תגית: דביר

"מקסימום סיטי" הוא ספר תיעודי, לא עלילתי, המתאר את הפנים השונות של העיר בומביי. למרות האופי התיעודי שלו, הוא נקרא כספר פרוזה רב עלילות.

כך נפתח הספר: בקרוב יחיו בעיר בומביי יותר אנשים מאשר ביבשת אוסטרליה. אורבס פרימה אין אינדיס – העיר הראשית בהודו – כתוב על הלוח שעל שער הודו. בומביי היא גם אורבס פרימה אין מונדיס – העיר הראשית בעולם – לפחות בתחום אחד, המבחן הראשון לחיוניותה של עיר: מספר האנשים החיים בה. הודות לארבעה-עשר מליוני תושביה, בומביי היא העיר הגדולה ביותר בעולמו של גזע יושבי הערים. בומביי היא עתידה של התרבות העירונית על פני כדור הארץ. אלוהים ישמור.

סיפור המסגרת: סוקטו מהטה עבר לניו-יורק עם משפחתו כשהיה בן ארבע-עשרה. הוא שב לבומביי עשרים ואחת שנים אחר-כך, כי חשב שילדיו צריכים לגדול במקום בו לא יהיו זרים. שנתיים מאוחר יותר שבה המשפחה לניו-יורק. מסתבר שכשנודדים בין מדינות, תחושת הגלות רודפת אותך כאן ושם.

הכריכה האחורית מתארת יפה את אוירת הספר: "סוקטו מהטה, סופר ועיתונאי אמריקני יליד העיר, משוטט בין מכרות הזיכרון ברחובותיה, בוחן אותה מזוויות בלתי צפויות וכותב עליה באינטימיות נדירה. התוצאה היא בעת ובעונה אחת שיר הלל וקינה קורעת לב למטרופולין הגדולה והצפופה הזאת… עיר מזיקה ונדיבה, מייאשת ומלאת תקווה, מאיימת ומופלאה, עיר של סיוטים ופנטזיות,של כיעור ויופי, של אלימות ואנושיות. עיר ממכרת. עיר עצומה. מקסימום סיטי".

הספר מורכב משלושה חלקים:

חלק ראשון: פוליטיקה ופשע – כאן הוא מתאר את האיבה בין מוסלמים והינדים, ואת האלימות הנוראה הנגזרת מאיבה זו. הוא מצליח להפגש עם רוצחים שכירים בשרות הכנופיות הראשיות, ומנסה לתאר את הלך רוחם. הוא מתאר את השחיתות שפשתה בכל, ואת חוסר האמון של הציבור בממשל. מהטה קושר קשרי חברות עם קצין בכיר מאוד במשטרת בומביי, נוכח בחקירות המלוות בעינויים, ומשוחח בגלוי על מה שהמשטרה מכנה "היתקלויות", שפירושן למעשה הרג ללא משפט ע"י המשטרה.

חלק שני: חיי הלילה והקולנוע – הפרק העוסק בחיי הלילה עורר בי תחושת דז`ה-וו, כמו לקרוא שוב את "אלנבי" (רק בסגנון פחות מעצבן). הרקדניות במועדונים, ההרס העצמי שלהן, תחושת השליטה המדומה בחייהן, הכסף שנשפך כמים. הפרק אודות הקולנוע מאיר את אחורי הקלעים של בוליווד, את היחסים בין הקולנוענים לשלטון מצד אחד ולגנגסטרים מצד שני, את ההליכה על חבל דק כדי לעבור את מבוכי הצנזורה, ואת היחס האינטימי שבין הקהל ההודי לסרטים המקומיים.

חלק שלישי: מעברים – כאן הוא מביא כמה סיפורים על שינויים מהותיים בחיים: משפחה שעוברת משכונת עוני לפרברי בומביי, משפחת מליונרים שמבצעת דיקשא – התנערות מהגשמיות לטובת חיים רוחניים, והמעבר של משפחתו חזרה לניו-יורק.

