דניאלה, גלעד, ארז ומור הם ילדיהם של רופא מנתח בכיר ושל רופאת חדר מיון שפרשה מעבודתה. המשפחה מתגוררת בוילה בשכונת יוקרה חיפאית, נודדת לארצות הברית לתקופה מסוימת בעקבות עבודת האב ושבה ארצה, הצאצאים למדו בבתי ספר טובים, דניאלה בבגרותה היא ציירת וצלמת מוערכת, גלעד איש הייטק מבוסס, ארז החייל כדורסלן מוכשר שזוכה לגור בוילה ביחידה עצמאית המצוידת במיטב מכשירי הכושר, מור הצעירה היא עדיין תלמידת תיכון. החיים הטובים של היפים והעשירים. האמנם?
מאחורי החזות היפה מסתתרת אומללות אינסופית. אם המשפחה היא פסיכופתית מתעללת, משיתה על ילדיה עונשים פיזיים ונפשיים ללא סיבה וללא תכלית, משסה אותם זה בזה, גורמת להם לחשוד זה בזה עד כדי שנאה הדדית. האב מעדיף לשקוע בעבודתו, להותיר את ה"חינוך" בידי אשתו, ולא לשאול שאלות מיותרות. כל אחד מן הארבעה חווה את משטר האימה בדרכו, ומתמודד עם מכאוביו ועם תסכוליו רוב הזמן לבדו. דניאלה וגלעד, שהתגוררו בצעירותם יחדיו באותה יחידה שבה מתגורר כעת ארז, מצאו לזמן מה נחמה זה בזרועות זה, מוסיפים את סוד הטאבו של גילוי עריות לסודות שהם מסתירים מן העולם כולו. לארז ולמור אין את הנחמה הזו. מור בטוחה שארז הוא פריבילג שנהנה מן השפע המורעף עליו ביחידה המבודדת שלו, ושונאת אותו משום כך. ארז, שמשלם ביסורים עבור השפע, בטוח שמור אינה סובלת כמוהו ושונא אותה משום כך. אמם מזינה את השנאה ההדדית הזו, "מטפלת" בכל ילד בנפרד.
הספר נפתח כשדניאלה, שחייה הם כאוס של חיפוש דרך ומפלט בתחום האמנות ושל כניעה לניצול מיני, נזרקת על ידי הסוכן הנצלן שלה, ובמקום להתאבד, כפי שתכננה תחילה, היא מחדשת את הקשר עם גלעד שנותק למספר שנים, כי אין אדם בעולם שמכיר אותה טוב יותר ממנו, ואין מי שאוהב אותה יותר ממנו. גלעד, הפדנטי עד כדי כפייתיות, מקצה לה חדר בדירתו, ומעמיד עצמו לרשותה כדי שתוכל לארגן את חייה מחדש. העלילה שמתגלגלת מכאן חושפת את שעבר על ארבעת האחים מילדותם ועד היום, ואם כי היא כואבת ומייסרת היא גם מצביעה על כוחה של אחווה אחאית להביא לשחרור, או למצער להתרחקות מן הפגיעה ולבטחון.
גל אלגר כותבת מדויק ורגיש. היא אינה נמנעת מתיאורים של העונשים הדרקוניים שהמציאה האם, אך מצליחה לא להגדיש את סאת תיאורי ההתעללות, ומצביעה, בצדק, בעיקר על הנזק הנפשי שנגרם לארבעת הצאצאים, כנראה לתמיד. ארבעת גיבוריה לוקים לא אחת בפגמים, אבל היא אינה שופטת, לא את גילוי העריות, לא את האלימות שפורצת לעתים תחת האיפוק, לא את העוינות כלפי מי שמושיט יד מסייעת. יש כאן בבירור אשמים מול קורבנות, ונפשם של הקורבנות, כפי שמעיד השם המוצלח מאוד של הספר, צרובה. את הצריבה הזו צריך להרגיע, סביבה צריך ללמוד לחיות, אבל למחות אותה כליל אי אפשר. אם יש בספר מסרים, אלה הם, לדעתי: אלימות משפחתית מתחוללת גם בסביבה של רווחה כלכלית וכבוד מן הסביבה, ונזק חמור שנגרם לנפשות צעירות נותר איתן גם בבגרות.
