משפחתי וחיות אחרות / ג'ראלד דארל

ג'ראלד דארל נמשך אל הטבע ואל בעלי החיים מאז היותו פעוט. כשהיה כבן עשר עבר עם אמו, שני אחיו ואחותו מאנגליה לאי קורפו, שם מצא כר נרחב לתצפיות, למחקר ולאיסוף. את קורות המשפחה ואת סביבתו החדשה בארבע השנים באי – 1935 עד 1939 – תיאר בספר זה, שהפך למפורסם בספריו. הספר אוטוביוגרפי ברובו, אך הסופר נטל לעצמו חירות לשנות כמה מן הפרטים – לדוגמא, הוא כלל את אחיו הבכור לארי בין דרי הבית, למרות שגר עם בת זוגו בבית אחר באי – ולצרכים ספרותיים נקט לשון הגזמה שצבעה את הארועים המשעשעים שחווה בגוון משעשע אף יותר.

לא בכדי נכרכים יחדיו בני המשפחה ובעלי החיים בשמו של הספר. דארל מוצא ענין רב הן במחקר חיצוני של הטבע שסביבו והן במחקר פנימי של בני משפחתו הססגוניים. לארי זוכה לייצוג כמי שהוא בעיני עצמו יודע-כל, המבקש לנהל את המשפחה. מרגו מתעניינת בעיקר במראה החיצוני. לזלי הוא צייד נלהב הלהוט אחר כלי נשק. ג'רי רק רוצה שיניחו לו לשוטט בחוץ כל שעות היום ולא ימנעו ממנו להביא הביתה כל יצור חי שמלהיב אותו, מעקרבים ונחשים ועד שחפים. ובין כל אלה, והנזקים שהם ובעלי החיים המאכלסים את הבית גורמים, מתמרנת ברוח טובה לואיזה, אם המשפחה, שרק מבקשת שכולם יהיו מרוצים.

אל כל אלה מצטרפים אנשים מקומיים, או אנגלים חבריו של לארי, שמשתלבים באופן קבוע או זמני בחיי המשפחה. ספיירו, נהג מונית איש קורפו, מאמץ את המשפחה ודואג, באופן חוקי וגם לא כל כך חוקי, לכל צרכיה. תיאודור, חוקר ורופא יווני, הופך לידיד המשפחה ולמנחה של הילד, ומבלה אתו באופן קבוע מספר שעות בשבוע בחקירות בשטח. מורים ומחנכים חולפים בחייו, ולא ממש מצליחים לרתק אותו למקצועות שאינם קשורים בתחומי הענין שלו. והמשפחה כולה, פתוחה וידידותית, אוספת סביבה חברים.

תיאורי המשפחה, הסוערת מעצם היותה מורכבת מטיפוסים כל כך שונים זה מזה, קומיים ומצחיקים עד דמעות. גם מתיאורי חקירותיו של דארל בטבע לא נעדר הומור, והם מצטיינים באהבה ובתשוקה לנושא, וביופי רב המצוי הן בפרטים הקטנים והן בסביבה כולה. הומור ואהבה לטבע מצויים בשפע גם בספרים האחרים שכתב, ובהם תיאר את מסעות החקר שלו בעולם, את גני החיות שהקים על פי תפיסה מודרנית של שימור וחינוך, ואת פעילותו לשימור חיות הבר ולמניעת הכחדתן.

משפחת דארל נאלצה לעזוב את קורפו כשנעשה ברור שמלחמה עתידה לפרוץ, ושבין אנגליה ליוון עתידה לשרור איבה. הסופר, שתיאר את כל התקופה במנותק לגמרי ממה שהתרחש באותן שנים מחוץ לאי, בחר כעילה לפרידה את רצונה של אמו להעניק לו חינוך מסודר באנגליה.

זו אינה הקריאה הראשונה שלי בספר. יתכן שגם לא האחרונה. הוא שופע טוּב ויופי, מבטיח חיוך והנאה, נקי מחוליי המציאות, וכתוב באהבה ובכשרון – סיבות מצוינות לשקוע בו שוב ושוב.

