תגית: ג'ון ויליאמס

הסקירה כוללת פרטים מרכזיים בעלילה

מסלול חייו של ויליאם סטונר נקבע מלידה. הוריו היו חקלאים שעבדו בפרך על אדמתם, ויליאם סייע להם מאז היה ילד, ועם סיום התיכון היה ברור שיישאר במקום וימשיך בדרכם. אבל אביו חשב אחרת. האיש, שכמו אשתו ובנו, שתק רוב חייו, הפתיע כשנשא באוזני הבן דברים אודות חשיבותה של ההשכלה, ושלח אותו ללמוד חקלאות באוניברסיטה, מוותר לארבע שנים על עזרתו. ב-1910 הרחיק סטונר בן התשע-עשרה לראשונה מביתו, והחל ללמוד באוניברסיטת מיזורי. בשנה השניה, כשהשתתף בקורס חובה מבוא לספרות אנגלית, שהיה עבורו עולם חדש, בלתי מוכר ומטיל מורא, השתנה מסלול חייו כליל. הוא נטש את לימודי החקלאות, ובחר בלימודי ספרות. בשנתיים האחרונות ללימודיו "הוא נעשה מודע לעצמו כפי שלא היה מעולם". עם סיום התואר החליט להשאר באקדמיה. לבם של הוריו אמנם נשבר, אך הם בחרו לקבל את בחירתו ושחררו אותו לדרכו החדשה.

"סמוך לסף תודעתו קיננה תמיד מורשתו הקדומה, אותו ידע עמוק שהנחילו לו אבות אבותיו, שחייהם היו קשים, מסוגפים וחסרי ודאות, ושיטת הפעולה המקובלת עליהם היתה להפנות לעולם האכזר פנים חסרי הבעה, נוקשים וקודרים". ג'ון ויליאמס מתאר בספר את חייו של סטונר, שנתקלו במהמורות בכל תחום, ועם כולן התמודד באותן קבלה והשלמה, ללא הפגנת רגש סוער, על פי אותה מורשת קדומה. הוא שאף לחברוּת, וזכה בשני חברים שאחד מהם נהרג במלחמת העולם הראשונה והשני נדחק מתוקף תפקידו לעימות אתו. הוא רצה בדבקוּת שבנישואין, אך "כעבור חודש ידע שנישואיו נכשלו; כעבור שנה הפסיק לקוות שהמצב ישתפר. הוא למד לשתוק ולא להתעקש על אהבתו". בתו היחידה נסחפה על ידי אשתו הנוירוטית לחיים של סבל. כשזכה באהבה נאלץ לוותר עליה בגלל לחצים ומוסכמות. הוא רצה להיות מורה, ונקלע שלא בטובתו לסכסוך עם ראש החוג שהצר את צעדיו. בגיל ארבעים ושתים "מצא את עצמו תוהה אם חייו ראויים שיחיה אותם". על סף מותו בשנות הששים לחייו "הרהר בכישלון המשתמע מן הסתם מחייו". ג'ון ויליאמס, במפתיע, אמר על גיבורו שהיו לו חיים טובים מאוד. וסטונר, אכן, לא מת אומלל. ביומו האחרון חזר ושאל את עצמו "למה ציפית?", ואולי הגיע למסקנה שכל זה, כשלון או הצלחה, אינו חשוב.

"סטונר" הוא ספר שמתנהל לאט, בטון רגוע לכאורה, מתאר חיים שגרתיים למדי. אבל השגרה הזו מכילה זרמים שוצפים, גלובליים ופרטיים. שתי מלחמות עולם, השפל הגדול, וגם אשה שהוסללה לתפקיד יחיד בלתי מספק, מיניות מודחקת מתסכלת, הורות מסרסת, משחקי כבוד ותככים באקדמיה, תשוקה לידע ולהנחלתו, ועוד.

