בילי, נטלי, מרי-אליס והלן הן רוצחות שכירות בשירות ארגון בינלאומי חוץ-ממשלתי המכונה "המוזיאון". הארגון נוסד תחילה במטרה ללכוד ולחסל פושעים נאצים, וכשמספרם של אלה פחת, עבר להתמקד בדיקטטורים, בסוחרי אדם, ובסוחרי סמים או נשק, כלומר, באנשים שחיסולם יביא תועלת לאנושות. הארגון, שהיה מורכב בימיו הראשונים מגברים בלבד, החליט לאפשר לנשים להצטרף לשורותיו, וארבע הנשים הללו גובשו בצעירותן לכלל יחידה עצמאית משלהן. הן מאמינות בשליחות שהוטלה עליהן, רוצחות ללא יסורי מצפון, ואינן חורגות מרשימת היעדים שמספק להן המוזיאון. אלא שכעת, כשהן בשנות הששים לחייהן ועל סף פרישה, מסתבר להן שהן עצמן הפכו יעד לחיסול. מישהו, אולי בתוך הארגון, החליט להפטר מהן, והן רוצות לגלות מי ולמה, וכמובן להציל את עצמן.
בריחה והסתתרות אינן באות בחשבון, גם משום שאין להן רצון לנהל חיי מחתרת, וגם משום שקשה להאמין שאפשר לחמוק לאורך זמן מעיני המוזיאון. לכן, חמושות בכישורים שרכשו עם השנים, הן יוצאות למסעות חיסול, שנועדו להוריד אחד אחד את כל מי שקם נגדן.
מכיוון שזהו ספר על נשים מזדקנות, יש בו ברכיים כואבות ופה ושם קוצר נשימה, שבעיני נראו כמו יציאה ידי חובת דרישת העורכת (שלה הסופרת מודה בסיום) לכתוב על נשים מבוגרות. פרט לכך, זהו ספר פעולה שיחודו בשיטות הפעולה הבלתי שגרתיות של הגיבורות, אבל בסופו של דבר הוא רגיל למדי. כמנהג ימינו, שהגיע הזמן לחדול ממנו, הוא מסופר לסרוגין בהווה ובעבר, ובאופן מלאכותי ההווה מסופר על ידי בילי בגוף ראשון, והעבר מסופר בגוף שלישי.
דיאנה רייבורן כתבה עשרים ושמונה ספרים בשמונה-עשרה שנים (אם לא טעיתי בספירה זהו הספר העשרים ושניים שלה). מצד אחד ניכרת מיומנות בכתיבה, היא זורמת, קריאה, לא מייגעת. מצד שני ניכרת ההסתפקות ב"ניצוצות" אקשן על חשבון סיפור משכנע, וחבל.
חובבי מתח לשמו כנראה ייהנו ממנו. אני פחות.
לקריאת פרק ראשון באתר עברית
Killers of a Certain Age – Deanna Raybourn
מטר
2025 (2022)
תרגום מאנגלית: יסמין קלין
סקירות ספרים 