תגית: דויד גרוסמן

מספר ימים לפני הגיעו לגיל מצוות נשלח נוֹנוֹ ברכבת לדודו. מה שנדמה לילד כמסע מעיק אל דוד שנוטה לחנך אותו באריכות ובטרחנות, מתגלה כמסע הרפתקאות שתכננו עבורו אביו ומזכירתו, המשמשת לנונו, שהתייתם בעודו תינוק, כתחליף אם. נונו, כך הוא מגלה כשמכתב מהשניים צץ לפתע בתא בו הוא יושב, אמור לאתר ברכבת אדם מסוים, לקבל ממנו משימה שתעביר אותו לידי אדם אחר, וכן הלאה עד להפתעה בסיום. אלא שמבטו של נונו נמשך אל אדם בשם פליקס, שאינו זה שאליו הוא אמור לפנות. נדמה לו שהוא בסך הכל מדלג על כמה שלבים, אך בפועל הוא מוצא עצמו מעורב בהרפתקה בלתי מתוכננת (ואולי כן מתוכננת כדי לעקוף את התכנית המקורית?). בסיומו של מסע מתעתע ורב תהפוכות יזכה סוף סוף לשמוע את סיפור חייהם של הוריו, ובעיקר של אמו שעליה אין איש מוכן לדבר, ויבין מדוע גדל כשם שגדל וכיצד עוצב אופיו.

אביו של נונו הוא קצין משטרה, שהכשיר את בנו מגיל צעיר מאוד לעירנות של בלש ולמשמעת נוקשה. נונו אמנם משתדל לעמוד בסטנדרטים הקשוחים של אביו, אבל יש בו גם צד פרוע, חסר מנוח, שגורם למוריו לא אחת להתייאש ממנו. גבי, מזכירתו של האב ובת זוגו, היא זו שממהרת לכבות שריפות ולעמוד לצדו של הילד. "אולי לא כל אחד מתאים בדיוק למסגרת המרובעת של בית-הספר! כי יש אנשים עיגולים, גבירתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של, נניח, משולש, למה לא, ויש – […] יש ילדים זיגזג!", היא מסבירה למורה. גבי היא גם זו שיוצאת עם נונו למקומות שהילד אוהב. הם חוזרים שוב ושוב לסיור בבית חרושת לשוקולד, ממתינים שעות ליד ביתה של שחקנית נערצת, והולכים לים, שבו נונו אוהב לשחות, למרות שגבי חשה שם שלא בנוח.

גרוסמן הגדיר את הספר כ"צוהל", ויש בו אכן שמחה מתפרצת, יותר בסגנונו המבעבע והצבעוני, פחות בתכניו. כך מתאר נונו רגע של אושר: "אותו רגע הצליף מנהל הקרקס הפנימי שלי בשוטו הארוך, וקול פיצוץ עז נשמע בתוך אוזניי השתים. התזמורת פצחה בנגינת מארש מהיר, ושלושים ושניים לולייני, שלושת בולעי האש שבי, שני קוסמַי, משליך סכינַי, ליצנַי, קופַי, אריותַי ופילַי, וחמשת נמרַי הבנגאליים פרצו כולם בבת-אחת לתוך הזירה שלי, המוצפת אור זרקורים, והחלו לסובב אותה בסחרחרת לא פוסקת… כן, זה היה מין רגע כזה, מקרה נדיר כזה, שקרקס שלם בורח כדי להצטרף לילד, וקולו של כרוז שיכור מרוב אושר הרעים בתוך רמקולֵי אוזניי הוורודים: 'גבירותי ורבותי, קהל אהוב, קבלו אותי!'". אבל נונו הוא רוב הזמן ילד אומלל למדי. ההסתרה שמסתירים ממנו את אמו שמתה מתמיהה אותו וכואבת לו. הקשיחות של אביו גורמת לו לפעמים להעריץ אותו ולפעמים לחשוש ממנו. הוא מוכן לעשות הכל, כולל להשפיל את עצמו ולסכן את חייו, כדי לשמור לצדו את החבר היחיד שלו. הוא אוהב את גבי, וחי בחרדה מפני האפשרות שהיא תנטוש את המשפחה בשל סירובו של אביו לשאת אותה לאשה. הזיגזגיות שלו באה לידי ביטוי גם בהתקפים של אובדן עשתונות. "רעש היה תמיד מבלבל אותי. ורעש חזק כזה, שבא עלי מכל הצדדים, היה גורם לי להשתגע ממש. כהרף-עין לא היה לי עור שיפריד ביני לבין שאר העולם, והייתי נשאב ועף לתוך מערבולת הרעש, ונקרע לאורך ולרוחב, ואפילו לא הייתי מרגיש שזה אני שצורח ככה".