My Family and other Animals – Gerald Durrel

ספרית פועלים

1978 (1956)

תרגום מאנגלית: עפרה ישועה

הפיקניק ומהומות אחרות / ג'ראלד דארל

שישה סיפורים מרכיבים את "הפיקניק ומהומות אחרות". כמו בקובץ "לחתן את אמא", המאוחר יותר, גם כאן משולבים יחדיו סיפורים מן הסוג של "משפחתי וחיות אחרות" וסיפורים חוץ-משפחתיים. כל השישה מסופרים בגוף ראשון.

הסיפורים המשפחתיים – "הפיקניק" ו"הפלגת הבכורה" – הם המוצלחים ביותר בספר. לארי, מרגו, לזלי וג'רי מככבים בו, כבר כאנשים בוגרים, יחד עם אמם, שלמרות נסיונה רב השנים והאכזבות עדיין מנסה לייצר עבור משפחתה הכאוטית מסגרת כלשהי ומצפה מצאצאיה להתנהגות נאותה. בסיפור הראשון היא מארגנת פיקניק קבלת פנים ללארי, ששב לאנגליה אחרי עשור של היעדרות, ומגייסת את בעלה של מרגו כנהג. בשני, המתרחש מאוחר יותר, והיא כבר בשנות השבעים לחייה, היא מצליחה לגרום לילדיה להצטרף אליה להפלגה מאיטליה ליוון. כרגיל, בשני המקרים כל מה שיכול להשתבש משתבש, והאחים אינם חדלים להקניט זה את זה, להתלונן, ולהשמיע שורות מחץ. שני הסיפורים מצחיקים עד דמעות.

ארבעה הסיפורים האחרים נחמדים, כתובים בחן, ומשעשעים למדי, למעט האחרון שהוא סיפור אימה. ב"חינוך יוקרתי" המספר מסתבך בעל כורחו בקנוניות של חברה ותיקה, בעודו מבקש לנפוש בשלווה בונציה. ב"האבלוק הזורע הרס" נוצר לו מוניטין שלילי בגלל השתקעותו בסדרת ספרים על הפסיכולוגיה של המין, אך במקביל פונים אליו אנשים נבוכים המבקשים להעזר בספרים. "איש מישלן" מתרחש בצרפת על רקע התשוקה לזכות בכוכב מישלן היוקרתי. "הכניסה" הוא, כאמור, סיפור אימה, ומסתבר שדארל החביב יודע להפחיד.

דארל מתאר יפה דמויות ונופים, מיטיב לברוא חיים במלים. בעיני הוא במיטבו כשהוא מספר על משפחתו ועל חוויותיו כזואולוג, או כשהוא מבקש להעביר מסר, כמו ב"ציפור הלעג".

מהנה.

The Picnic and Suchlike Pandemonium – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1989 (1979)

תרגום מאנגלית: איילה בלאנדר

ציפור הלעג / ג'ראלד דארל

אי שם בלב ים, על קו הגבול בין האוקינוס ההודי לאוקינוס השקט, שוכן האי זֶנקאלי. בתקופה המתוארת בספר, האי הוא חלק מן האימפריה הבריטית, ופיטר פוקסגלאב, עובד מדינה צעיר, נשלח אליו כדי לשמש כעוזר ליועץ המדיני. האי, העומד על סף קבלת עצמאות, זכה לפרסום בלתי צפוי, כשהוחלט על ידי הבריטים להקים בו שדה תעופה בנימוק שבכך תימנע מן הרוסים דריסת רגל באזור. מפעל נוסף, שעתיד לשנות את פני המקום, הוא סכר שיגרום להצפת חלק משטחו של האי.