אופינית ליחסו של מהטה אל העיר היא התעקשותו לקרוא לה בשמה המקורי בומביי (ולא מומבאי): במרס 1995 עלתה לשלטון במדינת מהאראשטרה מפלגת שיב סנה, השותפה הבכירה בקואליציה עם הבהאראטייה ג`אנטה… הממשל העיף מבט בבעיות האורבניות האדירות שמהן סבלה העיר, בנגע השחיתות בכל שדרות הביורוקרטיה והשלטון, במצב העגום של היחסים בין הינדים למוסלמים, ונקט פעולה נחרצת. הוא שינה את שם העיר למומבאי.

עם ארבעה-עשר מליון תושבים, וצפיפות ממוצעת (ב-1990) של 6,778 בני אדם לקילומטר רבוע (לשם השוואה, בעיר האירופית הצפופה ביותר, ברלין, מצטופפים בכל קילומטר רבוע 436 בני אדם), בומביי היא עיר תוססת, מגוונת, סוערת. היא משאת נפשם של ההודים הנוהרים אליה, והיא גם המקום בו החלומות של רובם שוקעים אל תוך עוני נורא. סוקטו מהטה, המאוהב בעיר שבזכרונותיו, יצר ספר מרתק על העיר היחודית הזו. כאמור, למרות שהספר תחקירי באופיו, הוא קריא וזורם כספר פרוזה משובח.

Maximum City – Suketu Mehta

הוצאת דביר

2011

תרגום מאנגלית: טליה שלו

ויירה גראן נולדה בפולין ב-1916 בשם ורוניקה גרינברג. אביה נטש את המשפחה כשויירה היתה בת 3, והיא נותרה לחיות בעוני עם אמה ועם שתי אחיותיה הגדולות ממנה. כשהיתה בת 17 לערך התגלה כשרון השירה שלה, ובהיותה כבת 20 כבר היתה כוכבת זמר.

חייה, כמו חיי יהודי פולין כולם, התהפכו בספטמבר 1939. בעידוד אמה נטשה את ורשה הכבושה, ועברה ללבוב, שהיתה תחת שליטה רוסית, יחד עם בן-זוגה, נוצרי ממוצא יהודי. לא ברור אם השניים נישאו – לכל אחד מהם היתה גרסה משלו לתיאור יחסיהם – אבל היא התיחסה אליו כל חייה בתואר "בעלי", והוא, גם אם לא היה נשוי לה רשמית, דאג לה ולמעשה הציל את חייה. דרכיהם נפרדו שנים ספורות אחרי המלחמה, אבל הקשר ביניהם נשמר עד מותו.

החיים תחת השלטון הקומוניסטי לא נעמו לויירה, אמה רצתה מאוד להתאחד איתה מחדש, וכך היא קבלה החלטה חורצת גורל, וחזרה לורשה. עד מהרה מצאה עצמה כלואה מאחורי חומות הגטו.

ויירה המשיכה לשיר בגטו, בעיקר בקפה שטוקה בליווי שני פסנתרנים, אחד מהם היה ולאדיסלב שפילמן ("הפסנתרן" מהספר והסרט). הקהל הורכב ברובו מיהודים שיכלו להרשות לעצמם להתלבש יפה וחם, ולהתענג על המאכלים שהוגשו שם. בקהל נכחו גם יהודים חסרי כל אך חובבי תרבות, שבאו לשמוע את ויירה, וזמרות אחרות, והסתפקו בכוס מים חמים. מפעם לפעם הגיעו גם פולנים וגרמנים מחוץ לגטו. היו שאמרו כי ערבי התרבות האלה חיוניים, שרק בהם אפשר למצוא מפלט מצרות היומיום, והיו שגינו את הבריחה הזו מן המציאות. רבים תיעבו את המקום, כי מדרך הטבע היתה בו נוכחות בולטת של עברייני השוק השחור ומשתפי פעולה. והיו שם, כמו בעולם שמחוץ לגטו, יצרים ותככים ומלחמות אגו.

