תגית: גרהם גרין

סיפורו של אולדן פייל, האמריקאי השקט, מתרחש בוייטנאם בראשית שנות החמישים על רקע מלחמת הודו סין הראשונה. הצרפתים מבקשים לבצר את אחיזתם הקלוניאליסטית במדינה; בריטניה וארצות הברית, שחוששות מן הקומוניזם העולה, תומכות בה; ואיש עדיין אינו יודע שהמעורבות האמריקאית עתידה להיות פתח למלחמה ארוכה. גרהם גרין, ששירת ככתב באזור, העניק למספר, תומס פאולר הבריטי, קוים ביוגרפים דומים לשלו, ובאמצעותו הוא מעביר ביקורת על המעורבות הזו ומנבא את ההסתבכות הצפויה.

פאולר השאיר בבריטניה אשה, ואת חייו בוייטנאם הוא חולק עם פואונג, צעירה מקומית שבה הוא מאוהב, עד כמה שהוא מסוגל לכך. פייל האמריקאי, שמגיע למקום לשמש בתפקיד דיפלומטי, מתאהב בפואונג, אך לפני שיתוודה בפניה וינסה לגזול אותה מפאולר, הוא נוסע בעקבותיו אל אחד מאזורי הקרבות להצהיר על כוונותיו. פאולר, המבוגר יותר ומחוספס יותר, יכול היה להגיב בדרכים שונות, אך התמימות של פייל מעוררת בו רגש בלתי מוכר. "זה היה הדחף הראשוני שלי – לגונן עליו. לא עלה על דעתי שהרבה יותר חשוב שאגונן על עצמי. בתמימות יש תמיד הזמנה אילמת להגנה, כשבעצם יהיה חכם הרבה יותר מצדנו לו נדע להתגונן מפניה. התמימות היא כמו מצורע אילם שאיבד את הפעמון התלוי לצווארו, והוא משוטט בעולם ללא כל כוונת זדון". הוא ישקר לפייל וגם לפואונג כדי לשמור אותה לצדו, אבל יחוש חצוי.

הפן האישי הזה הוא רק חלק מן המורכבות של יחסי שני הגברים. באותה תמימות שבה התייצב מול פאולר, ובצירוף בורות וחוסר ראיה למרחק, פייל, המושפע מתיאורטיקן פוליטי שקרא להקים בוייטנאם "כוח שלישי", יתייצב לצד ארגון וייטנאמי טרוריסטי ולא יבין שהוא מנוצל על ידו. הוא מצדו מגיש לארגון סיוע כדי להרחיק את הקומוניסטים, וגם פעולות עקובות מדם שמבצע הארגון כנגד אזרחים תמימים אינן גורמות לו לפקפק. פאולר, לעומתו, רואה את העוול ומבין את השלכות המעורבות האמריקאית המיוצגת על ידי פייל. הספר נפתח בבשורת הירצחו של פייל, ומכאן ואילך נפרשת התפתחות הקשר רב הניגודים בינו ובין פאולר, שבמהלכה יבין האחרון שאינו יכול להסתפק בתפקיד הצופה מן הצד והמדווח האובייקטיבי. "במוקדם או במאוחר," אומר לו תושב מקומי המעורב בפוליטיקה הוייטנאמית, "אדם צריך לנקוט עמדה. אם הוא רוצה להישאר אנושי."

לצד סיפור הכוחות הבוחשים בקלחת הוייטנאמית, ולצד סיפור המשולש פאולר-פואונג-פייל, הסופר עוסק בהרחבה באיוולת וברוע שבמלחמה. תיאוריו, עמוסי גוויות וגופים פצועים, אינם חסים על הקורא, אך נדמה שלא נכתבו במטרה מוצהרת לזעזע אלא במטרה לומר "כך נראית מלחמה, אין בה שום יופי". הוא עוסק גם בזרוּת שבין הוייטנאמים, המיוצגים כאן בעיקר על ידי פואונג התמה, הנכונה בתמימותה לרַצות עד שאפילו אוהביה אינם יודעים את שבאמת בלבה, ובין הזרים הבלתי קרואים. "ידעתי שאני ממציא לה דמות בדיוק כשם שעשה פּייל", מודה פאולר, "אדם לא יודע אף פעם מיהו אדם אחר".

"האמריקאי השקט" הוא ספר עוצמתי, רחב יריעה, כתוב היטב ומומלץ.