את האי מאכלסים שני שבטים מקומיים, יריבים זה לזה, החיים בסטטוס קוו נינוח. שבט אחד מאמין באל דג, השני באל ציפור. אך אויה, הציפור, שכינויה "ציפור הלעג", נכחדה. יחד איתה נעלמו גם עצי האומבו, ורק שריד יחיד ממנו נותר לפליטה, שמור מכל משמר. לצדם של השבטים המקומיים חי באי השבט המערבי הלבן, המונה כמה פונקציונרים בריטים, אנשי עסקים, זונות, ונציגי שלוש כנסיות.

ג'ראלד דארל, בגישתו הקלילה והאופטימית, המוצאת טוב ויופי בכל מקום, מתאר קולוניאליזם נינוח, שאין בו ניצול חד צדדי. המושל הבריטי הוא מאובן טקסי, והמלך המקומי הוא דיפלומט מתוחכם. האמונה המקומית אינה נחותה מן המערבית – "עליכם לזכור תמיד כי אלוהיו של אדם אחד עשוי להיות מעשיה לילדים לדידו של אדם אחר, אך הן לאלים ולהן למעשיות לילדים יש מקום בעולם", אומר המלך למיסיונרים. הכומר הלבנה של כנסית ההתגלות השניה היא לוחמת קשוחה למען הטבע המקומי ולרווחת המקומיים, ודווקא אחד מאנשי הממשל המקומי הוא זה שדוחף, למטרות רווח אישי, למפעלים שיהרסו אותם. הלבנים, בפטרונות, נותנים לילידים שמות מן התרבות המערבית, כגון נפוליאון וליאונרדו, אך האחרונים מקבלים אותם בסלחנות שוות נפש. המלך קינגי מייצג את גישתם, כשהוא אומר ליועץ המדיני הבריטי: "הו, חניבעל, אלמלא היה לי אותך ואת 'קול זנקאלי' שישעשעו אותי, היה שלטוני כה משעמם". בני אדם הם בני אדם, עור שונה אבל פנימיות דומה, כך אומר דארל מבלי לומר זאת מפורשות.

הספר ממוקד מסר – "עתיד המין האנושי כולו תלוי בשימור הטבע, ולא בניצול מתמשך וחמסני" – אבל עובדה זו אינה פוגמת בהנאה ממנו. למעשה, המסר מחודד רק לקראת סיומו, ובדרך לשם דארל מעביר את הקורא בחיוך דרך שלל דמויות, המתוארות בחיוניות מרובה, ורוב הזמן גם בלגלגנות בלתי מוסתרת, אם לכך הן ראויות. בין השאר הוא מבקר בחן את ההתנשאות המערבית, שהיא לרוב בלתי מודעת לעצמה. כך, לדוגמא, עיתונאי מתייחס בהערצה אל הצלם המתלווה אליו, ומכנה אותו "אנגלי אמיתי", אחרי שהלה משמיע אמירות בזכות כל דבר אנגלי, כולל "אוכל אנגלי הגון […] דגים וצ'יפס", ודברי גינוי כלפי כל דבר זר. ואותו עיתונאי, כשהוא מבקש לסלק קהל מקומי המתגודד סביבו, מנפנף ב"אני הבי.בי.סי.", "אין לכם מושג איזה ערך יש לפרסום", "אנחנו הבי.בי.סי., לא האי.טי.וי.", כי באטימותו אין לו ספק שכל מקום, נידח ככל שיהיה, מודע לעוצמת המדיה ולהבדלים שבין רשתות טלויזיה בבריטניה.

