כותרת משנה: סיפור של תקווה
בשנת 1986 נורה דייויד בלומנפלד, רב רפורמי אמריקאי, בעיר העתיקה בירושלים. חולית מחבלים החליטה באותם ימים לפגוע בישראל באמצעות פגיעה בתיירים, ובלומנפלד היה הקורבן הראשון. למזלו, הכדור שנורה לעברו רק שרט את גולגולתו, והיורה השליך את האקדח והסתלק מהמקום מבלי לירות יריה נוספת. לורה בלומנפלד, בתו של דייויד, ביקשה נקמה, שתים-עשרה שנים אחרי הארוע. בשנת הנישואים הראשונה שלה התגוררה בירושלים כשליחת הוושינגטון פוסט, ואת מסעה הפרטי שילבה במחקר מקיף בפניה השונות של הנקמה. הספר מתאר את קורותיה ואת מסקנותיה באותה שנה.
עוד במסגרת לימודיה בקולג' כתבה שיר, שהסתיים במלים, "אם אתה הוא הערבי / שכיוון את נשקו עם רדת ערב / ששרט את רקתו / שהחטיא את חייו / היד הזו תמצא אותך / אני בתו". איזה אופי תלבש הנקמה? מה בכלל הניע את לורה לנקום פגיעה קלה כזו? לא היה לה מושג. באופן מעורפל ידעה שאין היא רוצה לנקוט באלימות, אך חשוב לה שהמחבל יבין שטעה, שיתנצל. כך או כך, הצורך לשים נקודה בסוף הסיפור היה חזק ממנה והשתלט על חייה. "חשתי שאני לכודה בתוך הפנטזיה שלי", היא כותבת. "כתבתי לעצמי תפקיד בסיפור שלא יכולתי לשלוט בו".
מחקרה של לורה הוביל אותה למקומות שונים על פני הגלובוס. בארצות-הברית, שם שימש בעלה כתובע, התבוננה במערכת הצדק המערבית, שניכסה לעצמה את המונופול על הנקמה, למרות הפער שבין הנקמה הסובייקטיבית לצדק האובייקטיבי. האמריקאים, לדבריה, מדברים על צדק ולא על נקמה, כי ההודאה בכך שאנו חפצים בנקמה כמוה כהודאה שנחלנו תבוסה, ושעלינו לבנות את עצמנו מחדש. מעטים הם אלה שקל להם להודות בכך, אפילו בינם לבין עצמם. באלבניה למדה את הקודקס המקומי המורכב המגדיר את מעשי הנקם. באיטליה נפגשה עם אנשי מאפיה, שלהם, לדבריהם, יש "רק חוק אחד: החוק של האינטרס האישי. המטרה היא הרס כללי. גופני ופיננסי". בסיני פגשה בדואי, שנשותיו נטשו אותו לאחר שנאסר בשל סחר בסמים, וכדי לנקום בהן פרסם שירים שהכפישו את שמן הטוב. באירן, המקיימת הלכה למעשה את הכלל "עין תחת עין", שמעה על פסקי דין ברוח זו. בארץ שוחחה עם הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק על האבחנה בין נקמה לפעולות תגמול. בפגישה עם ערבים ישראלים התעניינה בגאולת דם ובסולחה. היא נפגשה עם ויטקה קובנר, שיחד עם ניצולי שואה אחרים תכננה להרעיל את המים בגרמניה ולגרום מוות המוני, כי השואה היתה רוע קולקטיבי, ולכן גם הנקמה חייבת להיות קולקטיבית. היא ניסתה לעורר אצל בנימין ועידו נתניהו יצר של נקמה אישית במי שירה באחיהם באנטבה, אבל הבינה כי כל אדם עומד במרכז מפת הנקמה שלו, לעתים לבדו, ולעתים עם הקבוצה הרחבה שאליה הוא משתייך. את ההיבטים הדתיים והרוחניים של הנקמה חקרה באמצעות שיחות עם אנשי דת ועם מיסטיקנים. ועוד כהנה וכהנה.
גם את עצמה ואת משפחתה הניחה תחת זכוכית המגדלת של העתונאית. היא ניסתה להבין מדוע אחיה אדיש ליצר הנקמה שמפעם בה, חקרה את יחסיהם של הוריה הגרושים, ניסתה לגייס את כולם למאמץ משפחתי. בעיני, עודף העיסוק בנושאים משפחתיים אינטימיים הוא הצד החלש של הספר, וניתן היה לצמצם בו. עוד בהיבט האישי, לורה תהתה אם יצר הנקמה הרודה בה הוא תוצאה של פרשנותה את היריה, והיא יצאה לגלות כיצד פירשו אותה קורבנות אחרים של אותה החוליה. אחד ראה בה תאונה, בני משפחתו של קורבן שנהרג ראו בהתנקשות בו התגשמותה של נבואה, שלישי ביקש למצוא כאן הזדמנות להפגין את "אהוב את אויביך".
באומץ לב, או בטפשות, יצרה לורה קשר אישי עם משפחתו של היורה, עומאר אל-חאטיב, שישב באותה תקופה בכלא. היא לא הזדהתה כיהודיה, וגם לא כבתו של אביה, אלא כעתונאית, ביקרה מספר פעמים בביתם בקלנדיה, והתלוותה אליהם לכלא בנסיון לפגוש אותו. אביה התנגד למעשיה בטענה שהיא חוטאת ב"גנבת דעת", כשהיא מעלימה את זהותה, אך למרות התנגדות בני משפחתה וחבריה היא המשיכה כאחוזת דיבוק. כשרכשה את אמון המשפחה, הצליחה להבריח מכתבים אל המחבל, ולקבל תשובות שהוברחו אליה. מאוחר יותר ניסתה להתערב בהליך המשפטי בעת דיון בבקשתו לקצר את תקופת מאסרו.
כפי שניתן להבין משמו של הספר ומכותרת המשנה, לורה זכתה בסוג הנקמה שביקשה. האם מחבל אחד שהתנצל, בעקבות קשר אישי קרוב שנוצר בשל התעקשותה, הוא סיפור של תקווה? הלוואי. מכל מקום, כפי שעולה מן המחקר, הנקמה היא יצר בסיסי, המשותף באופן כזה או אחר למרבית האנושות, והוא מפעיל מעגל שוטים שקשה מאוד להחלץ ממנו.
"סליחה שיריתי בך, מר בלומנפלד" הוא ספר מושקע ומעניין, כתוב בכנות ובשטף, ומעורר מחשבה.
Revenge – Laura Blumenfeld
מודן
2004 (2002)
תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק
סקירות ספרים 