אדית, אשתו של סטונר, שנלחמת בו על לא עוול בכפו, היא דמות מעניינת בפני עצמה. "החינוך שהוענק לה התבסס על ההנחה שכל חייה יגוננו עליה מפני המאורעות הדוחים שעלולים להיקרות בדרכה, וחובתה היחידה היא להיות בת זוג חיננית ומושלמת למי שיגן עליה – היא השתיכה למעמד חברתי וכלכלי שבו נחשבה ההגנה הזאת למחויבות כמעט קדושה", והיא הגיעה אל הנישואין נטולת כל יכולת לפתח אישיות משל עצמה ולראות את האדם שבבן זוגה. את כל המשאבים המודחקים שבה היא פורקת באופן שמאמלל את סטונר, את בתם גרייס, וגם אותה עצמה. החיבה (של הסופר ושל הקוראים) אמנם שמורה לסטונר, אך אדית ראויה לחמלה. בכל כוחה נסתה לשחק את התפקיד היחיד שהוטל עליה ולהשתחרר ממנו בו זמנית, והתוצאה היתה הרסנית.

סטונר, למעט שינוי מסלול לימודיו, ולמעט תרגיל שעשה בשלב מאוחר בחייו כדי להשיב לעצמו קורסים שנלקחו ממנו, מניח לעצמו להסחף אל ארועים בחייו ולהשלים עם המקומות שאליהם הוא מגיע. כך הוא גם נסחף אל פרשת אהבים עם קתרין, וכך הוא גם מסיים את הפרשה. קתרין, בשונה מאדית, אולי משום שלא הגיעה מרקע בורגני שמרני, בחרה בחיים של לימוד ושל הגשמה עצמית, והאהבה בינה ובין סטונר צמחה על הרקע הפורה הזה. לראשונה בחייו גילה שחיי הרגש וחיי הרוח מעצימים זה את זה.

האקדמיה תופסת מקום נרחב בעלילה, כפי שתפסה בחייו של סטונר. אחד משני חבריו של סטונר מימי הלימודים אבחן כי האקדמיה מיועדת לאנשים שלא יכולים להסתדר בעולם, מקום מפלט שכל מה שרע בעולם החיצוני אינו יכול להכנס אליו. בשנים מאוחרות יותר סטונר נלחם, בפעם היחידה בחייו, כדי למנוע שילוב של סטודנט שמערער את ערכי האקדמיה, כדי שלא ייפגע המקום היחיד שאליו הוא מרגיש שייך ושבו הוא מוגן. המאבק נכשל. "הוא חלם על סוג של יושרה, על סוג של טוהר שלם; ונתקל בפשרה ובמתקפת זוטות מסיחות דעת".

מעבר לסיפור כתוב כהלכה, דמות מתחבבת וצובטת לב, ורבדים מעניינים, נדמה לי שהספר עוסק בדרכו במשמעות החיים. האם היו לסטונר חיים טובים, כפי שטוען הסופר? משעה שמצא את הטון הנכון בשיעוריו, הוא היה מרצה פופולרי שהצליח להדביק את תלמידיו בהתלהבותו, וזה בעצם מה שרצה יותר מכל. מצד שני, הוא, כאמור, מנה על ערש דווי את כשלונותיו. ויחד עם זאת, אולי די בנחמות זוטא, בהישארות דבר מה ממנו בספר שכתב גם אם איש כבר אינו קורא אותו. ואולי אין משמעות לחיפוש אחר משמעות.

שרון פרמינגר העניקה לספר תרגום מצוין, נטע גורביץ הוסיפה אחרית דבר מעניינת, והספר מומלץ מאוד.

Stoner – John Williams

ידיעות ספרים

2011 (1965)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

"אוגוסטוס" מסופר כולו באמצעות מכתבים, קטעי יומן ומסמכים, רובם ככולם פרי דמיונו של ויליאמס, שהגדיר את הספר כ"אמת בדיונית", אך תוך הסתמכות על עובדות היסטוריות. התקופה המתוארת בספר נפתחת בשנת 44 לפני הספירה, עם רצח יוליוס קיסר, ומסתיימת בשנת 14 לספירה, עם מותו של גאיוס אוקטביוס, הלא הוא אוגוסטוס – הנשגב – בנו המאומץ של יוליוס קיסר ויורשו. כמה מן המכתבים נכתבו לכאורה בזמן אמת, אחרים באיחור של שנים על פי בקשתו של רושם דברי הימים, וכולם יחדיו יוצרים רצף כרונולוגי, העוקב אחר שלטונו של אוגוסטוס.