אינטרסנטים, מקומיים וזרים, בוחשים במתרחש באי, ונראה שגורלו נחרץ לשנות פניו לנצח. אבל תגלית שמגלים באקראי פיטר ואודרי, בתו של בעל העתון האירי 'קול זנקאלי', הופכת את הקערה על פיה. בעמק נסתר, שאמור להיות מוצף מים לאחר בנית הסכר, הם מוצאים את ציפורי הלעג שנחשבו אבודות, וגם את עצי האומבו. שובו של האל הציפור הוא תמריץ לשימורו של העמק, אך מסתבר שאין בכך די. צריך להופיע מדען תמהוני עם הסבר משכנע בדבר חשיבות השימור לעתידו הכלכלי של האי, הסבר שמתחיל בפרפר אחד, כדי שהמלך יוכל לדחוף בעדינות לקבלת ההחלטה שהיתה רצויה לו מלכתחילה, הווה אומר למנוע את פלישת מאות האנשים שהיו מגיעים בעקבות הפרויקטים המתוכננים. "אנו, כמדענים צלולי מוח, מבינים שהעולם נשלט בידי נבערים מדעת […] היש תמה אפוא, מר פוקסגלאב יקירי, שהאנשים האחרונים בעולם ששליטינו נועצים בהם הינם המדענים, וזאת רק לאחר שהם כבר עשו מיש-מש גדול מהמצב כולו?", כך מתלונן המדען. ונדמה, למרבה הצער, שדבר לא השתנה מאז. במקום לראות במדע מורה דרך, השליטים פונים אליו רק כאל מוצא אחרון.

בנימה רצינית יותר מתבטא דארל ב"דבר הסופר" בסיומו של הספר. סיפרתי לכם סיפור משעשע, הוא אומר, אבל הכחדות מתרחשות כל הזמן, ובזמן שאנו אולי אדישים להיעלמותו של בעל חיים או צומח מסוים אנו לא לוקחים בחשבון את השרשרת הרת האסון שהיעלמות זו גורמת. הוא מסיים בהזמנת הקוראים להצטרף לארגון ג'רזי לשימור עולם חיי הבר, העוסק בשימור מינים הנמצאים על סף הכחדה.

"ציפור הלעג" הוא סיפור משעשע ומעורר מחשבה גם יחד, מתורגם יפה על יד צילה אלעזר, ומומלץ בהחלט.

The Mockery Bird – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1985 (1981)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

איור הכריכה: אמי רובינגר

לחתן את אמא / ג'ראלד דארל

w3t7zflgxky1ne1g

ג'ראלד דארל, הסופר שכתב – בין השאר – את "משפחתי וחיות אחרות" הנהדר, קיבץ יחדיו שמונה סיפורים. כל הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, והם אמיתיים בחלקם, כפי שדארל מצהיר בפתיחת הספר.

"אסמרלדה" היא חזירה, אלופה בגילוי כמהין, יקרה מאוד ללבו של בעליה. "פְרֶד – או מגעו של הדרום החם" מתאר דמויות שפגש הסופר בדרום ארצות-הברית בעת מסע הרצאות. ב"פרישה" הוא שט מאוסטרליה לאירופה בחברת אחת-עשרה נשים אוסטרליות בגיל העמידה, כולן כאחת מאוהבות בקברניט. "לחתן את אמא" שב לקורפו ולילדותו של דארל בחברת אמו, שני אחיו ואחותו. "לודוויג" הוא גבר גרמני, המאשש את הדעה שהגרמנים נעדרי חוש הומור. ב"חבר המושבעים" נרדף תליין לשעבר על ידי האנשים שתלה. "תוכי לכומר" הוא תוכי מדבר בעל שפה מטונפת, שנמסר במתנה לכומר שהודח לאחר שנטפל לילדי מקהלה.

הסיפורים כולם מצטיינים בכתיבה קלה לכאורה, בחוש קומי, וביכולת לאפיין כהלכה דמויות ומצבים. למרות זאת, הקובץ מאכזב ברובו. "לחתן את אמא" מתעלה לרמתו של "משפחתי וחיות אחרות", "תוכי לכומר" מצחיק מאוד, ו"הבגדים של מיס בות-ויקרלי" חביב, אבל הסיפורים האחרים, ובמידה מסוימת גם שלושה אלה, נגועים בהתנשאות, בשוביניזם ובלגלגנות שהיא יותר מעליבה ממשעשעת.

חבל.

Marrying Off Mother – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1992 (1991)

תרגום מאנגלית: גבי פלג