תגית: גרף

כותרת משנה: מסות על מסעותיהם של הרעיונות

"הרשת התרבותית", אוסף טורים שכתבה נועה מנהיים לעתון הארץ בשנים 2011 – 2018, מציג, כשמו, את הרשת המסועפת שטווה התרבות האנושית, רשת חוצת גבולות וזמנים. בארבעה שערים – זכרון, מקום, מחשבה, דמיון – היא עוסקת בשפע נושאים רעיוניים, פרוזאיים כמו טיפול בפסולת גרעינית, ורוחניים כמו חיי נצח, ארציים כמו יחס לחולי נפש, ומרחפים במחוזות האגדה כמו בתולות ים. לכל אחד מן הטורים שם מעורר סקרנות המצביע על הקשרים בלתי צפויים – " משחררים קיטור – גלגלי שיניים, היסטוריה חלופית וסטימפאנק",כדוגמא אקראית – ובכולם הפְניות, שנוספו בספר, לטורים האחרים, הפְניות המעצימות את דימוי הרשת.

קשה להפריז בתיאור ההנאה הגדולה שנהניתי מן הספר. המלים "מעשיר" ו"מרהיב" עשויות לייצג את התרשמותי. נכון היה לקרוא אותו כל טור בנפרד, אבל קשה היה להתאפק מלהמשיך ברצף ולגלות עוד. למדתי אינספור עובדות חדשות, וגם אלה שהכרתי קודם הועמקו והועשרו. יצאתי מהספר עם רשימת קריאה ארוכה של ספרים מומלצים, ועם תאבון להוסיף לחקור בנושאים רבים שנדונו בו. התרשמתי מעומק הידע של הכותבת, מההתלהבות שלה, מבהירות הכתיבה, מנקודות מעניינות למחשבה שהיא מעלה, ואולי יותר מכל מן המקוריות שבחיבורים שהיא יוצרת בין נושאים רחוקים לכאורה, וכתוצאה מכך מתפניות מפתיעות בכל טור. הספר אמנם רציני ועיוני, אבל כתוב בחן, בשנינות כשזו נדרשת, והקריאה בו נעימה וזורמת.

מכיוון שבלתי אפשרי, כמובן, להקיף אפילו מעט מן הספר בסקירה, הנה כמה ציטוטים מעוררי ענין.

מתוך הטור "שיר ההרס – מסרים חבויים, שירי ערש ואמהות עייפות", שנפתח בדיון בתכנים הקשים שמכילים שירי הערש המושמעים באוזניהם של פעוטות, החל מן השיר הקדום ביותר המוכר לנו, שנכתב בכתב יתדות אכדי במאה ה-12 לפני הספירה, ועד ימינו (טקסטים "מרגיעים" כמו זה של נתן אלתרמן: "לַיְלָה, לַיְלָה, אֶחָד הָיָה טֶרֶף לַיְלָה, לַיְלָה, שֵׁנִי מֵת בַּחֶרֶב / לַיְלָה, לַיְלָה, וְזֶה שֶׁנּוֹתַר / נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר"):

"עוד לפני המצאת הכתב שימשו שירי הערש מטמון חבוי, יהלום תרבותי רב פאות ופנים. הם מנציחים תהפוכות פוליטיות, צופנים סודות מדינה, מתעדים מלחמות, פורטים על נימים של לאום ושוזרים חרוזים של זהות, אך גם מגינים מכל רע, שומרים מפני כוחות על-טבעיים, מבטאים משאלות כמוסות ועוד"

מתוך הטור "שער אל הנצח – גנבי ספרים, ספריות וארמונות העם", דברים שאמרו כמה סופרים על ספריות:

ריי ברנדבורי: "אני לא מאמין בהשכלה גבוהה, אני מאמין בספריות". אורסולה לה גווין: "ידע משחרר אותנו, אמנות משחררת אותנו. ספריה טובה היא חירות על החירות אין להתפשר". מאיה אנג'לו – ספריה היא תקווה

מתוך "צחוק הגורל – אלות, מכשפות והיסטריית המונים", מובאה מן הספר "קורנס המכשפות", שזכה ב-1520 לברכתו של האפיפיור:

"מהי אשה אם לא אויבת הידידות, עונש שאין מנוס ממנו, רע הכרחי, פיתוי טבעי, פורענות נחשקת, סכנה מבית, נזק מענג, רוע מולד…"

לא שבזמנים מודרניים יותר האשה זכתה להערכה שוויונית… מתוך "קידוש לבנה – הירח, קפיטליזם וזיוף", תגובותיהם של אסטרונאוטים אמריקאים בשנות ה-60 לשליחות הראשונה של אסטרונאוטית סובייטית לחלל:

גורדון קופר: "היינו יכולים להשתמש בסוג כזה של אשה באטלס, תכנית הבת של מרקורי, במקום בשימפנזה". ג'ון גלן: הדבר פשוט "נוגד את הסדר החברתי שלנו"

מתוך "צרה צרורה – מחוכים, לוויתנים וסופרג'יסטיות", טיעון של נשים דווקא בזכותו של המחוך החונק והמזיק, ובעצם בזכותן לבחור:

"התומכות טענו כי יש להתיר להן לקשור את עצמן כמה שיחפצו, וכי זכות הבחירה בנושא היא שלהן בלבד, ושלהן האחריות לגופן ומה ייעשה בו".

מתוך "כוח עליון – מסע הגיבור, דתות חדשות והצבעות מחאה":

"הג'דיי היא אולי דת מומצאת, אבל האם לא כל הדתות הן כאלו, בסופו – ועוד יותר מכך – בראשיתו של דבר?"

ואחרון, כי אי אפשר להעתיק את כל הספר לכאן, מתוך "האי שלא היה שם – אטלנטיס, ארים ואזהרות עתיקות":

"מרגע ששלשלות השעבוד הפוליטי-אידאולוגי כובלות את המיתוס להצדקת האתוס, יכולים גופים כאאנארבה לעסוק ללא מפריע באונס הדמיון. אם נשכח זאת אי-פעם, גם גורלנו יהיה לצלול כאבן במים אדירים".

האיורים שעל העטיפה ובפתח כל אחד מן השערים הם פרי מכחולה של שרית עברני.

נהניתי, למדתי, ועוד אשוב אליו.

מומלץ עד מאוד.

גרף

2019

האנק מורגן, אמריקאי בן המאה התשע-עשרה, מוצא עצמו לפתע באנגליה של המאה השישית. הוא מתאושש במהירות ובקור רוח מן ההלם ומאמין ביהירות כי "בתוך שלושה חודשים אשלוט בארץ כולה משום שלדעתי יהיה בידי היתרון בהיותי האדם המשכיל ביותר בממלכה בהפרש של אלף ושלוש מאות שנה ויותר". מתמזל מזלו וסמוך להתעוררותו בעבר עתיד להתרחש ליקוי חמה, שאת מועדו הצפוי רק הוא יודע. בזריזות הוא מנכס לעצמו את הארוע מעורר החלחלה, ומייצב עצמו כקוסם רב כוח וכאדם השני בחשיבותו בממלכה, חזק אף יותר ממרלין. לאחר שהוא נוכח בצדדים השליליים של המבנה המעמדי באנגליה, וכשהוא מתוודע לבורות ולאמונות הטפלות של האוכלוסיה, הוא שם לעצמו מטרה להמיר את המונרכיה ברפובליקה. תכניתו כוללת את הפלת הכנסיה הקתולית והחלפתה באמונה הפרוטסטנטית, ואת מתן זכות הבחירה לכולם (פחות או יותר – לכל הגברים ולחלק מן הנשים). בסתר הוא מכשיר אנשים בחידושים טכנולוגיים מן המאה התשע-עשרה, מייסד מערכת חינוך, מקים מפעלים, וטווה רשת של נאמנים שיעמדו לרשותו בבוא המועד להגשים את התכנית.

"בכל פעם שקסם ההבלים ניסה להתנצח בקסם המדע, קסם ההבלים הוא שהפסיד", כך הוא סבור. המציאות עתידה לטפוח על פניו. איומי הנידוי הכנסייתיים וערמומיותם של הקוסמים והמכשפים בני הזמן, הנסמכים על תמימותם ועל פחדיהם של בני האדם, חזקים מן ההגיון, מן המדע, מן השכל הישר. למרות שמסקנה זו מאפיינת יותר את יצירתו של טוויין בשנים מאוחרות וקודרות יותר, היא זו החותמת את הספר.

הספר חובט במבנה המעמדי של אנגליה במאה השישית, בקיטוב הבלתי הגיוני בין שכבה דקה של אצילים, שתוארם מרומם אותם ללא קשר לכישוריהם, להמוני העם הכנועים והצייתניים. אבל ברור שלא לכך כיוון טוויין, שהרי יש חוסר טעם משווע בהפניית ביקורת אל היסטוריה עתיקה שכזו. חיציו של הסופר מופנים אל האנושות בכלל, והרחקת העדות אל העבר הרחוק נועדה ליצור הקצנה שעל דרך הניגוד דווקא מדגישה את המקבילות לזמנו ולזמננו. הוא כותב על הפער בן זמנו בין אינטלקטואלים לעובדי כפיים, על המערכת הכלכלית של אמריקה, על שאריות הכפייה הכנסייתית, על נכונותם של המקופחים לצאת דווקא נגד בני מעמדם, ועוד. בתוך עלילה רבת תהפוכות, משעשעת לעתים, אבסורדית והגיונית לסרוגין, הוא משלב אמירות חוצות זמנים על האופי האנושי, כמו "הרגלים מחשבתיים מקובעים הם אחת הצרות העיקשות ביותר בעולמנו. הם מקבלים ביטוי מוחשי, כמו צורה וחומר ממשיים; ואדם המעלה רעיון שלא חשבו עליו אבותיו הופך מיד חשוד". מפיו של האנק מורגן הוא מביע אמון עז בחינוך, וליד ימינו קלרנס הוא מייחס את הרעיון לגייס לצדם רק נערים צעירים, כאלה שטרם הורעלו על ידי אמונות טפלות ועל ידי אֵימֵי הכנסיה.

היהירות שטוויין מייחס לגיבורו היא ככל הנראה ביקורת מוקדמת על הנטיות האימפריאליסטיות האמריקאיות, ונועה מנהיים מתייחסת לכך באחרית דבר. המחשבה היהירה שלו שצוטטה בפתיחה, עוד בטרם הכיר את המקום שאליו נקלע, הנסיון לכפות טכנולוגיה חדישה – שטוויין היה מאמץ נלהב שלה – על אוכלוסיה שלא הוכשרה לכך, ההתעלמות מכל המסורות והאמונות המקומיות, הבטחון שדרך הממשל שלו היא הטובה בדרכים – בשנים הבאות עתיד טוויין להצביע על תופעות דומות ולגנות אותן.

הספר מעוטר באיוריו המקוריים והמשעשעים של דניאל בירד. חבל שההוצאה לא העניקה לספר כבוד באמצעות הגהה קפדנית יותר. ההחלפה העקבית בין "מין" ל"מן", לדוגמא, מביכה.

מארק טוויין כתב סיפור עלילתי רב דמיון, שעיקרו מסר חברתי שנון, חד ומעורר מחשבה. מומלץ.

 

A Connecticut Yankee in King Arthur’s Court – Mark Twain

גרף

2009 (1889)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

"ערך מוסף" הוא המונח שבו אני נוהגת להשתמש כשאני מבקשת להסביר מה אני מחפשת בספרים: תובנה חדשה, נקודת מבט מעניינת, ידע שלא היה לי. הנאה רגעית כשלעצמה אינה מדורגת גבוה ברשימת הערכים הספרותיים שלי. ובכל זאת, נהניתי עד מאוד לקרוא את "המלך צ'ינגיס הראשון", ספר קליל, אופטימי על סף האוטופיה, שאינו לוקח את עצמו ברצינות. כדי לתת לכם מושג על רמת הקלילות של הספר, די לציין שעיר הבירה של צ'ינגיסטן נקראת שפַּגט, והעיר השניה בגודלה זוכה להקרא פַרציפלוחה.

טוראן, בן לקומוניסט לשעבר שערק או גורש מצ'ינגיסטן לארצות הברית, לאחר שארצו זכתה לעצמאות עם התפרקות ברית המועצות, מקבל במפתיע מכתב מן המלך צ'ינגיס, ובו הוא מזמין אותו לשוב לארץ בה נולד. טוראן, שאיבד לאחרונה את חברתו ואת עבודתו, נענה להזמנה. הוא מוצא עצמו במקום שונה לחלוטין מניו-יורק עירו, מקום המזכיר על פניו את צפון קוריאה עם פולחן האישיות של מנהיגה. בשונה מצפון קוריאה, אזרחיה המדוכאים לכאורה של צ'ינגיסטן די מרוצים מחייהם, ואינם נתונים לטרור פנימי. העונש החמור ביותר הוא סדרת חינוך, רק שבשונה מן המשמעות הקודרת ומטילת האימה של דומותיה האמיתיות, בצ'ינגיסטן מדובר בארבעים ושמונה שעות של האזנה רצופה לספרו של המנהיג, המזכיר, ולא במקרה, את הספר האדום של מאו. העלילה המופרכת, שאינה לוקחת את עצמה ברצינות, מגלגלת את טוראן במעלה הסולם של השרות הציבורי, כשעל הדרך הוא מוצא אהבה. למרות השטותניקיות של פרטי העלילה, ולמרות שברור שהספר אינו צפוי להתגלגל אל סוף מר, הסופר מצליח ליצור אוירה של מתח, כשטוראן נקרע בין חיבתו למדינתו החדשה לגעגועיו לארצות הברית. בסיומו של הספר כולם – כלומר, כל אלה שהיו חביבים אל טוראן, ולכן התחבבו על הקורא – זוכים לסוף טוב, והעולם, שנראה היה שעמד על סף שואה אטומית, זוכה להגנה בזכות הסכמי רצון טוב בין כל הצדדים הניצים.

אפשר, אם ממש רוצים, למצוא בספר משמעויות שמתחת לפני השטח. הקושי להשתחרר מאהבה ישנה, לדוגמא, ולפנות את המקום לאהבה חדשה, ראויה יותר. הנפתולים והתככנות של הדיפלומטיה העולמית, והקושי ליישב אמביציות אישיות עם טובת הכלל. אבל למה לחפור לעומק בכוח? אפשר פשוט להתרווח בנחת, ליהנות מהכתיבה מלאת החן, ולסגור את הספר בסיומו עם צחקוק קטן בלב וחיוך על הפנים.

בשורה התחתונה: ספר חינני

גרף

2016