מכאן הולך הסיפור בשני כיוונים שונים, ולשניהם תימוכין ועדים וגרסאות ותתי גרסאות. יש עדויות שויירה גייסה בהופעותיה כסף לצדקה, וניהלה בית יתומים ובו כמאה ילדים. יש לעומת זאת עדויות שהיא נראתה מחוץ לגטו, מצביעה בפני הגרמנים על יהודים שהעזו להשאר בקרב הפולנים. הצדקה, אם היתה, נמחקה מדפי ההיסטוריה. שיתוף הפעולה, אם היה, רדף אותה כל חייה. ויירה עצמה הודתה ביציאה אחת בלבד מחוץ לחומות: היא הוזמנה להופיע אצל גרמני בכיר, וסירוב לא היה בא בחשבון. היציאה הנוספת, והאחרונה, שלה מן הגטו היתה ב-1943, כשבסיוע בעלה ברחה והסתתרה תחת זהות נוצרית עד לשחרור ורשה. אמה נשלחה לטרבלינקה ונרצחה שם. גורל אחיותיה לא נודע – ככל הנראה נרצחו בגטו עצמו.

חשוב להדגיש: לאחר המלחמה הוקם בפולין בית-דין יהודי שבפניו נשפטו אלה שנחשדו בשיתוף פעולה. ויירה נשפטה ונמצאה זכאית. ובכל זאת, השמועות וההאשמות רדפו אותה עד מותה ב-2004.

ויירה סיפרה שגילתה את החשדות נגדה, כשמיד אחרי המלחמה ביקשה משפילמן לסייע לה לקבל משרה ברדיו. הוא סירב לבקשתה בשל אותם חשדות. היא מצדה טענה שראתה אותו בגטו במדי שוטר, משתתף בפועל בציד יהודים. האם השניים ידעו משהו זה אודות זה, ושפילמן היה זריז יותר להאשים? או שמא ויירה חיברה עלילה נגדו כמכת נגד לעלילות נגדה? לעולם לא נדע. היא חשדה גם שאחד המסיתים נגדה פעל ממניעים לא נקיים, כדי להסית חשדות דומים שדבקו באשתו, זמרת גם היא. גם חשד זה יישאר תעלומה בלתי פתורה.

יש בספר הרבה שאלות, ומעט מאוד תשובות. הסופרת נכנסה לסיפורה של ויירה לפני ולפנים, הפכה כל אבן, קראה כל נייר. תשובות חד משמעיות אין. הזכרון האנושי, בפרט כשהוא מתמודד עם ארועים נוראים שכאלה, מתעתע, ואף פעם אינו נקי מרגש וממטענים אישיים.

אחרי המלחמה ויירה זכתה מצד אחד להצלחה, שהביאה אותה עד להופעה עם שרל אזנבור באולם אלהמברה, ומצד שני לתהומות של השפלה, כשניצולי שואה איימו להגיע להופעה שלה בתל-אביב לבושים בבגדי המחנות. היא נדדה רדופה ממדינה למדינה, עסקה במלאכות שונות, ובסופו של דבר השתכנה בדירה קטנה בפריס, שם התגוררה לבדה מוכת פרנויה, חשדנית כלפי כל אדם וכל צל.

הספר תפס אותי בלב ובגרון, והשתלט עלי לגמרי. אני לא יודעת, אף אחד לא יודע, מה באמת קרה עם ויירה בגטו. וגם אם נדע, לא בהכרח נוכל לשפוט. נקלעתי עם הספר למערבולת של תחושות ומחשבות, שקצת קשה לי לשתף ולשים על הנייר, כי הן יושבות אצלי יותר בבטן ופחות במוח. ימים מספר אחרי הקריאה, כשהמסופר קצת שקע, המחשבה שמתייצבת מעל האחרות היא זו: מי שהיה שם, אף פעם לא באמת השתחרר. זה שפילמן, שכתב את זכרונותיו כמה עשורים אחרי, למרות שכבר כתב אותם מיד אחרי המלחמה. זו ויירה, שעולמה הזוהר נזרק לזבל, והטעויות שעשתה – ואולי רק החשדות בטעויות שאולי נעשו – רדפו אותה בכל יום ויום במשך שישים שנה, אלה ניצולי המחנות ששלושים שנה אחרי עדיין בער בהם הרצון לנקום ולהחרים. אני יודעת שאמרו את זה לפני, אבל הספר מחדד מאוד את ההבנה הזו.

