו, לטעמי, להיות עמוקות יותר, אבל אוירת המקום והתקופה מומחשת היטב, והסיפור נקרא בעניין רב.

התרגום, כנהוג אי-אז, נוטל לעצמו חירות סגנונית רבה מדי, וכתוצאה מכך הספר, שבמקור כתוב בפשטות, מקבל אופי מקושט יותר בעברית. את הטקסט המקורי ניתן לקרוא כאן. הבחירה בשם הספר בעברית משונה בעיני. במקור הוא נקרא "פעמון לאדאנו", שם המסמל את המוטיב העיקרי בגישתו של ג'ופולו לתפקידו – לדאוג לרווחת התושבים לא רק בחומר אלא גם ברוח. מכיוון שליחו לא נס ונושאיו לא איבדו רלוונטיות, אולי יימצאו לו מו"ל חדש ומתרגם חדש. מכל מקום, הוא מומלץ בכל נוסח.

A Bell for Adano – John Hersey

הוצאת מקור

1956 (1944)

תרגום מאנגלית: ישעיהו לויט

ב-6 באוגוסט הוטלה פצצת האטום הראשונה, "ילד קטן", על העיר היפנית הירושימה. בין שמונים אלף למאה וחמישים אלף בני אדם נהרגו, כמחציתם באופן מיידי, והנותרים מתו תקופה קצרה אחר-כך, בעיקר מכוויות ומנזקי הקרינה. ה"היבָּקוּשָה", האנשים שהושפעו מהפיצוץ – מינוח שהיפנים העדיפו על פני המונח ניצולים, שיש בו משום הפחתה כלשהי בערכם של המתים – נאלצו לאתחל את חייהם מאפס, כמעט ללא סיוע מצד רשות כלשהי, והתמודדו עד סוף ימיהם עם קשיים פיזיים ועם מחלות ששורשיהן באותה הפצצה.  

על שהתרחש בהירושימה ובנגסאקי מרגע ההפצצה ולאחריה הוטל איפול, והצנזורה שהטיל הממשל האמריקאי מנעה כל מידע על הנפגעים. הדברים שכתב ג'ון הרסי בעקבות ראיונות שערך עם שישה היבקושה במהלך 1946, פורסמו כמאמר ארוך בגליון של הניו-יורקר, שבאוגוסט אותה שנה הוקדש רק לו, וחשפו לראשונה בפני הציבור האמריקאי את גורלם של תושבי הירושימה. אותו מאמר פורסם בהמשך כספר. ב-1985, ארבעים שנה אחרי ההפצצה, שב הרסי אל האנשים שראיין, ולמהדורות הבאות של ספרו הוסיף פרק שמתאר את מאבקם לאורך השנים.

אדם הולך לאיבוד במספרים גדולים. כשפורטים אותם לכמה סיפורים מייצגים בודדים, המספר הבלתי נתפס והמכסה על פרטי התמונה מתפוגג, ומה שהוא מייצג נחשף. הרסי התמקד בשישה אנשים: העלמה ססאקי נלכדה במשרד מתחת לארון ספרים שמחץ את רגלה ונותרה נכה; גברת נקמורה, אלמנת חייט שנהרג במלחמה, נשארה בחיים יחד עם שלושת ילדיה, והפכה חסרת כל; האב קליינזורגה, גרמני ששירת את המסדר הדתי שאליו השתייך ביפן, נפצע, איבד חברים, ועבר שורה ארוכה של אשפוזים בשנים הבאות; הרופא ד"ר ססאקי טיפל במשך ימים רצופים ללא שינה באלפי הפצועים שנהרו אל בית החולים, ובשארית חייו סבל מתשישות שבגינה לא היה מסוגל עוד לעבודה קשה; הרופא ד"ר פוג'י איבד את בית החולים הפרטי שבנה וניהל, ומעולם לא הצליח להקים אחר במקומו; מר טנימוטו, איש הכנסיה, שסייע בימים שאחרי ההפצצה לאנשים רבים, ובשנים שאחר-כך נסע בעולם כדי לסייע להיבקושה ולפעול למען השלום, איבד את כל החיוניות שפיעמה בו. בהרף עין אחד איבדו השישה את בריאותם, את מכריהם ואת רכושם. בתוך זוועת ההרוגים והפצועים והחורבן ניסו לשרוד. כשנדמה היה שהתחילו להתאושש, תקפו אותם תופעות גופניות מוזרות ומייסרות, תוצאותיה של הקרינה, ובשארית חייהם סבלו מטווח ארוך של פגיעות, כולל סרטן ותשישות כרונית. במפתיע, איש מהם לא הביע זעם כלפי האמריקאים. אם הובע כעס הוא הופנה אל עמם שלהם שהתעקש להמשיך במלחמה. הרסי מצביע על גישה של השלמה ושל אי-בזבוז אנרגיה על מה שלא ניתן לשנות, מעין "זה מה יש, ועם זה נצטרך להתמודד". ארבעים שנה אחרי ההפצצה הוא עדיין מאתר בקרב מרואייניו, שרובם אינם מכירים זה את זה, רוח קהילתית מרוממת, שאותה הוא משווה לזו ששררה בלונדון בימי הבליץ.

