תגית: דוח המלך דוד

דוד המלך המתואר בתנ"ך הוא דמות מורכבת – משורר מוערך, לוחם מיומן, מנהיג גדול, אכזר לאויביו וגם לקרוביו, רך לבב לבניו, בחיר אלוהים, מאהב, רוצח, ועוד. לא ייפלא, אפוא, שהיווה השראה ליצירות ספרותיות שניסו להתמודד עם פניו השונים. "אלוהים יודע" מציג את דוד בערוב ימיו, כשהוא תשוש גופנית אך מוחו חד וצלול, והוא נזכר בכל מה שעבר עליו. ג'וזף הלר, מי שכתב את "מלכוד 22" הפרוע, נותן גם כאן דרור ליצירתיות חסרת המעצורים שלו: אין אצלו פרות קדושות, ואין מחיצות בין עבר לעתיד. כך יכול דוד להתחשבן עם מיכלאנג'לו, שפיסל אותו בלתי נימול, לכנות את אלוהים "קוף שנצמד לגבי, ואין בכוחי לנערו מעלי", לטעון ששיקספיר גנב ממנו, לשים בפיו של יואב בן צרויה תכניות לכבוש את רוסיה ואת אנגליה, להשוות את גודלה של ממלכתו לגודלן של מדינות בארצות הברית, לצטט מספר משלי שנכתב מאוחר יותר על ידי שלמה, וכיוצא בזה.

לצדו של דוד מתוארות דמויות רבות נוספות. נשיו – אביגיל החכמה, האשה שאהב יותר מכולן, מיכל היהירה שמיררה את חייו, בת-שבע שלא חדלה להלהיט את יצריו, ואחרי הולדת שלמה מיקדה את כל מאמציה בהפיכתו למלך, אבישג השונמית השמחה בחלקה להיות משרתת המלך. בניו – שלמה המתואר בספר כטיפש, שכוחו רק בחזרה על דברי החוכמה של אביו (או שמא זו אסטרטגיה להחניף לו ולא לאיים על אחיו), אבשלום הכריזמטי, הבן האהוב עליו, שעל מותו לא הצליח להתגבר, אדוניה שחתר תחתיו וסופו שנכנע לשלמה, אמנון הנהנתן שלא הבין מה חטא כשאנס את תמר. יועציו – יואב בן צרויה האמביציוזי וקר הלב, נתן הנביא, המייגע את המלך במשליו. ומעל כולם – אלוהים, הקפריזי, המעניש באכזריות לא פרופורציונלית על חטאים קטנים וגדולים.

אחרי מותו של תינוקם של דוד ובת-שבע, כעונש על מותו של אוריה החיתי, חדל דוד לדבר עם אלוהים, שיחסיו עמו – על פי תיאורו של דוד בספר – היו קרובים, עד כדי כך שאלוהים בדרך כלל אמר את מה שדוד רצה לשמוע, או שצייד אותו בעצה טובה. כשהוא מתחבט בשאלת המלך הבא – אדוניה הבכור או שלמה – הוא מדמיין כיצד היתה מתנהלת שיחתו עם אלוהים, אילו בחר לפנות אליו:

הסוגיה שאני מתחבט בה היא מן הסוגיות שהייתי נהנה ללבנה בשיחה עם אלוהים, אם אואיל אי-פעם לשוב ולבקש הנחיה  ממרומים, כי בדמיוני יכול אני לשמוע את אשר יחרוץ.

"האבטיח לאדוניה כי לו המלוכה?" הייתי שואל את אלוהים.

והוא היה אומר אלי, "הבטח לאדוניה."

"אך האין עלי להבטיח גם לשלמה שאתן לו להיות למלך?"

"למה לא?" היה אלוהים עונה, "אמור גם לשלמה כי תתן לו להיות מלך."

כאן הייתי מוצא עצמי שוקע לרגע בשרעפים ומגרד את ראשי במהורהר. "אבל אם אבטיח לאדוניה כי אתן לו להיות למלך ואבטיח לשלמה כי אתן לו להיות למלך, האם לא איאלץ להפר את הבטחתי לאחד מהם?"