ספר מומלץ ביותר!!!

אחדים משיריה של ויירה גראן הועלו לרשת

L'Accusée: Wiera Gran (Oskarzona: Wiera Gran) – Agata Tuszynska

הוצאת דביר

2012 (2010)

תרגום מצרפתית: אריה אוריאל

באוגוסט 1883, כתוצאה מהתפרצות געשית רבת עוצמה, נמחה כמעט לחלוטין ארכיפלג האיים קרקטואה הסמוך לאינדונזיה של היום. האפר שנפלט מן הלוע הגעשי החשיך את האזור למשך כשבוע. גלי צונאמי פשטו באוקינוס השקט, ותנודות חריגות במימי הים נרשמו אפילו בחופים שבצפון אירופה. קולות הפיצוץ הגיעו למרחק של קרוב ל-5,000 ק"מ. האבק שהתפשט באטמוספרה השפיע לאורך זמן על הטמפרטורה, ויצר מראות מרהיבים בשעות הדמדומים בכל רחבי העולם. למעלה מ-36,000 אלף בני אדם נהרגו, בעיקר כתוצאה מהצונאמי.

קרקע האוקינוס שתחת האיים לא שקטה מאז. במהלך השנים צצו איים במקום אלה שנמחו, אך הים כרסם בהם והם נעלמו כלעומת שבאו. ב-1930 צץ אי נוסף, שממשיך לצמוח לגובה ולרוחב עד עצם היום הזה. שמו הוא אנאק קרקטואה (בנו של קרקטואה). ההר החדש שעל האי פולט ענני אפר ולבה, עדות לפעילות המתרחשת במעמקים, שכן הוא ממוקם במקום המפגש של שני לוחות טקטונים.

סימון וינצ'סטר כתב ספר שחוקר את התפרצות קרקטואה בהיבטים שונים, חלקם מפתיעים. ההיבט המתבקש מאליו הוא כמובן הגיאולוגי – איך נוצרו האיים, מה גורם לפעילות של הרי געש, מהם הלוחות הטקטונים, איך התגלתה והוכחה עובדת קיומם, וכן הלאה. היבט מתבקש נוסף הוא ההשפעה הסביבתית של ההתפוצצות – גלי הצונאמי, השפעת האפר הוולקני, טווח ההשפעה וכדומה. באותו הקשר הוא בוחן את תחייתם של עולם החי והצומח על שרידי האי שהתפוצץ ועל האי החדש. היבט פחות טריוויאלי, אבל לא פחות מעניין, הוא החברתי-תרבותי. כך, לדוגמא, הוא קושר בין ההתפוצצות להתחזקות האיסלם באינדונזיה, ובטווח הפחות מיידי להשתחררותה של אינדונזיה מן השלטון האירופי.

התפוצצות קרקטואה נחשבת לאסון הטבע הראשון של העולם המודרני: הטלגרף, שהוכנס לשימוש נרחב קצת קודם לכן, וסוכנויות הידיעות שהוקמו בעקבותיו, אפשרו העברת מידע מהיר לכל רחבי העולם על המתרחש, וכן איסוף מהיר של נתונים על השפעות ההתפוצצות במקומות מרוחקים.

בכל אלה, וביותר מאלה, וינצ'סטר מטפל בהרחבה, תוך ירידה לפרטים הקטנים ביותר של כל נושא. לעתים, לטעמי, הוא לוקה בדקדנות יתר, אבל המכלול שופע ומרתק, והרחבת היתר פה ושם אינה פוגמת בו כלל.

לקריאה נוספת אני מציעה את המאמר הזה, וכמובן אני ממליצה לקרוא את הספר עצמו.

Krakatoa: The Day the World Exploded  – Simon Winchester

הוצאת דביר

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

אחת הדמויות הבלתי נשכחות בספרו של פרימו לוי, "הזהו אדם", הוא ז'ן סמואל, שכונה על ידי לוי בחיבה "פיקולו". קרוב ל-40 שנה שתק סמואל, ולא סיפר לאיש דבר על קורותיו באושוויץ. מותו של פרימו לוי ב-1987 פרץ אצלו איזה סכר, ששיאו בספר הזה שראה אור בצרפתית ב-2007 ובעברית ב-2009.