The Quiet American – Graham Greene

ידיעות ספרים ופן

2012 (1955)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

הכומר קיחוטה, המשרת בקהילה כפרית קטנה, מקודם לעמדת מונסיניור לאחר שאירח בנדיבות הגמון שנקלע לבעיה. הדבר הוא לצנינים בעיני ההגמון המקומי, שישמח להשיב את הגלגל אחורה. גם קיחוטה עצמו אינו מאושר מן השינוי. טוב לו בכפר הקטן שלו, העמדה הבכירה אינה מחניפה לו, והידיעה שיצטרך לעזוב את המקום מעציבה אותו. בעצת ראש הכפר, שזה עתה הודח מתפקידו, הוא נוטל ימי חופשה, והשניים יוצאים יחדיו לשוטט בדרכי ספרד.

קיחוטה אוהב להאמין שהוא צאצאו של ה-קיחוטה הידוע. לרכבו המקרטע נתן את השם רוסיננטה. את ראש הכפר, ששם משפחתו היה זנקאס, כשמו המקורי של סנצ'ו פנסה, הוא מכנה סנצ'ו. הוא אמנם אינו עוטה שריון אבירים וקסדה, אבל בעידודו של ידידו הוא עוטה מדי פעם, די בחוסר רצון, את סממני המונסיניור. טחנות רוח אינן ניצבות בדרכם של השניים, אך נכונו להם מאבקים. הימים הם ימי התפר שבין שלטון פרנקו לדמוקרטיה, הדרכים אינן בטוחות, המשטרה מהווה איום, וצמד הידידים מנסה לברור את דרכו מבלי לדעת בעצם לאן פניהם מועדות.

על פניו, תהום פעורה בין קיחוטה לסנצ'ו. האחד הוא קתולי מאמין, תם למדי, נטול אמביציות, סגור בעולם המוכר לו. השני קומוניסט אדוק, ציני, אתאיסט, מעורב בין הבריות, מתעניין במתרחש מחוץ לכפר הקטן. האחד מבקש להמשיך להחזיק באמונתו, ולשכנע אחרים בצדקתה כדי לגרום להם אושר. השני מאמין שסופה של כל אמונה, כולל זו שלו, לפוג. הידידות ביניהם, בסיוע ארוחות תחת כיפת השמים ושפע של יין, מביאה אותם לגילוי לב ולשיתוף בספקות שהם חשים לעתים, מבלי שהודו בהם עד כה בפני אחרים או אפילו בפני עצמם. גילוי הלב הזה מעמיק את ידידותם. "מה מוזר שספק משותף מקרב בין בני-אדם אולי אף יותר מאמונה משותפת. המאמין יילחם באחיו-לאמונה על צל של בת-גוון, ואילו בעל-הספק נלחם בעצמו בלבד". קיחוטה וסנצ'ו גם יחד מחזיקים באמונותיהם למרות מה שנעשה בשמן. "אמונתך בקומוניזם גדולה מאמונתך במפלגה", אומר קיחוטה לסנצ'ו. "דומה שאתה מאמין בקתוליות יותר מאשר בכס הקדוש", עונה לו ידידו.

גרהם גרין מרבה בקישורים גלויים וסמויים אל ספרו של סרוונטס, ושני גיבוריו נהנים להתייחס אליהם. ההקבלות אל הדמויות הספרותיות ואל הארועים הספרותיים מקנות לספר אוירה משועשעת, והשילוב שלהן עם מה שהוא בעצם לבו של הספר – השיחות התיאולוגיות והפוליטיות – יוצר עלילה שכובד הראש והקלילות שבה עובדים מצוין יחדיו. בסופו של דבר, כפי שנכתב על הכריכה, זהו "שיר הלל לרעות הפשוטה והלבבית בין אדם לחברו, המתגברת על חומות האידיאולוגיה ותהומות אי-ההבנה".

מעניין, מהנה ומומלץ.

Monsignor Quixote – Graham Greene

ספרית מעריב

1983 (1982)

תרגום מאנגלית: אביטל ענבר

ביוני 1944 שוגרו לראשונה טילי V1 לעבר לונדון. אחד מהם פגע סמוך לבנין בו שהו מוריס בנדריקס ושרה מיילס, שניהלו רומן חשאי מאחורי גבו של הנרי, בעלה של שרה. מוריס עזב לזמן קצר את חדרם, ואיבד את הכרתו ברגע הפגיעה. שרה, שיצאה לחפשו, האמינה שמת. הטעות התבררה בתוך דקות, אבל למחרת ניתקה שרה לחלוטין את הקשר עם מוריס.