"ובכן?" יאמר אדוני, "אז תפר את הבטחתך."

הסתדרנו יפה בדרך זו בימים עברו, הוא ואני.

אפשר לקרוא את הספר כמנפץ מיתוסים, אבל אפשר לקרוא אותו כהצגה של אספקטים אנושיים בסיפור התנ"כי, שהוא כשלעצמו מעורר לא מעט תהיות ולא מהסס לחשוף מאורעות לא מחמיאים שדוד-מלך-ישראל-חי-וקיים היה מעורב בהם. ואפשר להניח את הרצינות בצד, ולהשתעשע עד בלי די מן ההברקות של הלר ומשורות המחץ המפתיעות שלו. ראו, לדוגמא, את תגובותיה של בת-שבע בדיאלוג הבא, אחד מני רבים שבהם היא מנסה לשכנע את דוד להכריז על שלמה כיורשו:

"הוא טמבל, בת-שבע, הוא טמבל. הוא לא יחזיק מעמד אפילו רגע אחד."

"אני אשב לימינו ואיעץ לו."

….

"בעניני שלטון את חכמה גדולה כמוהו. אין לו מוח בקדקדו."

"מה זה משנה," היא שואלת, "כשמדובר בשלטון על ארץ?"

היא סדרה אותי, הצדק עימה, כמובן, אבל אני עומד על שלי. "הריעי לאדוניה," אני יועץ לה ומתרה בה, "ברכי אותו ועבדי אותו."

"אני מעדיפה לעבוד בספונג'ה."

"הוא ימלוך אחרי מותי."

"אם כן, כבר מוטב שתחיה!"

זה הצחיק אותי.

שלושה גורמים הופכים את "אלוהים יודע" ליצירה משובחת: חוסר המורא של ג'וזף הלר, הבקיאות שלו במקורות, והתרגום המעולה של מאיר ויזלטיר, שהמיר את האנגלית של הלר לשפה שהיא שילוב של תנ"כית ודיבורית, ללא מאמץ נראה לעין.

בשורה התחתונה: ספר מבריק, מומלץ ביותר.

ספר מצוין נוסף על מלכות דוד, "דוח המלך דוד" מאת שטפן היים

God Knows – Joseph Heller

עם עובד

1984

תרגום מאנגלית: מאיר ויזלטיר

איתן האזרחי מוזכר בספר מלכים כאיש שרק שלמה המלך חכם ממנו: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב". כמו כן מוזכר שמו כמי שכתב את מזמור פ"ט בתהילים. שטפן היים העמיד את איתן האזרחי במרכזה של עלילת "דוח המלך דוד", כאיש שנקרא לייעץ בכתיבת הדוח האחד והיחיד, האמיתי, המוסמך, המהימן מבחינה היסטורית ומאושר רשמית, על אודות העליה המדהימה, יראת האל, מעשי הגבורה וההישגים המופלאים של דוד בן ישי, שבע שנים מלך יהודה ושלוש ושלושים שנה מלך יהודה וישראל גם יחד, בחיר האל ואבי המלך שלמה. על פי הספר מטרת הדוח להצדיק ולבסס את מלכותו של שלמה, שכן אלוהים בחר בדוד, וזה בחר בשלמה, ומכוח השלשלת הזו שלמה מולך בזכות ובצדק.

