נואל בורון, גבר כבן שלושים ושלוש, ניחן בשתי תכונות יוצאות דופן, סינסתזיה וזכרון יתר. בשל הסינסתזיה – עירוב חושים – מוחו דומה לעתים לקליידוסקופ, כשמלים נחוות כצבעים, והוא נסחף אתן ומאבד אחיזה בסביבתו. זכרון היתר גורם לו תחושה של עומס, או בלשונו, מוחו "דומה למחשב עם יותר נתוני קלט מכפי שהוא תוכנן לעבד. האט, קפא, היתקע, אתחל מחדש – חיי בקיצור נמרץ". כשהיה ילד הקיפו אותו הוריו באהבה, אביו חיבב עליו את המדע ואת הספרות, ונואל היה סבור כי שניהם מושלמים וכלילי יופי מכל בחינה, האנשים היחידים שקולותיהם לא הטריפו את מוחו. האב, שקרס תחת לחץ עבודה, וסבל מדכאון ומפחדים, התאבד, ונואל מתגורר כעת עם אמו, שלמרות גילה הצעיר יחסית מפתחת אלצהיימר. בעוד נואל אוגר עוד ועוד זכרונות, אמו סטלה מאבדת את שלה.
נואל מצטט את אייריס מרדוק, שעל מחלת האלצהיימר שלה אמרה כי "זו מחלה שהורגת שני אנשים", בהתיחסה אל עצמה ואל בעלה, שסעד אותה. נואל, שבחר לטפל באמו לבדו, ונמנע מלשתף במצבה אפילו את חברו היחיד נורוול, מבין את חשיבות השיתוף והתמיכה של הקרובים אליו, כשהוא מאפשר לג'יי-ג'יי, חבר שביתו נשרף, לגור אצלו. מאוחר יותר יצטרפו אליהם סמירה, שמאמינה בטיפול באמצעות האמנות, ונורוול, שלמרות הפסימיות והציניות שלו יתרום את חלקו לביתיות יוצאת הדופן שנוצרת סביב סטלה.
בשל תכונותיו היחודיות של נואל, המהוות מעלה אך גם מכשול, לימודיו לא היו מסודרים, והתפרשו על תחומים מגוונים, אך התחום שמעניין אותו במיוחד הוא הפרמקולוגיה, במטרה למצוא תרופה שתשיב אליו את אמו. הוא מכיר במגבלותיו, שכן, כפי שהוא אומר, "המוח שלי הוא מוזיאון, ספריה – לא אולם דיונים, לא כור היתוך". מאמציו מקבלים דחיפה קדימה, כשהוא משלב כוחות עם ג'יי-ג'יי, שהוא, כדבריו "מין גאון מפגר, אידיאליסט עילאי שהמוח שלו עובד אחרת […]. הוא נותן לגחמות ולאינסטינקטים שלו להוביל אותו. הוא מבצע את הזינוק הגדול, הזינוק המשוגע".
ברקע, מעורב בכל פרט, מרחף דוקטור אמיל וורטה, נוירופסיכולוג, מושיע על פי גרסת נואל, שטן על פי גרסת נורוול. נואל מטופל אצלו מאז ילדותו, ומועסק על ידו במחלקה לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת קוויבק. הוא דוחה אחת לאחת את טענותיו של נורוול כלפי הרופא, לפיהן הוא גונב רעיונות מעוזריו ומפרסם אותם כשלו, ומבצע ניסויים בבני אדם. מי הוא באמת? התשובה תשאר מעורפלת.
יש בסגנון הכתיבה של הספר משום חיקוי של הדחיסות שבמוחו של נואל. שפע של פרטים, ידע בתחומים שונים, דיאלוגים מהירים, חלומות, רעיונות פרועים, רגשות מבולבלים. למרות שאני אוהבת לחפש הרחבות לידע שאני מוצאת בספרים, נאלצתי להמנע מכך הפעם, כדי לא לגרור את קריאת הספר על פני תקופה ארוכה. בחרתי לפיכך להתמקד בנואל, בגישושיו למצוא את מקומו בעולם, ובהתמודדות האוהבת שלו עם מחלתה של אמו. אם מנפים את הססגוניות של הספר, נותרים עם סיפור נוגע ללב, וגם עם כמה תובנות ועצות שכדאי לתת עליהן את הדעת, כמו עשרת הדברות למטפל שמנסחים סמירה וג'יי-ג'יי כדי להקל על נואל. בין השאר הם מזכירים לו להקפיד על בריאותו שלו, מבקשים ממנו לזכור שהחולה אינה מקשה עליו בכוונה, ממליצים לו לפתח חוש הומור, ולהתמקד במה שנשאר ולא במה שאבד.
תוך כדי קריאה חשבתי שהספר מוזר, ופה ושם התקשיתי לעכל את השפע שגלש לעתים להזיה. אבל המוזרות והבלבול לא יכלו לפגום ביופי ובאהבה שבספר, ואיכשהו התגבשו בסופו של דבר כל המרכיבים יחדיו ליצירה מאתגרת, יוצאת דופן ובעלת ערך.
The Memory Artists – Jeffrey Moore
כנרת זמורה ביתן
2008 (2004)
תרגום מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים
סקירות ספרים 