הספר מציג ארבע דמויות שונות מאוד. גם במשפחות נורמטיביות ילדים מתפתחים בכיוונים שונים, אך תחת ה"חינוך" הדרקוני שחוו השונות ביניהם מרתקת, בעיקר בהיבטים של האופן בו התמודדו עם מה שעבר עליהם ושל יחסם כלפי הוריהם. גלעד הוא טיפוס קשוח, גם אם הוא מעורער מבפנים, חדור מטרה להציל את אחיו ואחותו, ומבחינתו אין פתרונות ביניים: "יש רע, יש טוב, תבחר בטוב". הוא אינו מעוניין בתירוצים, בסליחה. בתוכו שוכן ילד שכמֵה לאהבה ולשייכות, אבל הוא יודע שאת העבר אי אפשר לתקן. דניאלה רוצה להבין, ולשם כך היא מוכנה לשמור על קשר עם הוריה ולהתייצב בכל פעם שאמה קוראת לה, גם אם היא יודעת בוודאות שתצא מרוסקת מן הפגישה. "לטוב ולרע, היא אמא שלי", היא אומרת לאחיה שתוהים, כמו הח"מ, על היענותה. בשונה מגלעד היא "מוכנה לסלוח. לכולם. לכל מי שפגע בי אי־פעם", היא רק לא יכולה לדעת אם בקשת הסליחה (של אביה) היא אמיתית או מס שפתיים. ארז, שלמרות הכל מהסס לבחור בבריחה מהבית, מסביר כי "אני לא רוצה מקום בטוח, אני רוצה להרגיש אהוב", ומעדיף להאמין שאמו אוהבת אותו גם אם האהבה המעוותת הזו חורתת בו צלקות. מור, הצעירה מכולם, אולי תהיה זו שתחלים יותר מהאחרים בזכות גילה והסתגלנות שלה והתמיכה של אחיה. פה ושם גם עולה, בעיקר אצל שני האחים המבוגרים, השאלה של הגנטיקה: כמה, אם בכלל, יש בהם מהוריהם? מחשבה מטרידה.
הספר מעלה אל המודעות את נושא האלימות המשפחתית שאסור לטאטא תחת השטיח, והוא מציג באופן חי ארבע דמויות מאובחנות היטב ומעניינות. יחד עם זאת, שני דברים הפריעו לי. האחד סגנוני – לטעמי אפשר היה לקצר אותו מהותית ולהמנע מחזרות, ועוצמתו לא היתה נפגעת, אולי להפך. השני מהותי (המשפטים הבאים כוללים מעין קלקלן) – בדפים האחרונים האב, שהיה בבחינת נעדר מנטלית כל השנים, עובר מהפך ומבקש לפצות את צאצאיו. הסופרת, כך נראה לי, מעניקה לו מחילה שאינו ראוי לה, ואף יותר מזה, מעניקה לו הסבר. דניאלה, שמספרת את העלילה בגוף ראשון מגיעה להכרה כי "הוא היה שקוע כל כך עמוק בעולם ההגיוני שלו, עד שלא העלה בדעתו שקיים עולם מקביל. שטירוף כזה יכול להתקיים". אפשר אולי להבין חברים שחשו שמשהו אינו תקין ונמנעו מלשאול, ואפשר אולי בדוחק להבין אנשי מקצוע שסונוורו ממעמדם של ההורים והדחיקו סימני אזהרה. אבל האב היה צריך לדעת, ואין לו תירוץ.
על אף ההסתיגויות – חשוב ומומלץ.
קינמון
2025
סקירות ספרים 