משמו של הדוח המוזמן ניתן להבין מה אמורה להיות התמונה העולה ממנו על דמותו של דוד המלך. הכותבים, ובהם בניה בן יהוידע אשר על הצבא, נתן הנביא, ויהושפט בן אחילוד המזכיר, נדרשים להציג באור מחמיא כל פעולה של דוד, ללא התחשבות בספקות שעלולים להתעורר בשל הדרך בה קרו ארועים באמת. למעשה, דוד המתואר בספר הוא עריץ אכזרי, שלא היסס לדרוך על גוויות כדי לבסס את שלטונו. בין השאר רומז הספר על מעורבותו במותם של שאול ושל יונתן, וכן על אדישותו למותו של אבשלום בנו. גם פרשת בת-שבע מוצגת ללא פרשנות מקלה. גם שלמה לא זוכה לטיפול אוהד. הנה מה ששם הסופר בפיו של נתן אודות שלמה: זה חקיין עלוב, גאוותן, איש ללא חזון, חלומותיו בינוניים, שירתו שדופה, ופשעיו נובעים מפחד, לא מגדולה. הוא משתוקק להכרה. הוא חייב כל הזמן להוכיח את חשיבות עצמו. לכן הוא צובר: זהב, בתים, צבא, שגרירים זרים, נשים. נראה ששטפן היים סולד משליטים.

איתן האזרחי הוא טיפוס ספקן, מבקש לרדת לעומקה של כל שאלה, ולא לעקוף אף מוקש. מכיוון שוועדת הדוח מונתה כדי להגיע למסקנות שסומנו מראש, היועץ החכם נתקל במכשולים ואף באיומים. יהושפט בן אחילוד המזכיר מסביר לו: "אני חושש שאתה מגזים מעט בתפיסת התפקיד שהוטל עליך, איתן, סופר צריך לכתוב, לא לחשוב; ומשכיל ויודע-דבר חייב להגביל את עצמו ללמדנותו". בניה בן יהוידע מצניע למחצה מילות איום: "אם אתה יודע כל מה שאני חושב שאתה יודע, איתן, אני חושב שאתה יודע הרבה יותר מדי".

שותפיו של איתן לכתיבת הדוח, משופשפים ומנוסים במגע עם המלכות, יודעים היטב להלך בין הטיפות ולשמור על עצמם: "למרות כל איומי הסרק שלו וחשיבותו העצמית, הרהרתי, בניה הוא הערום מכולם: אם יום אחד יוכיח מישהו קבל עולם וקבל המלך שלמה כי סיפור גולית לא יכול היה להתרחש כלל, וכי הועדה המלכותית, יברכנה האל, הלכה שולל אחר מיתוס וכך העמידה בסכנה את אמינות 'דוח המלך דוד' כולו, הוא יהיה פטור מכל אשמה". כסת"ח במלוא תפארתו.

אפשר לקרוא את הספר כמחקר תנ"כי. אפשר למצוא בו ביקורת חברתית על הפוליטיקה של ימינו; אמנם הספר ראה אור ב-1972, אך ועדות מוזמנות וטיוח, כמו גם שליטים שאינם כלילי השלמות, בלשון המעטה, אפשר בקלות למצוא גם היום. הסופר עצמו הותיר את סוגת הספר פתוחה: "הדעות יכולות להיות חלוקות גם בשאלה אם יש לראות ב"דוח המלך דוד" רומן היסטורי או רומן תנ"כי, או סיפור בן ימינו, טעון משמעויות פוליטיות. לדידי תקפות כל שלוש האפשרויות".

הנושא כבד, הן בהיבטים היסטוריים והן בהיבטים עכשוויים, ולשונו אינה פשוטה, אך הוא מצטיין בשנינות ובעומק, וברוח סאטירית משועשעת-מרירה. מפעם לפעם הוא אפילו מצחיק, כשהוא משלב בטקסט הכבד משפטים מעין סלנגיים. כך, לדוגמא, אחרי שסיפר לאיתן בכובד ראש ובשפה נמלצת את סיפור כבשת הרש, נתן נאנח עמוקות והניח לצדו את הלוח האחרון של הפרק. קמתי ממקומי ואחזתי בידו, ובקול אשר עלה מעמקי לבי אמרתי אליו: "גדול! פשוט גדול! מהמם!".

"דוח המלך דוד" מציע חווית קריאה מהנה, מעניינת, מאתגרת ומעוררת מחשבה.

The King David Report – Stefan Heym

כתר

1988

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך