תגית: דוקוסטורי

יאיר, חבר קיבוץ, נכד לדור המייסדים, עד להתפרקות ערכי השיתופיות, ומנסה להשפיע על חבריו לשוב לשורשים. כשחפצו אינו עולה בידו הוא מתכנן מהפכה. יצחק יצחקי, המכונה אבו איסק, גמלאי, איש השב"כ לשעבר, מסרב לשקוע בנינוחות של ימי הפרישה, ומבקש להשאר פעיל בשרות העם והמדינה. בשני הסיפורים האלה משתלב סיפורו של כאמל, ערבי ישראל בעל זהות פלסטינית, שזועם על מחיקת זכרם של ישובים ערבים שחרבו במלחמת העצמאות, ומתכנן למחות מעל פני האדמה אתר היסטורי יהודי. אלה ואחרים מקושרים באמצעות דמותה של רבקה, העוסקת בתיעוד.

מרים דובי-חזן, שנולדה בהולנד בתקופת השואה, בעת שהוריה שהו במחבוא, היא המייסדת והמנהלת של דוקוסטורי, חברה המוציאה לאור סיפורי חיים, ספרי הנצחה, ויצירות תיעודיות אחרות. לרבקה שבספר השאילה את הביוגרפיה שלה, החל מילדותה בהולנד ועד פעילותה כיום. בנוסף לקווי העלילה המרכזיים שהוזכרו קודם, אנו מתוודעים לסיפורי חיים נוספים, באמצעות תיאור עבודתה הימיומית של רבקה, הכוללת מפגשים עם לקוחותיה, ראיונות עומק, וליווי הלקוח משלב ההיכרות ועד הפקת הספר. נראה לי שיש שתי דרכים לבצע היטב את העבודה המרתקת (ואולי יש לומר השליחות) הזו: דרך אחת היא שמירה על ריחוק כהיסטוריון, והשניה היא מעורבות רגשית בסיפורים האישיים. אני סבורה שהדרך השניה, זו שבה רבקה בוחרת, היא הקשה יותר בשל העומס הנפשי המוטל על הצד המאזין.

מטבע הדברים, התיעוד וההיסטוריה עומדים במרכזו של הספר. רבקה, כמובן, רואה בתיעוד חשיבות עליונה. כך גם יאיר, שאת שעות הפנאי שלו מעביר בצריף של סבו בחברת כתביו הישנים. בהקשר זה אי אפשר להמנע מדיון בפער שבין הכתיבה המפורטת לתרבות המסרים הקצרים. דיון מעניין נוסף עוסק בכוחן של המלים מול כוחן של התמונות:

הפייסבוק למשל, המעצמה הגדולה בעולם, הוא המתחרה מספר אחת של התיעוד המסודר. יותר ממליארד אנשים שייכים ל'ספר הפנים' הווירטואלי הזה. מליארד אנשים המתעדים לכאורה את חייהם בכל רגע ביממה. אבל האם זה תיעוד? האם הליכה למסעדה, נסיעה לחוץ לארץ, תמונות של הנכדים או של החתולים שלנו הם המורשת שאנחנו רוצים להעביר הלאה?

מרגע שחדרו הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר לעולמנו, כך היא חושבת, החל תהליך הרידוד של התיעוד. אנשים איבדו את הסבלנות, במיוחד הצעירים המתקשים בקריאת טקסט העולה על מאה וארבעים תווים.

נושא משני אך מעניין הוא עולמם של הגמלאים. לבני הגיל השלישי מוצע שפע פעילויות, אך המעבר מעבודה להלך-רוח של פנאי אינו עובר חלק בכל המקרים. אשתו של יצחקי שמחה על השינוי. בנם של בני הזוג סבור שהזקנים צריכים לפנות מקום לצעירים. יצחקי, לעומתם, מעדיף להמשיך בפעילות שהורגל אליה ולהביא תועלת לא רק לעצמו.

אני מציע למחוק את המלים הארורות האלו, 'שעות הפנאי' […], ויש לי עצה לכל אלה העוסקים במקצוע החדש, גרונטולוגיה. קודם כל ולפני הכל תשנו את המונחים שאתם משתמשים בהם. האנשים שיושבים מולכם עבדו עד אתמול או שלשום, בדיוק כמוכם. שעות הפנאי זה מושג מתחום התעסוקה […]. גיל הפרישה הוא גיל ביורוקרטי, גיל שרירותי, והוא משתנה מאדם לאדם […]. ואני מציע, לפני הכל, לשנות את השם למבוגרים פלוס. למבוגרים יש פלוס גדול מאוד, יש להם נסיון, ונסיון שווה זהב, לא רק כסף.

אפשר להזדהות עם הערכים שמייצגים יאיר ויצחקי, אבל גם אם לא, עדיין הנושאים העולים בספר ושלל הדמויות שבו מספקים ענין ומעוררים מחשבה.

 

דוקוסטורי

2016

"התיק של אלפסי" מתרחש בישראל בשנות ה-70, ומפגיש מספר דמויות המייצגות מרכיבים שונים בפסיפס הישראלי.

במרכז העלילה ניצבת גרטה וייסברוט. גרטה היא אלמנה ירושלמית מזדקנת, ילידת גרמניה, שנמלטה מציפורני הנאצים. בצעירותה חוותה אכזבה מרה, כשבן-זוגה הגרמני נטש אותה בשל יהדותה. לאחר ליל הבדולח נמלטה בחברת גבר יהודי, לו נישאה בנישואים פיקטיבים. במשך שנתיים היטלטלו השניים בדרכים עד שהצליחו לעלות לארץ, כאן נכלאו על ידי הבריטים. הוריה של גרטה התאבדו לאחר עזיבתה, והיא נושאת איתה כל השנים את משא האשמה, בנוסף לטראומות מאותן שנתיים קשות. צלקותיה של גרטה משבשות את הגיון מחשבותיה, והיא נעה על הגבול שבין צלילות להזיה, משוטטת בלילות, מחטטת בפחי אשפה, ועושה כל שביכולתה כדי להתחמק מעובדי הרווחה המבקשים להעבירה לבית אבות. בעבור משרד הרווחה גרטה היא "תיק", וכשהתיק מתגלגל לידיו של רפי אלפסי, עובד סוציאלי טירון, הוא הופך לפרויקט אישי, שלו אלפסי מקדיש את מרבית מחשבותיו.

אלפסי הוא בן למשפחה הרוסה, שחיה בצלו של אב אלכוהוליסט אלים. את מרבית שנות נעוריו עבר במשפחה אומנת בקיבוץ. אין לאלפסי אמון רב בעצמו, אבל יש בו חמלה רבה. מתוך החמלה הזו הוא מקדיש ימים כלילות כדי לנסות ליצור קשר עם גרטה. בו זמנית הוא עסוק בפרויקט הצלה נוסף, כשהוא אוסף אל חדרו צעירה חלושה, ככל הנראה אנורקטית, מעשה שיוביל לסיפור אהבה. בסיומו של הספר, בזכות לבו הרחב, יתהדק הקשר בין שתי המשפחות, המשפחה החדשה שיקים ומשפחתה המפוררת של גרטה.

הפיתוי ללהק את שתי הדמויות המרכזיות למשבצות סטראוטיפיות גדול, אך הספר אינו נופל למלכודת הזו. על רקע "תחרויות המסכנוּת" הפוקדות אותנו, הגישה הזו מרעננת. גרטה האירופאית מוצאת שפה משותפת עם אבו יוסוף, גבר ערבי אותו פגשה בשיטוטיה הליליים, ומכל העובדים הסוציאליים שטיפלו בענינה רק עם אלפסי קשרה שיחה. אלפסי, בן למשפחה מזרחית, מסרב להגרר אחר חבר למילואים, שנושא את דבר המקופחים כנגד הקיבוצניקים המתנשאים לכאורה.

לצד גרטה ואלפסי מוצגת דמותו של עלי מחמוד סעיד, גם הוא דמות מצולקת מטראומות עבר. סעיד הוא בן למשפחה ערבית שברחה לרמאללה במלחמת העצמאות, וביתה, שהוכרז רכוש נטוש, משמש כעת את משרד הרווחה, שם עובד אלפסי. סעיד, רדוף התמרמרות ותסכול, מתכנן להרוס את המבנה בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". את הביצוע הוא מפקיד בידיו של איש פת"ח, שבניגוד להנחיה לפוצץ את הבנין בשעות שלפני העבודה, מתכנן לגבות גם קורבנות בנפש. לתוצאות מזימתם של השניים תהיה השפעה מרחיקת לכת על גרטה ועל אלפסי.

חייהם של הגיבורים הראשיים משולבים באלה של דמויות משנה, כמה מהן משורטטות במפורט – כמו החנווני, אצלו עורכת גרטה קניות, אחרות רק בקווים אחדים – כמו בעלה המנוח של גרטה והוריו המאמצים של אלפסי. חלקן מתוארות באורח גרוטסקי שבא להלעיג עליהן – בעיקר אלימלך, המנהל הנפוח של לשכת הרווחה, ודוקטור הירש, הרופא בבית החולים בו גרטה מאושפזת.

הספר התנהל ברובו במישור הנפשי של גיבוריו, במקביל להתרחשויות על פני השטח. מכיוון שהדמויות ברובן מיוסרות ומתלבטות, נוצרת אוירה מעורפלת מעט, לעתים על סף ההזיה. הייתי שמחה להעמקה של כמה מן הדמויות השוליות, או לחילופין לצמצום נוכחותן בטקסט, מכיוון שהמעברים בין הנוגע ללב לנלעג קצת חורקים בעיני.

הספר מציג את כור ההיתוך הישראלי כמפגש של טראומות, והמסר העולה ממנו הוא של הקשבה למצוקות הזולת, ושל הושטת יד מעבר לפערים.

דוקוסטורי

2016