הספר בנוי שלושה חלקים. בחלק הראשון מובאים מכתבים של אישים רבים, ביניהם חבריו של אוגוסטוס, אנשי חצרו, משוררים ובני משפחה, העוקבים אחרי שנות שלטונו הראשונות. חלק זה מסתיים בשנת 31 לפנה"ס לאחר קרב אקטיום, שבו הביס אוגוסטוס את מרקוס אנטוניוס, שם קץ למלחמת האזרחים, ובישר תקופה ארוכה של שלום. החלק השני כולל אף הוא מסמכים מאותם מקורות מגוונים, אך המסמך המרכזי הוא יומנה של בתו הבכורה יוליה, שנכתב באי פנדטריה, לשם הוגלתה בשנת 2 לספירה. בחלק השלישי ניתן לבסוף פתחון פה לאוגוסטוס עצמו, הכותב בעת מסעו הימי האחרון בשנת 14 לספירה מכתב לניקולאוס איש דמשק, ובו הוא תוהה על דרכו כשליט ועל מניעיו.

תאוות הכוח היא אחד הנושאים, אולי המרכזי שבהם, העוברים כחוט השני הספר. בדפים הראשונים מתוארים חיי היומיום של גאיוס אוקטביוס עם חבריו, חיים של לימודים ושל אימונים גופניים באוירת חברות נינוחה. אולם עם הגיע הבשורה של רציחתו של יוליוס קיסר, שאוקטביוס הצעיר הוא יורשו המיועד, כותב אחד החברים על השינוי המיידי ברוחו של היורש ובמערך הכוחות ביניהם: "כמה מוזר שכולנו נציית פתאם להחלטתו, כפי שלא עשינו מעולם. ולמה? בגלל כוח שאנחנו חשים בו עכשו ולא הכרנו קודם? בגלל הרגע המיוחד הזה? בגלל פגם כלשהו בנו?". הספר מסתיים באותו נושא, הפעם מפיו של אוגוסטוס שמודה בפני עצמו באותו מניע שהפך אותו למנהיג: "אני מתחיל להבין שאהבה מן הסוג הזה היא שהניעה אותי במשך השנים, אם כי עד עכשו חשתי צורך להסתיר את העובדה הזאת מעצמי ומאחרים גם יחד". יוליה, ביומנה, תורמת אף היא את נקודת המבט שלה, כאשה שלמרות יחוסה היא נטולת יכולת לרדוף בגלוי אחרי הכוח: "לפני רגע כתבתי על כוח ועל חדוות הכוח. עכשו אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה".

הספר, כאמור, גדוש דמויות, כולן מעניינות, כל אחת מהן תורמת נקודת מבט על שליט רומי, בן האל, הנשגב, הפרינקפס (ראש הסנאט), הכהן העליון, אבי המולדת. אבל בעיני, הדמות מעניינת מכולן היא זו של יוליה, ששימשה, כמנהג התקופה, אמצעי לחיזוק מעמדו של אביה. בגיל ארבע-עשרה נישאה לבן-דודה מרקלוס, כדי לסמן את מעמדו כיורש המיועד. נישואים אלה נמשכו שנתיים עד מותו של מרקלוס. בגיל שמונה-עשרה נישאה למרקוס אגריפה, בן בריתו של אוגוסטוס ובן גילו. כדי לממש את הנישואים האלה נאלץ אגריפה להתגרש מאשתו, שהיתה בת-דודתה של יוליה וחברתה. בתוך תשע שנים ילדה חמישה ילדים. בעלה השלישי היה טיבריוס, אחיה החורג, ששנא אותה, משום שנאלץ להתגרש מאשה שאהב, ושהיה שנוא עליה. יוליה, למרות שנכנעה לתכתיבי אביה, פיתחה אישיות עצמאית. היא התעקשה להצטרף לאגריפה במסעותיו, ולא להשאר סגורה בארמון עם ילדיה. כששבה לרומי הרשתה לעצמה חיים חברתיים עצמאיים וחיים מיניים פרועים. אוגוסטוס, שחוקק שנים קודם חוקים נגד ניאוף, נאלץ להגלות אותה ולהוציא להורג את מאהביה. ישנה סברה שאחרון המאהבים, בנו של מרקוס אנטוניוס, היה מעורב בקשר נגד השלטון, והגלייתה של יוליה למעשה הצילה אותה מעונש מוות בגין קשירת קשר. ג'ון ויליאמס מעדיף בספר את הגרסה הזו, ובכלל ניכר שהוא מוצא צד זכות בכל מעשה של אוגוסטוס. במכתב שכותב השליט בחלקו השלישי של הספר, הוא מסביר את התנהלותו, ומצדיק כל צעד שלו ביעודו: "כמו רוב האנשים, בחרתי את חיי, בחרתי להסתגר בחלום מגובש למחצה על יעוד שאיש לא יוכל לחלוק איתי, ובכך זנחתי את האפשרות לחברוּת אנושית, שהיא יומיומית עד כדי כך שלעולם לא מדברים עליה ולכן כמעט לא מוקירים אותה". המחיר שנאלץ לשלם בעבור מימוש היעוד לא הסתכם בזניחת החברוּת, אלא גם בהקרבת משפחתו: "כשהייתי בשנתי הששים ואחת והגליתי את בתי מרומא, העניקו לי הסנאט והעם את התואר "אבי האומה". פשוט לגמרי: החלפתי בת אחת בבת אחרת, והבת המאומצת אישרה בתודה את החילופים האלה".