ז'ן סמואל היה בן 22 כשנלכד עם בני משפחתו בצרפת ונשלח לאושוויץ. מכל בני המשפחה שרדו רק שניים – ז'ן ואמו. בסצנה מצמררת הוא מתאר את הגעתם לאושוויץ, שם נערכה על הרציף הסלקציה לחיים ולמוות. האם התשושה נשלחה על ידי איש האס-אס (אולי היה זה מנגלה עצמו) אל טור הנידונים לחיים. פעמיים ניסתה להסתנן אל טור הנידונים למוות, משום ששם המתינו משאיות, והיא חשה שלא תוכל לצעוד ברגל, ופעמיים נתפסה והוחזרה אל הטור השני. ז'ן מציין באירוניה דקה שהוא חב את חייה של אמו לאס-אס…

מכיוון שהיה סטודנט לרוקחות בטרם נתפס, מצא עצמו ז'ן סמואל בקומנדו כימיה, יחד עם פרימו לוי בן ה-24. בין השניים נרקמה חברות אמיצה, ויחד עם חבר נוסף חיזקו זה את זה ותמכו זה בזה. רק לקראת סיום המלחמה נפרדו דרכיהם: לוי חלה בשנית, ונותר בצריפי בית החולים באושוויץ עם החולים האנושים, בעוד סמואל נלקח על ידי הנאצים לצעדת המוות.

שיאו של הספר בעיני הוא בחילופי המכתבים בין השניים מיד לאחר ששבו לבתיהם ואיתרו זה את זה. מן המכתבים עולה דמותם של אנשים צעירים, שחייהם נעצרו בעודם בשיא פריחתם, שנפלו מחיי שלווה אל עומק הטראומה, וכעת הם נאבקים למצוא את מי שהיו, ולמצוא את מקומם בעולם שאחרי. בשונה מספרי עדות, שמספרים בלשון עבר על התחושות שאחרי השואה, כאן העדות היא מיידית ונוקבת. הספר כולו כתוב בלשון ברורה וישירה, וכך גם המכתבים, ובכל זאת ניכר ההבדל בין דברים שנאמרים בדיעבד והם תלויי היזכרות, לדברים שנכתבו בזמן אמת. אני לא ממעיטה חלילה בעדות ממרחק זמן, אבל עוצמת המכתבים היא כאמור שיאו של הספר בעיני.

אולי לא יפה להודות, אבל ניגשתי לספר עם טיפת חשדנות. האזכור של פרימו לוי על הכריכה עורר בי חשד שז'ן סמואל נתלה בתהילתו של חברו המפורסם ממנו. חשדותי התאדו חיש קל. ז'ן סמואל הוא אדם מרשים כשלעצמו, וסיפורו מן הראוי שיסופר וייקרא.

הייתי סקרנית לקרוא מה כתב סמואל על חידת מותו של לוי: סמואל מתקשה להאמין שזו היתה התאבדות, בעיקר משום שימים ספורים קודם לכן לוי כתב לו על תכניותיו, ושום דבר במכתבו לא רמז על כוונות אובדניות.

ז`ן מארק דרייפוס, היסטוריון שהתמחה בנושא השואה, היה שותף לכתיבת הספר.

על גב הספר מצוין כי ז'ן סמואל הוא כיום גמלאי בשנות השמונים לחייו. למרבה הצער, עובדה זו כבר אינה נכונה. ז'ן סמואל הלך לעולמו באוקטובר 2010.

Il m`appelait Pikolo – Jean Samuel, Jean-Marc Dreyfus

הוצאת דביר

2009 (2007)

תרגום מצרפתית: לורנה איון-ברדוגו

הספר נכתב ע"י היסטוריון (הרסגור) ומומחה לתורת קבלת החלטות (פוקס), ויחד הם מנתחים החלטות הקשורות בקרבות מרכזיים בהיסטוריה. בספר שמונה פרקים העוסקים בקרב של נפוליאון הראשון, בקרב שניהל אחיינו נפוליאון השלישי, קרב ממלחמת העולם הראשונה, כיבוש צרפת במלחמת העולם השניה, הקרב על מוסקבה באותה מלחמה, מלחמת פינלנד-רוסיה, קרב בין הצפון לדרום בארה"ב, ומלחמתה של ישראל בכוחות לא סדירים.