נונו מבין די מהר שהמסע שאליו מוליך אותו פליקס אינו זה שאליו התכוונו אביו וגבי. אבל למרות היותו עירני ורגיש ונבון ומודע, הוא מניח לעצמו להסחף. בסיומה של דרכם המשותפת, כך הוא חש, מצפים לו פתרונות של סודות חייו.

משהו מן הערפל שבחלום נסוך על הסיפור. לקח לי קצת זמן להכנס לאוירה ולהשתחרר משיפוטיות בנוסח 'מי שולח ילד בלתי צפוי לנסיעה לבדו ועוד מעמיס עליו משימות'. משעה שהנחתי לעצמי להסחף עם הפיתולים הפלאיים לעתים של העלילה, נהניתי הנאה מרובה. מכל מקום, שום ערפול ושום שיפוטיות אינם יכולים לעמוד בדרכה של התאהבות בלתי נמנעת בנונו, שמספר את סיפור ההרפתקה ממרחק שנים, אך מביע בכנות ובאמינות את שחש כילד. גרוסמן עצמו, מפיו של נונו, מתייחס לקראת סיום לאוירת הספר: "סיפרתי להם הכל, או כמעט הכל, ובעצם – מעט מאוד, כי תכף כשהתחלתי לדבר הבנתי שאת העיקר לא אוכל לספר, כי העיקר היה לא לגמרי מובן, וחמקמק, וגם לא הגיוני. הרגשתי כמו מי שקם משינה ומספר בהתלהבות חלום שחלם, ותוך כדי דיבור החלום מתפוגג לו ונעלם".

ספר מקסים ממש.

הספריה החדשה

1994

על הבמה במועדון סטנדאפ בנתניה עומד דּוֹבָלֶה ג'י. הקהל, שחלקו מכיר אותו מהופעות קודמות, מצפה לערב של בדיחות. ירידות על הקהל, במינון סביר, יתקבלו בברכה, כמו גם הקנטה עצמית – או שבחים עצמיים – של השחקן. אחד הצופים, השופט בדימוס אבישי לזר, הוא בבחינת יוצא דופן. דעתו על מופעי סטנדאפ שלילית – וכמו מהדהד אותו יאמר דובלה במהלך המופע: "כי מה זה סטנדאפ, חשבתם פעם? תשמעו ממני, נתניה: זה סך הכל בידור די פתטי, בואו נודה על האמת, ואתם יודעים למה? כי מריחים לנו את הזיעה! את המאמץ להצחיק! זה למה!" למרות זאת, על פי בקשה טלפונית מפתיעה של דובלה, חבר ילדות שהקשרים עמו נותקו לפני עשרות שנים, הוא מגיע לצפות. "אני רוצה שתסתכל עלי", מנמק דובלה את ההזמנה הבלתי צפויה, "שתראה אותי טוב-טוב. ואחרי זה תגיד לי. מה ראית".

המופע, שנפתח בשורות מחץ הרודפות זו את זו, משנה כיוון, והופך לחשיפה אישית כואבת; בתחילה תערובת מבלבלת של וידוי עם הלצות, ואחר-כך, כשמרבית הקהל נוטש, התערטלות מושלמת וחשיפת ארוע מכונן בחייו. הבקשה המעורפלת שביקש מאבישי מקבלת משמעות כשמתבהר בהדרגה עד כמה היה דובלה בלתי נראה כילד. בן לאם ניצולת שואה רדופת סיוטים, ולאב שהיכה אותו, קורבן נוח להתעללות של ילדים, ובארוע השיא שאליו חותר המופע – בלתי נראה לחבריו ולמבוגרים שסביבו. ומה רואים הצופים במופע? חלקם רואים בדרן שהכזיב, הבטחה לבילוי מהנה שהופרה. בודדים פורשים בשלב מוקדם, אחרים נשארים, אולי כי כבר שילמו והם עדיין מצפים לתמורה, ואולי בגלל המשיכה שקשה להתנגד לה להציץ אל הגיהינום של הזולת. גם אלה ברובם יפרשו כשמינון ה"שריטה" והבידור ייטה לגמרי לצד הראשונה.

דויד גרוסמן כתב בחיות מרשימה. מן העמוד הראשון ועד האחרון הקריאה בספר כמוה כנוכחות של ממש במועדון. לאורכו של הספר כולו הוא שולט לחלוטין בשפתם של שני הדוברים בגוף ראשון – אבישי, שנזכר בילדותם המשותפת וגם מבכה את אהובתו שמתה, ודובלה, שמלהטט בין שתי לשונות, זו הסלנגית של הסטנדאפ, וזו שיוצאת מלבו. תשומת לב מוקפדת ניתנה גם לדמויות, צדדיות אך חיוניות, אנשים מתוך הקהל המגיבים באופנים שונים על המחזה המשונה שלפניהם.

ספר מיוחד ומומלץ.

הספריה החדשה

2014

שלוש נשים יוצאות למסע אל עברן. וֶרה בת התשעים, פרטיזנית לשעבר, עלתה לארץ עם בתה לאחר שאיבדה את בעלה, אהובה היחיד, ולאחר ששהתה במשך שלוש שנים בגולי אוטוק, מחנה מאסר ועבודת כפיה שבו נכלאו מתנגדיו של טיטו. נינה, בשנות השישים לחייה, בתה של ורה, נושאת כל השנים משא עמוק של טינה כלפי אמה, שמבחינתה נטשה אותה כשנכלאה,, ודנה אותה לילדות אומללה. גילי, על סף גיל ארבעים, בתה של נינה, אשת קולנוע, חוותה אף היא נטישה, כשאמה קמה והסתלקה מחייה. נינה, שהתנכרה כל חייה למשפחתה, היא שיזמה את המסע, הזדמנות אחרונה מבחינתה לחקור את העבר לפני שתשקע בדמדומי האלצהיימר הצפוי לה. מתלווה אליהן רפאל, שהוא בנה החורג של ורה, בעלה של נינה ואביה של גילי, במאי קולנוע ועובד סוציאלי. ארבעתם שמים פעמיהם אל יוגוסלביה, למסע שורשים שתחילתו במקום בו נולדה ורה ושיאו בגולי אוטוק.

הסיפור מסופר מפיה של גילי, נכדתה של ורה, הרואה בה בת דמותה, וטוענת כי "הירושה" דילגה על דור. גילי, שרוב הזמן מוחמאת מן ההשוואה, תתקומם נגדה ככל שהמסע יתמשך, ומשתתפיו יתחככו זה בזה כפי שלא עשו מעולם: "איך יכולתי להתפתות? איזו מטומטמת הייתי, איך הרשיתי לה לתכנת אותי ככה לגרסה שלה?" גילי, וכמוה רפאל, מתפקדים בעלילה תחת שני כובעים. כבני משפחה הם מעורבים על צוואר במתרחש, וכאנשי קולנוע, המנציחים את המסע, הם נדרשים להחלטות מקצועיות העומדות לעתים בסתירה לתחושות האמפתיה שלהם.

הקורא, באמצעות גילי, מודע לקיומו של סוד מייסר, שורה בחרה לשתף בו את גילי, אך להסתירו מנינה. תוכנו של הסוד יתברר רק לקראת סיום. בעיני, המתח המצטבר לקראת הגילוי הוא בגדר טריק ספרותי מיותר. טבעי יותר היה לשמוע מפיה של גילי, שהיא דברנית חסרת מעצורים, את כל מה שהיא יודעת, ולהשאיר באי ידיעה רק את השאלה אם ורה תחליט לספר הכל לנינה, וכיצד הגילוי ישפיע עליה.

ורה היא דמות מעוררת השתאות. כאשה צעירה עברה עינויים בלתי נתפסים, ובארץ שיקמה את חייה, הצטרפה למשפחתו של טוביה, אביו של רפאל, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, מקובלת ואהובה. היא נמרצת, חדה, דבקה במה שחשוב בעיניה. נינה, לעומתה, היא אישיות אבודה, אינה מסוגלת להתמיד בדבר, נסחפת אחר תשוקותיה. היא יודעת שהיא לכודה בטראומת ילדותה, ובשל חולשתה זו – או אולי החולשה היא רק תירוץ – היא פוגעת בכל סובביה. ברגע של כנות כלפי עצמה היא תוהה מיוסרת: "תסבירו לי עכשו למה אני עוד תקועה שם, בגולי? למה אני לא יכולה לקבל את זה יותר פשוט? […] זרקו את האשה הזאת ורה נובאק לשלוש שנים בגולג, ועל הדרך גם דפקו לבת שלה את החיים, ביג דיל, מה קרה? מה קרה? היה, נגמר, ממשיכים. ראש למעלה!" חייה של בתה גילי, שלכאורה שונה ממנה בכל, מתנהלים אף הם בצל הנטישה והאיבה: "מי אני בכלל בלי לשנוא את נינה?"

לגברים בספר ניתן תפקיד מכיל ותומך. טוביה, שהתאלמן מאמו של רפאל, ידע לקבל את ורה כפי שהיא, על כל עקרונותיה ומטעניה. רפאל אינו מסוגל, ואינו רוצה, להשתחרר מנינה, בה התאהב כשהיו בני-עשרה, ובכל נדודיה וסחרוריה הוא הציר היציב, האדם שאליו תוכל לחזור ועליו תוכל לסמוך. מאיר, בן זוגה של גילי, הוא גבר שקט וסתגלן, ממתין לפסק דינה של גילי באשר ליחסיהם.

דוד גרוסמן ביסס את ספרו על קורות חייה של אווה פאניץ'-נהיר, אך נטל לעצמו את חירותו של הסופר לברוא פרטים עלילתיים מדמיונו. בפי גיבוריו הוא שם אמירות מעניינות רבות, ההופכות אותו ליותר מסיפור משפחתי-עלילתי, ויכולתו ללכוד על הכתב את דרכי ההתבטאות השונות שלהם מרשימה. גרוסמן הוא סופר מיומן ורב-כשרון, והספר שכתב מרגש. יחד עם זאת, כמעט עד מחציתו, לפני שהארבעה יוצאים למסעם, התקשיתי למצוא בו ענין. נינה הכעיסה אותי, גילי כמעט שעממה אותי, והיתה לי תחושה של אי-התקדמות. למרות שהספר מבוסס על דמויות אמיתיות, יש מן ההפרזה וההקצנה באפיונן, למעט כשהדברים אמורים בוֶרה, אותה אי אפשר שלא לאהוב, גם לאחר חשיפתו של הסוד, וכתוצאה מכך הדינמיקה ביניהן נדמתה לי לא לגמרי אמינה. למרות הסתיגויות אלה, הספר נוגע ללב, מחכים, ונותר בלב גם אחרי סיום קריאתו.

הספריה החדשה

2019