נהניתי לפגוש בספר מכרים מספרים אחרים, ביניהם קיקרו מן הטרילוגיה של רוברט האריס, וניקולאוס איש דמשק מ"מלך זהב ודם". לעומת זאת לא נהניתי מן הפעמים הרבות בהן כונה השליט "הקיסר אוגוסטוס" על ידי בני תקופתו, למרות שהשימוש בשם קיסר כתואר מלכותי החל רק כמאה שנה אחר-כך, ובימיו הוא היה שם בלבד.

היו לי ציפיות גבוהות מהספר. השילוב של ההיסטוריה הרומית עם כשרון הכתיבה של ג'ון ויליאמס הבטיח טובות. איכות הכתיבה של הסופר אכן באה כאן לידי ביטוי מלא, וההיסטוריה אכן מרתקת, אבל סיימתי את הספר בתחושה שלא הוסיף לי דבר. מבחינת העובדות אינו מחדש, ומבחינת מסקנותיו הוא שגרתי. למרות זאת, בשל היכולת לבנות סיפור בלי מסַפר, ובשל האופן בו הקטעים הנפרדים נקשרים יחדיו למסכת מעניינת, אני ממליצה עליו.

Augustus – John Williams

ידיעות ספרים

2013 (1972)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

ויל אנדרוז, גבר צעיר ממשפחה מבוססת בבוסטון, חש חוסר מנוחה בחייו העירוניים המסודרים. אחרי שלוש שנות לימודים בהארוורד נטש את האוניברסיטה, ויצא לעיירה הקטנה בוצ'רס קרוסינג שבקנזס, שם ביקש עצה מפיו של סוחר עורות, שאביו של ויל העריך משום שהצליח לבנות לעצמו חיים במערב. למקדונלד, סוחר העורות, וגם לאנשים אחרים, ויל הסביר שברצונו להכיר את ארצו, את המרחבים שמחוץ לערים הצפופות. למעשה, ביקש להכיר את עצמו, חיפש משמעות לקיומו.

מקדונלד הציע לויל לעבוד כעוזרו, ולסייע לו בעבודת הניירת, אך נפשו של הצעיר יצאה אל הטבע. בעזרת אמצעיו הכספיים שכנע את מילר, צייד באפלו, לארגן מסע להשגת עורות. הצטרפו אליהם שניידר, פושט עורות, וצ'רלי הוג, שנהג את העגלה הרתומה לשוורים, וטיפל במזון.

הוא הרגיש שהיה אשר היה המקום שבו חי, ויהיה אשר יהיה המקום שבו יחיה מעתה והלאה, הוא עוזב את העיר יותר ויותר, פורש אל ארץ הפרא. הוא הרגיש שזו המשמעות המרכזית שיוכל למצוא בחייו, ונראה לו אז שכל ארועי ילדותו ונעוריו הובילו אותו בלי דעת אל הרגע הזה שבו ניצב, כמו נכון לפרוש כנפיים ולעוף.