ניכר שהכותבים עשו מאמץ לקרב את הספר לקורא שאינו מומחה. ראו לדוגמא את העטיפה המרנינה, אליה מצטרפים איורים קריקטוריים בגוף הספר. לשון הספר קלילה ועמוסת הומור. כך לדוגמא נכתב על מצביא מסוים שהיה "מקבל חררה" לו נודעו לו עובדות מסוימות, או המסקנה מאחד הקרבות ש"לא תוקפים מצביא רעב, גם אם הוא נמוך" (הכוונה לנפוליאון, כמובן). וכן הלאה. מכיוון שהספר עמוס בפרטי פרטים של מהלכים צבאיים, יש להומור תפקיד משמעותי בהקלת הקריאה. תרומה משמעותית נוספת לקירוב הספר אל הקורא היא בירידה לפרטים אישיים של דמויות מפתח: מחלת הערמונית של זה, הפילגש של ההוא, הארוחה הכבדה ערב לפני הקרב, וכו`. מבחינתי השילוב של פרטים "טכניים" עם היבטים אישיים הוא שילוב מנצח.

כמה פרקים לא עניינו אותי, ואחרים עניינו מאוד. אני לא חושבת שההבדל בין הפרקים נעוץ במחברים, שלדעתי התלהבו מכתיבת הספר כולו, אלא בהעדפות האישיות שלי. עניין אותי במיוחד לקרוא על כיבוש צרפת, משום שהפרק הזה נקשר לי לספר "דנקרק" שקראתי לא מזמן, ואף המלצתי עליו כאן. עניין אותי מאוד הפרק על מלחמת פינלנד-רוסיה, שעליה לא ידעתי דבר. הפרק על הקרב על מוסקבה הציג תמונה פנורמית מעניינת של רוסיה באותה תקופה. גם הפרק האמריקאי היה מעניין, בעיקר בשל הארכאיות של המערכה. הפרק הישראלי מעניין, כמובן, אבל קצת קרוב מדי לימינו מכדי שלא ייחשד בסוביקטיביות (או מכדי שאצליח להתייחס אליו באוביקטיביות).

כל פרק בנוי מהצגת רקע, תיאור דמויות מפתח, מהלך האירועים, ניתוח החלטות וסיכום. זהו מבנה מסודר והגיוני, וחסרונו היחיד הוא בחזרות על פרטים מסוימים.

למדתי על קצה המזלג על תורת קבלת ההחלטות, לדוגמא ההבדל בין החלטה נכונה והחלטה טובה, ואקח איתי כלקח לחיים את מילות הסיום "בלי היסטריה".

בשורה התחתונה – מעניין ומומלץ.

את הטקסט מלווים איורים מקסימים מאת עמוס בידרמן.

הוצאת דביר

2010

בסוף מאי – תחילת יוני 1940 פונו לאנגליה מדנקרק שבצרפת למעלה מ-300,000 לוחמים, בעיקר מחיל המשלוח הבריטי, לאחר שהגרמנים כבשו את בלגיה והתקדמו אל תוך צרפת. המבצע, ששמו הרשמי "מבצע דינמו", מכונה גם "הנס של דנקרק", שכן ההנהגה הבריטית סברה שבמקרה הטוב ביותר תצליח לחלץ כ-45,000 חיילים תחת האש הרצופה של הגרמנים, אך בפועל, כאמור, חולצו יותר מפי 7.

ספרו של סבאג מונטיפיורי אמנם נקרא "דנקרק", אך הוא אינו מתייחס לפינוי עצמו כאל ארוע מנותק. למעשה, רק בסביבות עמוד 370 (מתוך כ-500) הוא מגיע אל הפינוי. חלקו הארי של הספר מתייחס למלחמה על בלגיה ועל צרפת, שכתוצאה מן התבוסה בה מצא עצמו חיל המשלוח הבריטי נסוג אל החוף. הסופר שם דגש עיקרי על הלחימה, על המאמצים ההרואים להרוויח עוד יום ועוד שעה כדי לשמור על פרוזדור פתוח אל דנקרק, ועל נחישותם של חיילי המאסף שהחזיקו בעמדותיהם עד הכדור האחרון, עד האדם האחרון, כדי לאפשר את חילוצם של רבים ככל האפשר.

פרט לכ-500 העמודים של הטקסט הספר מכיל עוד כ-200 עמודים של נספחים – מפות, מקורות, מילון מונחים, אינדקס וכדומה. כשקיבלתי את הספר לידי, וראיתי את כל הנספחים האלה, חשבתי לעצמי ששגיתי בבחירת הספר, כי מה לי ולאסטרטגיה צבאית. קריאה מרפרפת של המבוא ושל דבר המתרגם לא שיפרה את המצב. הנחתי שאקרא פרק או שניים ואנטוש. מסתבר שטעיתי בגדול, ולמעשה התקשיתי להניח את הספר מהיד, שכן הוא מרתק מראשיתו ועד לעמוד האחרון.

סבאג מונטיפיורי מוביל את הקורא אל תוך תיאור דקדקני, כמעט שעה אחר שעה, מ-10 במאי 1940, יום פתיחת המערכה על בלגיה, עד 4 ביוני 1940, יום השלמת הפינוי מדנקרק (ולסיום הוא מקדיש פרקים אחרונים, פחות פרטניים, לתקופה עד 18 ביוני, יום כניעת צרפת). הוא מערב בחוכמה תיאור מהלכים צבאיים עם תיעוד מהלכים דיפלומטיים ועם סיפורים אישיים מתוך עדויות של לוחמים, כך שהספר מתאים בעצם לא רק למי שמתעניין בהיבטים הצבאיים, שעל פניו נראים מרכזיים, אלא גם לקורא ההדיוט (כמו הח"מ) שמוצא ענין בתמונה האנושית הפרטנית מצד אחד ובתמונה המדינית הגדולה מצד שני. בשלב כלשהו שאלתי את עצמי איזה משלושת המרכיבים הוא התכוון להציג בספר, ובסיום הקריאה, כשחזרתי למבוא, מצאתי את המשפט הבא: "מטרתי היתה להקנות לקוראים תחושה של הימצאות בקו החזית הבריטי, במקום שבו התרחשו מאורעות גדולים". מבחינתי הוא בהחלט הצליח.

Dunkirk: Fight to the Last Man – Hugh Sebag Montefiore

הוצאת דביר

2010

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

אני אוהבת את הספרים של אביגדור דגן. התוודעתי אליו לראשונה באמצעות הספר "רחוב ושמו ממילא", המתאר דמויות ברחוב הירושלמי, והתרשמתי מאוד. בין אם הוא כותב על סיוטיו של ניצול שואה ("השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל), ובין אם הוא כותב על השכוי המשמיע אמרות חוכמה ("בינת השכוי"), יש בכתיבה שלו משהו מאוד נינוח, לפעמים תמים, ותמיד ראוי לתשומת לב.

"חתונת הזהב של פיגרו" הוא אוסף סיפורים סביב נושא אחד: מה קורה אחרי שספר מסתיים. כך נפתח הספר (ציטוט עם קיצורים): "אחד הבילויים החביבים עלי הוא לבדות את חלקם השני של רומנים מפורסמים, או לבדות מערכה שלישית, רביעית או חמישית – הכל לפי הצורך – של מחזה מפורסם… סדר הוא סדר, וכשמספר לי מישהו, למשל, סיפור על שניים, שהאחד מהם נפטר בסופו של סיפור, אני רוצה לדעת מה קרה לשני, שנשאר בחיים וחי אולי עד היום הזה. מעניין אותי תמיד מה קרה אחר-כך. מה עשה סנשו פנסה לאחר מות אדוניו האמיץ? מה היה על טטינה? על אוניגין?"