למרות שהרסי מספר סיפורים קורעי לב, הכתיבה שלו דיווחית-עיתונאית, כמעט חפה מרגש. דווקא מתוך המינימליזם הזה עולה זעקה, שכן הוא אינו חוסך בפרטים על פגיעות גופניות מעוררות חלחלה ועל מכאובי לב ונפש כאחד. מלחמה היא דבר נורא, הוא אומר לנו, כמעט מבלי להתייחס למלחמה עצמה, וגם לא לשיקולי הבעד והנגד שקדמו לפצצה. רק בפרק האחרון, ממש לקראת סיום, הוא מתריע בין השורות מפני התפתחותם של כלי הנשק להשמדה המונית, כשהוא מונה את הנסיונות שנעשו על ידי אומות שונות בפצצות אטום ובפצצות מימן בארבעים השנים שאחרי הירושימה. מלחמה היא לא רק גופות "לגיטימיות" של חיילים בשדה הקרב. היא גם שדה קטל של אזרחים שנקלעו שלא בטובתם אל הסופה. הנשק הולך ומשתכלל, והסבל שהוא ממיט הולך ומעצים.

הירושימה לא שברה שיאי הרוגים. מספר חודשים קודם לכן נהרגו בטוקיו בלילה אחד כמאה אלף איש כתוצאה מפצצות תבערה שהומטרו על העיר. אבל הירושימה מסמלת את תחילתו של העידן האטומי, את הופעתו של נשק יום הדין, שבכוחו להמיט כליה על כולנו, ולכן הפכה לסמל, ולכן ממשיכים לדבר ולכתוב אודותיה עד היום.

"הירושימה" הוא ספר עוצמתי. הוא הותיר עלי רושם עז בקריאה ראשונה לפני שנים רבות, וגם בקריאה שניה כעת כשקראתי אותו כהשלמה ל"הספירה לאחור 1945".

חשוב ומומלץ.

Hiroshima – John Hersey

אחוזת בית

2005 (1946, 1985)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שגורש לגטו ורשה, עסק שם – בין שאר פעילויותיו – בתיעוד החיים בגטו. תחילה כתב לבדו, והתבסס בעיקר על מידע שהגיע לאוזניו במהלך פעילותו הסיעודית. מאוחר יותר צירף אליו קבוצה של עשרות אנשי רוח, שאספה מידע ותיעדה אותו בארכיון שהלך וגדל, והכיל בנוסף לרשימות גם מסמכים, עתונים, כרזות וכיוצ"ב. רינגלבלום כהיסטוריון הבין את החשיבות שבתיעוד למען הדורות הבאים, וכשנעשה ברור שיהודי הגטו כולם נדונו למוות הפך התיעוד מהותי עוד יותר. באוגוסט 1942, ובשתי הזדמנויות מאוחרות יותר, הוטמן הארכיון (שכונה "עונג שבת") באדמה, והוראות לאיתורו הוברחו אל מחוץ לגטו. מרבית הארכיון נחפר ונחשף ב-1946 וב-1950.

הספר "החומה", שראה אור ב-1950, מבוסס על התיעוד הארכיוני. הוא מערב רקע היסטורי עם דמויות ספרותיות, וכתוב כציטוט חלקי מתוך הארכיון. למרות הבדיון ניתן לקשר בקלות בין הדמויות המומצאות להיסטוריות, כמו מנהל בית היתומים שהלך עם ילדיו אל המוות, ההיסטוריון המתעד כמעט באובססיה, מפקד המרד, ראש היודנראט שהתאבד, ועוד. הרסי מגלה בקיאות מפליאה בפרטים, ומצאתי בספר (להזכירכם, מ-1950, שנים ספורות אחרי המלחמה) סצנות רבות שקראתי אודותן במהלך השנים בספרים אחרים. אולי הזדמן לכם לצפות בערב יום השואה בתכנית "שתיקת הארכיון", שעסקה בסרט שהסריטו הנאצים בגטו, ובו הדגישו במיוחד את הפער בין יהודים עניים מורעבים ליהודים ששפר חלקם. כך, לדוגמא, מצולמת קבוצת צעירים המשתרעים על כסאות נוח על אחד הגגות, נהנים מהשמש וזה מזה. המטרה, כמובן, להראות שהחיים בגטו תקינים לגמרי. הספר מתאר את אותה סצנה מנקודת מבט אחרת, ומיטיב להביע את התשוקה של הכלואים בגטו לסוג של בריחה, להעמדת פנים שהם נמצאים לרגע במעין נופש על חוף הים, העמדת פנים שנמחקת לגמרי כשצוות צילום עולה לגג ומכריח אותם להיראות כקבוצה נהנתנית. וכך, לכל פרט מהותי בספר יש מקבילה מדויקת במציאות ההיסטורית.

גדולתו של הספר (ומן הסתם גדולתו של הארכיון) היא בהחיאת הגטו על שלל פניו יום אחר יום, החל בשמועות על הקמתו הצפויה וכלה בחיסולו. בשיאו אכלס הגטו כ-450 אלף תושבים, ולכל הקבוצה האנושית העצומה הזו ניתן בספר קול. אנשים טובים ואנשים אכזריים, אופטימיסטים ופסימיסטים, כנועים ומרדנים, מאמינים וכופרים, ציונים ובונדיסטים, תומכים ובוגדים, וכל המגוון שבין הקצוות. המתעד, דווקא משום תפיסתו ההיסטוריונית, ולמרות שאינו חף מרגשות, מפליא ליצור פסיפס חי ואנושי, תוך שהוא שומר איכשהו על ריחוק אוביקטיבי ולא שיפוטי.

קראתי עשרות ספרי שואה – עיון, ביוגרפיה וספרות – והספר הזה הוא בין הטובים שבהם. קרוב לשש-מאות עמודים אינטנסיבים ששאבו אותי אל תוך הווית הגטו בעוצמה שכמעט לא פגשתי בספר אחר.

The Wall – John Hersey

זמורה ביתן

1998

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין