תגית: ג'קי לוי

ג'קי לוי מספר בעשרת סיפורי "כאן לא בית קפה" אודות ההווי המיוחד של בתי הכנסת, באמצעות דמויות שהוא פוגש בתוכם ובסביבתם, ובאמצעות ארועים שהוא עד להם או שאודותיהם הוא שומע. מן הסיפור הקצר הראשון, שבו מככבות שתי דמויות צנועות בפינה השמאלית האחורית בשטיבל בשכונה חרדית, ועד הסיפור הארוך האחרון מרובה הדמויות המתרחש בקיבוץ דתי, הוא לוכד פרטים קטנים, מאיר תופעות, וכמספר סיפורים מחונן מרתק את קוראיו.

סיפוריו של לוי שופעי הומור, המופנה בעיקר פנימה, כלפי המגזר שאליו הוא משתייך. לא פעם מצאתי את עצמי צוחקת בקול, אבל לצד הצחוק וההנאה מן החן של הסיפורים, כל אחד מהם מותיר גם חומר למחשבה.

"התפיליפיני שלי", שהוא אולי הנוגע ללב מכולם, ולבטח האינטימי מכולם, מתאר את קשר הנאמנות בין יהודי קשיש למטפל הפיליפיני שלו, שמסייע בידו באהבה ובסבלנות להניח תפילין. היהודי ימצא דרך להשיב למטפל כגמולו, גם אם יעורר עליו את זעמם של מכריו. "רוני", שמציף את עיוותי האינטגרציה הבין-עדתית בישיבה (אבל, כך אומר המספר, "מיותר לחטט בזה. ולא תמיד צריך להרים את כל המכסים של כל הסירים ולרחרח"), עוסק באופן בו הזכרון מותאם למיתוס שמבקשים להנציח. "החזוּקה של חזקל" מתאר בחיבה ובהומור רב את הדרך בה כל מתפלל קבוע כובש לעצמו חלקה זעירה בטקס, ואוי לו למי שיסיג את גבולו של האחר. "סוד הצמצום" מוצא יעוד למי שהיה ילד שלא הצטיין בדבר למעט בבנית מיניאטורות מנייר, ומדבר בשבח כוחה של האהבה. "רצון רב" מספר על מניין של צעירים דתיים בשכונה חילונית, שקיבלו לשימושם בשבתות ובחגים את אולם הספורט של בית הספר, וכעת בנו בית כנסת של קבע ומתפצלים בין המבקשים למנות רב למתנגדים. "החתן מאיי הבתולה" הוא היחיד המתרחש מחוץ לישראל, ובו רב בעל רעיונות מקוריים מצליח לגרום לחבר בקהילה לחזור בו מכוונתו לשאת אשה נוצריה. הדמות הראשית ב"כגן רענן", סיפור עם תפנית פמיניסטית, הוא צעיר שחזר ממסע של חיפוש עצמי בהודו, והקים בגינה מקומית מניין נטול סממנים פיזיים של בית כנסת."זורח הבלש" מתמקד בדמותו של מתפלל טרחן, שאיש אינו תופס את עומק בדידותו, היודע הכל על כולם, ומבקש לצקת את בית הכנסת ואת באיו בתבנית הסטנדרטים של עצמו. "קובי ושאזו" מתנקז אל אבחנה מעניינת של שאזו החזן, בן לדורות של חזנים, לגבי קובי, אחד המתפללים ובנו של מספר סיפורים שלא ירש את כשרונו של אביו. "גבע דגן" הסיפור הארוך מכולם החותם את הספר, הוא תיאור רב דמויות ורב אירועים של קיבוץ דתי בצפון הארץ, הכבול בתקנונים שהמציא לעצמו, ומתקשה להתמודד עם כוחנות שנכפית עליו. התיאורים המקוצרים הללו הם רק בגדר תמצית מייצגת, וכל אחד מן הסיפורים מכיל הרבה יותר מכך.

יש בכתיבה של ג'קי לוי משהו שמזכיר את שלום עליכם, למרות הפער המשמעותי שבין הבטחון השופע של בוגר בני עקיבא לבין יראת הגלות. שניהם מעניקים תשומת לב לפרטים, עושים שימוש בהומור עצמי, שיכול להיות לעתים שחור עד אבסורדי, ומפגינים רגשות חמלה ואהבה כלפי גיבוריהם, גם, ובעיקר, אם הם פגומים.

בגלל נושאיו של הספר, ובגלל הכשרון הסיפורי הבולט של הסופר, אני חושבת שלמרות שהוא מעוגן בתוך ההווי הדתי הוא יכול לדבר אל קהלים מגוונים. מצד שני, מי שאינו דובר את הז'רגון יחמיץ הרבה מן החן, ואולי אף ימצא עצמו אבוד בקטעים מסוימים.

להדגמת סגנונם של הסיפורים, הנה קטע ששעשע אותי מתוך "קובי ושאזו", ומתייחס אל המתפללים בעת שהם מאזינים לקריאה בתורה:

באותה שעה עצמה היו כל באי ההיכל מניחים על ברכיהם את חומשי בית הכנסת, עותקים מנוקדים עם אותיות כמעט ילדותיות של קידוש לבנה, וכדרך כל היהודים מכל העדות והזרמים היו ממתינים לקורא שימעד. כל שגיאה קטנה שהיא. שיקרא "הוא" במקום שיש לומר "היא". שיניח את סוף הפסוק במקום שאינו סוף פסוק כאותם עגלים שקוראים "עיניים להם ולא יראו אוזניים". אמת, לא הכי הוגן בעולם לתקן את הקורא מתוך חומש מנוקד ומפוסק בשעה שהוא עצמו עומד מול שורות סת"ם שאין בהן פסיק או נקודה או קמץ או חולם, אבל מה כוחה של הוגנות לעומת כוחה של מסורת? והמסורת בבית הכנסת היתה שכולם מוזמנים לתקן ואף מקבלים את ההזמנה בשמחה. ובקולניות. ובעקבות כל שגיאונת וכל בליעונת.

נהניתי מן הספר הנאה מרובה, ואני שמחה להמליץ עליו.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא יצירתו של שי צ'רקה.

כנרת זמורה

2020