מניעיהם של ארבעה הגברים היו שונים אלה מאלה, התנהלותם במהלך המסע תנבע מאופיים השונה, והתמודדותם עם הקשיים הצפויים להם תוביל אותם אל גורלות שונים. מילר מעונין לכאורה ברווח כספי, אך מונע מתאוות ציד, מדחף להיות זה שיגיע רחוק מכולם, ימצא את העדר הגדול ביותר ולא יותיר ממנו זכר, פרט לגופות מרקיבות ולערימת עורות משובחים. שניידר מעונין בציד מהיר ובחזרה מהירה ובטוחה הביתה, ולכן יערער על כל החלטה של מילר שסיכון בצידה, אך התלות ההדדית ההכרחית בין חברי הקבוצה תאלץ אותו לשמור על ליכוד מסוים. צ'רלי הוג, הדבק בתנ"ך ובמילר, יהיה מרוכז במילוי תפקידיו. ואנדרוז יתהה שוב ושוב על זהותו העצמית, ויוותר זר לעצמו. כשישובו ממסעם, והם שונים משהיו, יגלו שגם ארצם השתנתה. אנדרוז ינסה, ולא יצליח, לתת מלים למה שהתרחש בהם:

זה היה משהו שגם הוא עצמו הרגיש, מרגע לרגע […] האם זה קיים אצל כל אחד? […] האם זה אורב בסתר אצל כל אחד, מחכה לזנק החוצה, מחכה לטרוף ולתלוש, עד שתשאר רק הריקנות […]? מה היתה משמעות הדבר? הוא רצה לדעת.

"בוצ'רס קרוסינג" הוא סיפור חניכה שאינו מוביל להארה או לגיבוש. אנדרוז, לאחר המסע, למד מעט על עצמו, אך נותר זר לעצמו. במקביל לסיפור החניכה, ולא פחות ממנו, זהו סיפור על האדם מול הטבע – הכניעה לעוצמתו, והעוז להתמודד מולו. בשולי הספר מדובר גם על החברה של התקופה המתוארת בו, על הכלכלה ההפכפכה, על התהליכים החברתיים והמדיניים שמעצבים גורלות, ויכולים להרוס את היחיד.

הספר הזכיר לי במידה רבה את "כל הסוסים היפים" של קורמאק מקארתי. מדובר בגיבורים שונים זה מזה כמעט בכל מובן, אך בלב שני הספרים עומדים צעירים המחפשים דרך משלהם בטבע. בשני הספרים עוצמת הטבע ועולם החי הם גיבורים מרכזיים לא פחות מבני האדם. ולמרות שהעולם המיוזע, המזוהם, האינטנסיבי המתואר בהם, מן הסתם היה דוחה אותי לו יצא לי לחוות אותו, האופן בו הוא בא לידי ביטוי מושלם בשניהם קסם לי מאוד.

"בוצ'רס קרוסינג" הוא ספר אטי, ולכאורה ההתרחשויות בו מעטות. סוד כוחו הוא בהתבוננות המעמיקה של הסופר בגיבוריו, ובכושר התיאור העילאי שלו, המביא אל הקורא מראות וקולות. הנה שתי דוגמאות אקראיות (בתרגומו המוצלח של גיל שמר):

השוורים התאמצו כנגד משקל העגלה, פרסותיהם בטשו וחבטו באדמה בנקישות עמומות; הגלגלים גנחו כנגד סרני האגוז; לרגע היתה שם ערבוביה של צלילים – עץ מתאמץ כנגד מאֲרגו, עור שוט ורצועות עור מעובד מוטחים זה בזה ונמשכים בקול צווחה גבוה, ומתכת משקשקת כנגד מתכת; ואז פינו הצלילים את מקומם לרעם אטי כשהגלגלים הסתובבו והעגלה החלה לנוע אט-אט מאחורי השוורים.

במקום שבו חצו היה הנהר רדוד; המים פכפכו סביב האבנים השטוחות שהונחו בבוץ הרך כמצע לחצייה, וקול רחשם הועצם בחשיכה; האור הקלוש מהירח המתמלא התנוצץ פה ושם על המים בזרימתם, ועל פני הנחל הזדהר ברק קבוע ששיווה לו מראה רחב ועמוק יותר משהיה. המים הגיעו בקושי מעל פרסות הסוסים, וזרמו בערבוביה מעל שוליהם של גלגלי העגלה המסתובבים.

את הכריכה היפה עיצבה רעיה קרס

מומלץ

Butcher’s Crossing – John Williams

ידיעות ספרים

2016 (1960)

תרגום מאנגלית: גיל שמר