שנה וחצי אחר-כך, מוריס, עדיין אכול שנאה, כלפי שרה, כלפי הנרי, כלפי עצמו, פוגש את הנרי באקראי, ונסחף חזרה אל חיי הזוג.

גרהם גרין מתאר בדייקנות ובאמינות את טלטלת הרגשות שחווה גיבורו במהלך הרומן הבלתי אפשרי עם אשה שהצהירה שלא תעזוב את בעלה, במהלך התקופה הכואבת שאחרי הפרידה, וגם בימים שאחרי המפגש עם הנרי, שהזמין אותו אל ביתו שם פגש שוב את שרה. מוריס נע כל העת בין תשוקה לחרדה, בין רצון לאיחוד לחשש מנטישה, ועל כל אלה, כולל שגיאותיו שלו שהוא מודה בהן, הוא מספר בכנות ובלא להסתיר דבר.

התנהלותו של הרומן וקצו הם לכאורה נושאו של הספר, אבל בעיני ליבתו האמיתית היא המאבק הבלתי אפשרי בציפורני האמונה. יסוריה של שרה בשל האהבה ושברה מתגמדים בהשוואה ליסוריה משעה שהחלה לדבר עם אלוהים וביקשה להאמין. "אני לא יכולה לעשות שום דבר בעצמי. תעשה שאני אאמין", התחננה ברגע של משבר. ואחרי פרק זמן ארוך של טלטלות הודתה בחוסר אונים, "אני מאמינה שיש אלוהים – אני מאמינה בכל חבילת הפעלולים, אין שום דבר שאני לא מאמינה בו. הם יכולים לחלק את השילוש הקדוש לתריסר חלקים ואני אאמין. הם יכולים לגלות בחפירות ארכיאולוגיות מסמכים שמוכיחים שפילטוס המציא את ישוע כדי לזכות בקידום, ואני בכל זאת אאמין. נדבקתי באמונה כמו שנדבקים במחלה". מוריס, שבבירור מתעב את המוסדות הדתיים, נסחף אף הוא אל הדו-שיח עם מי שבקיומו אינו מאמין: "אני שונא אותך, אלוהים, אני שונא אותך כאילו אתה קיים", הוא מצהיר כשהרומן מגיע לסופו.

במשולב עם שני נושאים אלה, לגרהם גרין, מפיו של מוריס שכבר פרסם מספר ספרים, יש כמה אמירות מעניינות על כתיבה, החל במשפט הפתיחה – "סיפור, אין לו התחלה או סוף: אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד בחווית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה" – דרך התיחסויות לשגרת עבודתו, להערכת המבקרים, לכתיבה מוזמנת ולכתיבה יצירתית, ל"יחסיו" עם הדמויות שהוא מעצב, ועוד.

הספר ראה אור לראשונה ב-1960 בהוצאת ספרים זיו בתרגומה של רבקה רז. התרגום הקודם סבל מהשמטות רבות, וטוב עשתה הוצאת עם עובד שהביאה אותו אל הקורא הישראלי בתרגום היפה והשלם של עפרה אביגד.

"סוף הרומן" כתוב מצוין ומומלץ.

The End of the Affair – Graham Greene

עם עובד

2022 (1951)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

הנרי פולינג, זקן בן חמישים, חי חיים שמרניים ומקובעים. בצעירותו מצאה עבורו אמו משרה בבנק, שם נשאר לעבוד עד שפרש. את חייו לאחר הפרישה ממלאות הדליות שהוא מגדל. מעולם לא נישא, והרהורי נישואין עלו במוחו רק פעם אחת בחייו מבלי שעשה דבר כדי לממש אותם. בעת הלוויתה של אמו פורצת אל חייו דודתו אוגוסטה, אותה פגש לאחרונה בינקותו. המשפט הראשון שהוא שומע מפיה הוא "פעם הייתי בשריפה של גופה קודם זמנה". במהלך אותה הלוויה גם תבשר להנרי, כבדרך אגב, שהאשה שקבר לא היתה אמו הביולוגית. אוגוסטה ברטרם, צעירה בת שבעים וחמש, היא ההפך הגמור מכל מה שמעלה אדם על הדעת בחשבו על גברת אנגלית קשישה, וההפך הגמור מאחיינה. חייה, בעבר ובהווה, מפוקפקים, מעורבים בזנות, בסמים ובזיוף. היא מתחבלת תחבולות, מלאה תשוקה ויצרים תוססים, יושבת על קוצים, נכונה להרפתקאות. המפגש בין השניים, כצפוי וכנרמז משמו של הספר, ישנה את חייו של הנרי.