הסופר מסתפר בסביליה, אצל צאצאו של הספר המפורסם, ושומע מפיו על קורותיו של פיגרו שנים אחרי תום המחזה. הוא מדמיין את קפקא השואל את עצמו אם יכול היה להתרחש גלגול הפוך, משרץ לאדם, ומה היה קורה אם הגלגול היה מתפתח למגפה. ברחוב ירושלמי הוא פוגש את אחד מצאצאיו הרבים של הגולם מפראג המפוזרים בעולם, תמיד נכונים לתרום את כוחם העצום. הוא תוהה מה עלה בגורלה של הלנה היפה בהזדקנותה. עם אברהם הוא חוזר אל שרה אחרי פרשת העקדה, ומקווה שלאם לא יוודעו קורות אותו היום, ועוד.

אם, כפי שנכתב בפתיחה, "מעניין אותי תמיד מה קרה אחר-כך", איפה נמצא הסוף באמת? הרי תמיד יש אחר-כך נוסף. וכך מסתיים הספר (שוב ציטוט עם קיצורים), תוך שהוא תורם אמירה אופטימית האופינית להלך-רוחו של אביגדור דגן כסופר: "רק עתה נפקחו עיני לראות את יופיו של הסיפור שלא סופר עד תום. ראיתי את יופיה של העובדה, שלמעשה אי-אפשר כלל לספר משהו עד סופו, פשוט, מפני שלעולם אין הסוף קיים. כי במקום שמסתיים סיפורו של האחד, מתחיל סיפורו של השני… ודבר סביבנו אינו מפסיק להתגלגל עמנו ולזרום… ולא נותר לי אלא להרהר ביופיו של הסיכוי, כי תמיד עוד יהיה לנו מה לספר".

Figarova Zlata Svatba – Avigdor Dagan

הוצאת דביר

1987

תרגום מגרמנית: צבי ארד

"משפט פריס" הוא ספר דוקומנטרי-סיפורי, שעלילתו מתרחשת בפריס בין השנים 1863 ו-1874. רוס קינג, הסטוריון של האמנות, מתמקד בעשור משמעותי בתולדות הציור. ב-1863 הוצגה לראשונה תמונתו של מאנה, שכונה בזמנו "אבי האימפריוניזם",  "ארוחת בוקר על הדשא", וב-1874 נערכה לראשונה תערוכה של הציירים המובילים בזרם זה.

קינג מציג זה מול זה שני ציירים גדולים השונים איש מרעהו לחלוטין. מצד אחד ארנסט מסוניה, צייר קלאסי, מדקדק בפרטים עד לרמת הורידים ברגליו של סוס ברקע תמונת קרב, משקיע שנים בכל ציור, ומתרכז בתמונות המספרות סיפור (לדוגמא "הקרב על פריס"). מצד שני אדואר מאנה, מורח צבע במריחות גסות, ומתרכז בתיאור התרשמויות רגעיות (ומכאן הכינוי "אימפרסיוניסט", שהומצא תחילה ככינוי גנאי ע"י עתונאי מבקר אמנות, ואומץ כשמו של הסגנון). מסוניה היה יקיר ה"סלון" הרשמי של פריס, היה הצייר המעוטר ביותר בדורו, וציוריו נמכרו במחיר מאות אלפי פרנקים. מאנה נאבק על הכרה בסגנונו, נדחה פעמים רבות ע"י ועדות השיפוט של ה"סלון", הוקע ע"י מבקרי האמנות, ולקח שנים עד שהצליח למכור ציורים  במחיר שנחשב מכובד, קרי כמה אלפים בודדים של פרנקים.

הספר אינו מצטמצם לתחום הציור בלבד. הוא מתאר תהליכים פוליטיים וחברתיים באירופה, ובעיקר בצרפת, וניכר כי קינג ערך תחקיר מקיף ומרשים לקראת כתיבת הספר.

אני זוכרת את קינג לטובה מן הספר "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור", ו"משפט פריס" בהחלט עומד באותם סטנדרטים גבוהים.

The Judgment of Paris: The Revolutionary Decade That Gave the World Impressionism – Ross King

הוצאת דביר

2010

תרגום מאנגלית: יותם פלדמן ונעמי כרמל