"מסעותי עם דודתי" הוא ספר עמוס פיתולים (שמפתיעים רק את הנרי), שנון, מצחיק לעתים, שולח חצים חדים אל היבטים שונים בחברה האנגלית של שנות הששים במאה שעברה. בעיני נשאו חן דווקא הרגעים הרציניים יותר שלו, ביניהם הסיפור שמספרת אוגוסטה על ג'ו, שבתשוקתו לחיים ארוכים ביקש לרכוש בית ובו חדרים כמספר ימי השנה, כדי לעבור בכל יום לחדר אחר ולהעניק לעצמו בכך תחושה של נצחיות. בחלקו האחרון של הספר היא מציעה להנרי להשאר לגור בדרום-אמריקה איתה ועם בן-זוגה (פושע מלחמה, שסייע לגרינג לשדוד יצירות אמנות, אבל למי אכפת…), כי אם יגור לבדו וייאחז באורח חייו ייהדף מדי יום לאטו אל עבר הקיר, כלומר אל עבר המוות, בעוד שאם יבחר בחיים איתה יוכל לומר לעצמו מדי לילה בשביעות רצון ששוב הערים על הקיר. אם יש לסיפור שיא, הוא מצוי בהצעה זו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות בתרגומו של חנוך ברטוב (עם עובד, 1971), ולא התלהבתי ממנו. מכיוון שהבטחתי לעצמי לקרוא אותו שוב ולהבין את סוד המוניטין שלו, שמחתי על התמריץ בדמות התרגום החדש.

הנה דוגמא של פיסקה מן הפרק הראשון בשני הנוסחים:

תחילה תרגומו של חנוך ברטוב:

״אתה הוא הנרי,״ אמרה הדודה אוגוסטה ונתנה בי מבט מהורהר בעיניה הכחולות כים עמוק.
״כן,״ אמרתי, ״ואת היא, בלי שום ספק, הדודה אוגוסטה.״
״זמן רב מאוד עבר מאז ראיתי את אמך,״ שחה הדודה אוגוסטה. ״אני מקווה שמיתתה היתה קלה.״

״הה, כן, כידוע לך, בגילה – לבה פשוט חדל לפעום. היא מתה מזיקנה.״
״זיקנה? בסך־הכל לא היתה זקנה ממני אלא שתים־עשרה שנים,״ הטיחה כנגדי הדודה אוגוסטה.

והנה תרגומו של יותם בנשלום:

״אתה ודאי הנרי,״ אמרה אוגוסטה והביטה בי, מהורהרת, בעיניה הכחולות והעמוקות כים.
״כן,״ אמרתי, ״ואת ודאי דודה אוגוסטה.״
״זמן רב עבר מאז הזדמן לי לראות את אמך,״ אמרה לי דודה אוגוסטה. ״אני מקווה שזכתה למוות קל.״

״כן, בהחלט, מוות בעיתו – הלב שלה נדם, וזה הכל. היא מתה בשיבה טובה.״
״בשיבה טובה? היא היתה מבוגרת ממני בלא יותר משתים־עשרה שנה,״ אמרה דודה אוגוסטה כמאשימה.

שני התרגומים נאים בעיני, אך מן הספר עצמו לא התרשמתי במיוחד גם בקריאה שניה. הוא צפוי מדי, הדמויות לא אמינות במיוחד (אולי לא נועדו להיות אמינות), ומשהו בהומור התיישן בעיני. ספר חביב ותו לא.

על העיצוב הנאה של הספר, ועל עיצוב סדרת חוצפנית כולה, אחראית מירב רוט, ואת האיור משובב הלב יצרה שרית עברני.

Travel with my Aunt – Graham Greene

תשע נשמות והכורסא

2019 (1969)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום