תגית: דינה מרקון

בהרים הגבוהים של קירגיזסטן נמר שלג מזדקן מודח ממעמדו כזכר אלפא בידי צעירים וחזקים ממנו. הנמרה, שאיתה ידע אהבה ואושר, נטשה אותו ללא נקיפות מצפון לאחר שנמר צעיר גבר עליו בקטטה. המקומיים מכנים אותו ז'אאברס, ברדלס החץ, על שם זינוקו המהיר, אבל גם כישורי המרוץ והציד שלו כבר אינם כשהיו. פה ושם הוא עושה מאמצים אחרונים להפגין את עליונותו, אבל כשהוא נוכח לדעת שמה שהיה כבר לא יהיה, הוא בוחר להתרחק. לבדו הוא נודד בין הפסגות הגבוהות, מחפש מעבר אל פסגה קשה לכיבוש כדי לסיים עליה את חייו. בעבר הגיע אליה בקלות, כעת הוא מתקשה בטיפוס.

בעיר יושב ארסֶן סמנצ'ין במסעדה, ומרגיש כמי שנותר מאחור במרוץ הזמן. עם קריסת ברית המועצות, החברה סביבו שינתה את פניה, והוא מסרב להשתנות איתה. ארסן הוא עיתונאי עצמאי, שדעותיו אולי מקובלות על עורכיו אבל לא על מי שמממן אותם. הוא נטוע עמוק במסורות הקירגיזיות, מהן הוא שואב את כוחו ואת השראתו, אבל התרבות בארצו דוהרת אל המערב ואל המודרנה. עם אידנה, האשה שאהב ושאהבה אותו, חלם להעלות מחזה המבוסס על מיתוס הכלה הנצחית הקירגיזי, אבל היא, שהיתה זמרת אופרה, הפכה לכוכבת פופ, ובחרה לה גבר אחר מתוך עולמה החדש. אחוז יאוש וכאב ארסן מתכנן נקמה אלימה.

צ'ינגיס אייטמטוב מספר סיפור רב ממדים באמצעות שתי הדמויות המקבילות האלו. הגורל, על מופעיו הרבים בעלילה, זימן לשניהם ארועי מפתח דומים, והוא עתיד לזמן להם נקודות עימות ונקודות השקה עד שייפגשו בשיא הדרמטי, ואולי הבלתי נמנע, של חייהם. לארסן נועד תפקיד הצייד, כשהוא נקרא לסייע כמתורגמן לדודו העשיר, המארגן מסע ציד עבור שני נסיכים סעודים שחשקה נפשם בפרוות נמר. לז'אאברס נועד תפקיד הנרדף. מכיוון שהם שנים שהם אחד, תבוסתו של האחד, או נצחונו, יהיו גם תבוסתו, או נצחונו, של השני.

אייטמטוב כותב על אהבה, על כוחה למלא את הנפש ולהאיר עולם קודר, וגם על התהום אליה מוטלים מי שאבדה להם. הוא עוסק בהשלכות של המעבר החד מקומוניזם לשוק חופשי, מעבר שהעשיר זריזים מעטים, והותיר את מרבית האנשים אובדי עצות ואובדי דרך. "אבל עכשו יש לך חופש, אומרים לך. ואתה לך תבין מה שווה החופש אם אין לך הכנסה. אז באים ותולים את כל הצרות של הכפר בתקופת המעבר: נעבור את זה, אומרים לך, וקדימה, לכלכלת השוק החופשי!", אומר לארסן חברו מילדות, אכול טינה ותסכול. באמצעות ארסן הסופר מקונן על דחיקתן של המסורות הישנות מפני תרבות ההמונים הקולנית, הראוותנית, קלת הדעת. הוא כותב גם על איוולתן של המלחמות, על חוסר הטעם שבהרג האינסופי. הוא מצר על ההתמסחרות של הכל – "הלוא דבש נותנים במתנה, הלוא הוא נועד להנאה צרופה, מעדן לפעוט ולזקן, לא משהו לקניה ולמכירה" – חלקית בשל המרדף אחר הכסף, חלקית מחוסר ברירה, שכן אורחות החיים הקודמים נמחקו בחטף ללא שהות מספקת להסתגל. והוא חרד מפני הכחדת בעלי החיים, שהפכו גם הם מוצר מסחרי שנמסר לכל המרבה בתשלום.

בכפר הולדתו שבהרים, לשם מגיע ארסן כדי להתלוות לנסיכים הסעודים, הוא פוגש את אֶלֶס, ואהבה חדשה צומחת. הזהות בין האדם לנמר מגיעה לשיאה כשהם מודים ביניהם לנמרים שבזכותם נפגשו, מכנים זה את זה נמר ונמרה, וקופאים באימה כשרעיון נורא חולף במוחם: "ומה יהיה עלינו אם אנחנו נמרי שלג?". בכפר, שאיבד את מקורות הכנסתו הקודמים, הציד הפך מקור פרנסה כמעט יחיד, וההכחדה ודאית. מה יהיה על האדם לאחר מכן? שמו המקורי של הספר, "כשהרים נופלים (הכלה הנצחית)", מרמז גם הוא אל אותה שאלה. לא נמר השלג לבדו ייעלם, והכלה הנצחית לנצח תקונן.

כמו בספריו האחרים, גם בספר זה האדם והטבע שזורים זה בזה, והעלילה, למרות מכאוביה ומעקשיה, מסופרת באיפוק ובעדינות, מספקת אבחנות דקות ומניחה מקום לאלו של הקורא. דינה מרקון משמרת בתרגומה את התערובת הריאליסטית-מיסטית שאייטמטוב רקח בכשרון, והספר מומלץ מאוד.

Когда падают горы (Вечная невеста) – Чинги́з Тореку́лович Айтма́тов

עם עובד

2012 (2006)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

איוון אוסוקין אינו מרוצה מחייו. הוא נשר מבית-הספר התיכון, הרס את יחסיו עם דודו שפרש עליו את חסותו, נאלץ ללמוד בבית-ספר לצוערים וסולק גם משם, הפסיד את ירושתו בהימורים, וגרוע מכל – איבד בחורה שאהב משום שהיסס להיענות להצעתה לנסוע איתה. בגיל עשרים וחמש הוא מביט אחורה בחרטה.

בתסכולו וביאושו הוא פונה לקוסם, ומבקש ממנו להחזיר אותו מספר שנים אחורנית, כדי שיוכל לכוון את חייו טוב יותר. הוא בטוח שאם יֵדע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו, הבחירות שלו תהיינה נבונות יותר. הקוסם מנסה להסביר לו שדבר לא ישתנה: "גם אילו ידעת שדבר מסוים הוא בלתי נמנע, פעולותיך לא היו יכולות לשנות דבר לכאן או לכאן. אתה יודע את זה. אתה יודע תמיד מה יצא מפעולה זו או אחרת שלך. אך אתה רוצה תמיד לעשות דבר אחד, ושיצא דבר אחר".

הקוסם צודק. חמוש בזכרון עברו אוסוקין מוצא את עצמו שוב בתיכון, ולמרות החלטותיו היפות הוא חוזר בדיוק נמרץ על השטויות שעשה, מסרב להאמין ששוב ייכשל, אינו מוצא בתוכו את הכוחות לפעול בניגוד לאופיו הרשלני והנרפה. כך הוא מסביר לעצמו את ההחלטות השגויות שלו: "אתה רואה הכל מרחוק, אבל כשאתה ניגש למשהו קרוב-קרוב, אינך רואה עוד את השלם אלא רק חלקים נפרדים ממנו, זוטות שאין להן שום חשיבות. לא, אחי, זו מלכודת מהסוג שהשד עצמו ישבור בה רגל".

האם יש מוצא מן החזרתיות הזו, מן הכניעה לדחפי ההווה על חשבון העתיד, מן הבחירה בקלות הדעת תוך התעלמות מן ההשלכות הברורות? אוספנסקי הציע ביצירתו שני פתרונות. בגרסה הרוסית המקורית משנת 1915 שלח את גיבורו, באמצעות הקוסם, לחפור בתוך עצמו, למצוא משמעות למעשיו, ורק כשיֵדע לומר מה הוא באמת רוצה וצריך יוכל הקוסם לסייע בעדו להשיג את מטרותיו. למעלה משלושים שנה מאוחר יותר, כשתרגם את היצירה לאנגלית, שינה את סיומו של הספר. הפעם קבע הקוסם כי אין לאוסוקין, או לכל אדם חושב בעצם, יכולת לברור את משמעויותיו בעצמו, ונדרשת נכונות להפקיד את עצמו למשך שנים בידיו של מורה שינחה אותו בחיפושיו. העצה הראשונה טובה בעיני לאין ערוך יותר מן השניה, שנודף ממנה ריח של חידלון ושל אובדן דרך.

אוספנסקי, שהרבה לעסוק בתודעה האנושית, בין השאר במסגרת "הדרך הרביעית", כתב ספר קריא מאוד, אמין ומעורר מחשבה. דינה מרקון תרגמה יפה, והספר מומלץ.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא משל גפן רפאלי.

Странная жизнь Ивана Осокина – Пётр Демья́нович Успе́нский

תשע נשמות

2022 (1915)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

"קשה להניח שאפילו לקורא תמים מאוד של הסיפור המרצד הזה יידרש זמן רב כדי לנחש מיהו סמורוב", כך כתב נבוקוב במבוא לתרגום לאנגלית של ספרו. אבל סמורוב החמקמק הוא אחד והוא רבים, הוא דמות בעולם מראות, שבו ליחיד יש אישיויות ותדמיות כמספרם של האנשים המתבוננים בו.

המספר בגוף ראשון של "עד ראיה" מעיד על עצמו כי ניחן במודעות עצמית חריפה שאינה נותנת לו מנוח: "אני – חשוף תמיד, רואה תמיד – לא חדלתי לצפות בעצמי אפילו בשנתי, בלי להבין דבר בהווייתי, נטרף מהמחשבה שאיני מסוגל לשכוח את עצמי". הקלה מזדמנת לו כשבעקבות מפגש אלים עם בעל נבגד הוא מחליט להתאבד. מותו, שלא התרחש באמת, איפשר לו את המעבר מהיות עצמו להיות זר לעצמו: "אחרי הירייה – ירייה קטלנית, לסברתי – התבוננתי בעצמי בסקרנות מן הצד. עברי המייסר שקדם לירייה, היה זר לי". הוא מתערה בחברת גולים רוסיים בברלין, שם הוא מנסה באובססיביות לעמוד על טיבו של אותו סמורוב. מכיוון שהוא מתקשה לגבש דעה משל עצמו, הוא בולש אחר המכרים המשותפים להם, מחטט בחפציהם, קורא את מכתביהם, ומוצא בכל מקום סמורוב אחר. "כבר יכולתי למנות שלוש גרסאות של סמורוב", הוא אומר, "והמקור נשאר לא ידוע".

כמו שקרה לי עם "יאוש", גם הפעם כשהגעתי לסופו של הספר קראתי אותו שוב. בקריאה ראשונה לקח לי זמן לעמוד על טיבו של סמורוב (אולי אני הקורא התמים מאוד, ואולי הסופר המתעתע טמן פיתוי כבר בדברי הפתיחה). כפי שנבוקוב כתב במבוא, "רק לזה שיבין מיד במה מדובר, יסב עד ראייה הנאה אמיתית". הקריאה השניה, עם הידע הנוסף, חשפה ביתר שאת את מורכבות הכתיבה של נבוקוב, את האופן בו נושא הזהות והתדמית צץ בכל משפט, כל מילה מכוונת ואף אחת אינה מיותרת.

שמו של הספר במקור הרוסי הוא מונח שמשמעותו היא מרגל, בלש, משקיף, ושלא ניתן למצוא לו מקבילה מושלמת באנגלית. נבוקוב בחר לתרגם את השם ל"העין" כדי לייצג את המספר המעיד על עצמו כי הוא "הצופה הקר והעיקש, שאינו יודע עייפות מהי".

דינה מרקון העניקה לנבוקוב המאתגר תרגום נאה, והספר מומלץ, כמובן.

Соглядатай – Владимира Набокова

אפרסמון

2021 (1930)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

צ'ינגיס אייטמטוב ידוע בעיקר בזכותו של "והיום איננו כלה", סאגה מרשימה המספרת את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של הקזחים. ספריו האחרים שתורגמו לעברית מתרחשים אף הם בערבות העצומות של קירגיסטן, ואף כי אין הם כה רחבי היקף ומורכבים, הם מיטיבים להחיות את הטבע המקומי ולספר בפשטות סיפור אנושי שהוא עולם ומלואו.

איליאס, שגדל בבית יתומים, הוא נהג משאית תובלה, המשנע מטענים ברחבי טיאן שאן, רכס הררי במרכז אסיה. באחת מנסיעותיו, כשתקלה משביתה את המשאית, נגלית מולו אסל, צעירה עטויה במטפחת אדומה. לבו נמשך אחריה, לבה נמשך אחריו, אך הנערה כבר הובטחה לאחר. אייטמטוב, שניחן בכשרון לצמצם שפע רגשות ומידע אל משפטים ספורים, כותב מפיו של איליאס את תגובתו לשמע הידיעה על נישואיה הקרובים של אסל: "כמעט הדהרתי את המשאית לא חשוב לאן. אבל במקום לתת גז לחצתי על דוושת המצמד. המנוע החל להסתובב סיבובי סרק ופרץ בשאגה איומה", וכל התסכול והכאב, יחד עם היותו של איליאס אחד עם המשאית, מצויים במלים אלה.

האימפולסיביות של איליאס ומזגו החם קובעים את גורלו. אלה מביאים לו אושר גדול, כשהוא סוחף אליו את אסל. אבל הם גם אלה שיביאו לנפילתו, כשיתעקש בפזיזותו לבצע נסיעה מסוכנת, ותוצאותיה ידרדרו אותו ואת חייו אל משבר גדול. הכשלון המקצועי יגרום לתחושת חוסר ערך, ומשם, כבתגובת שרשרת, יתגלגל מדחי אל דחי.

הסיפור מסופר בשלושה קולות: את המסגרת מספק עיתונאי, העובר ממקום למקום באזור בעקבות עבודתו. משום היותו מאזין קשוב, וגם משום הבדידות הנלווית לחייהם של גיבורי הספר, הוא זוכה לשמוע את סיפוריהם. איליאס, אתו הוא נוסע ברכבת, מתוודה באוזניו על פרשת אהבתו לנערה במטפחת האדומה ועל החורבן שהמיט על עצמו. העיתונאי, כך מסתבר, כבר שמע את הפרק הבא בעלילה מפיו של בייטמיר, האחראי על תחזוקת כבישים, אך הוא שומר על עמדת המתבונן ואינו משתף את איליאס במה שנודע לו (ולמען האמת, אין בכך כדי לשנות דבר). קולה הישיר של אסל אינו נשמע, ככל הנראה משום היותה אשה הנדרשת להסתיר את עצמה בביישנות, אך דמותה עולה בבירור מדבריהם של האחרים, ונכונותה ללכת שוב ושוב בדרכה שלה מעוררת חיבה והזדהות.

אייטמטוב, מפי גיבוריו, מרבה בתיאורי טבע, ובהמחשות בלתי מילוליות של תחושות ורגשות. איליאס ואסל, משהחליטו לקשור את חייהם זה בזה, יושבים במשאית מול אגם איסיק קול, שסערה משתוללת מעליו, מאזינים ל"צ'ולפון", בלט קירגיזי המספר סיפור אהבה, ואין צורך ביותר מזה כדי לחוש את האי הקטן של האושר השקט בתוך המולת הרוחות והמוסיקה לאורם של ברקים לבנים לוהבים. איליאס, הנלהב מעבודתו ומן המאבק באיתני הטבע, מתאר בחיות רבה את הנסיעה במעבר דולון: "הדרך מתפתלת כמו נחש, לולאה ועוד לולאה, כל הזמן מעלה-מעלה, על פני המדרונות – אתה מטפס ממש לשמים, העננים נדרסים בגלגלי המשאית: פעם אתה נמחץ אל המושב ולא מצליח להזדקף, ופעם אתה צונח כלפי מטה ומיישר בכוח את זרועותיך כדי להנתק מההגה. וגם מזג האויר שם, במעבר ההרים, כמוהו כגמל בעל שגיונות: אם קיץ ואם חורף – דולון בז לעונות השנה – בן רגע ירד פתאם גשם זלעפות או ברד, או תסתחרר סופת שלגים פרועה כל כך, שהכל ייבלע בחשכה. כזה הוא, דולון שלנו!"

"אהובתי במטפחת האדומה" הוא סיפור קטן כתוב בכשרון גדול, כואב אך יפיפה, ומומלץ בהחלט.

Тополёк мой в красной косынке – Чыңгыз Айтматов

עם עובד

2007 (1961)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

כשהיה ויקראם סת בן שבע-עשרה, בשנת 1969, עזב את בית הוריו בהודו, ועבר ללמוד בלונדון. במהלך שנות לימודיו התגורר בביתם של שאנטי, דודה של אמו, והֶני, אשתו. בשנים שאחר-כך נדד בעולם, אך הקשר ההדוק עם בני הזוג נשמר. "חיי שניים" הוא ביוגרפיה שלהם, משולבת בזכרונותיו של הסופר. תקופת חייהם של שאנטי והני חופפת את רובה של המאה העשרים (שניהם היו ילידי 1908), וסיפורם הפרטי, שהושפע עמוקות ממלחמת העולם השניה, משקף במידה רבה את קורותיהם של בני דורם.

שאנטי היה כספר הפתוח בפני הסופר, בעיקר בערוב ימיו, לאחר מותה של הני. כשויקראם העלה באוזניו את רעיון הביוגרפיה, נענה דודו ברצון, והשניים קיימו שיחות מפורטות ומתועדות, שעליהן נשען חלקו השני של הספר, המוקדש לשאנטי (החלק הראשון, הקצר מבין חמשת חלקי הספר, מתאר את מסכת היחסים בין הסופר לדודיו לאורך השנים). שאנטי, יליד הודו, היה הצעיר מבני משפחתו. הוא נולד מספר חודשים לאחר מותו של אביו, וזכה לחסותם האוהדת והתומכת של אחיו ושל דודו. המשפחה בחרה עבורו קריירה כרופא שיניים, משום שלא היה אחד כזה במשפחה, ושלחה אותו ללמוד בגרמניה. שאנטי שכר חדר בבית אמה האלמנה של הני, והפך לחלק מן המשפחה, אבל הקשר הזוגי עם הני התפתח רק שנים אחר-כך, כששניהם עברו ללונדון – תחילה הוא מסיבות מקצועיות, ואחר-כך היא מתוך כורח לאחר חילופי השלטון. הסופר מלווה את דודו בפכים הקטנים של היומיום, וגם בארועים הרי הגורל בחייו, ובהם הקרב על מונטה קאסינו בו איבד את זרועו הימנית.

לעומת שאנטי, הני היתה סגורה ומסוגרת. אנשים שהכירו אותה היכרות שטחית, סברו שהיא קרירה, מתוחה, לא מסוגלת להביע חיבה. מי שהכירו אותה מקרוב וזכו באמונה, גילו את נדיבותה השופעת ואת האופטימיות שבה החזיקה למרות התנסויותיה המרות. הני סירבה מכל וכל לספר על חייה, וכל נסיון להעלות נושאים הקשורים למשפחתה בגרמניה נתקל בשתיקה. במשך שנים רבות הסופר לא ידע שהיא יהודיה, לא משום שהתביישה בכך, אלא משום שלדבר על עולמה היה בגדר הנמנע. חלקו השלישי של הספר, המוקדש להני, מבוסס רובו ככולו על התכתבויות שלה עם חבריה אחרי המלחמה. ההתכתבויות האלה ניצלו בנס, לאחר שחמקו מעיניו של שאנטי, שאחרי מותה השמיד מסמכים ותמונות שלה, מתוך אשליה שכך ייקל עליו להתמודד עם האבל. המכתבים חושפים את גורלן של אלה ולולה, אמה ואחותה של הני, שנותרו בגרמניה, הראשונה מתה בטרזין, והשניה בבירקנאו. רובם של הכותבים שמרו על קשר עם השתיים, למרות הסיכון, ובמכתביהם הם מתייסרים בשאלה אם יכלו לעשות יותר. הם מתלבטים כיצד לנהוג בחברים שעמדו מנגד, מבדילים בין חבר יהודי ואשתו הנוצריה, שפחדו להפנות תשומת לב אל עצמם, לחברה נוצריה שדברה בזכות המשטר הנאצי. הם מקבלים בהבנה את הצטרפותו הפסיבית של אחד החברים למפלגה הנאצית, אבל לא יסלחו לו אם יתברר שהצטרף לאס-אה.

חלקו הרביעי של הספר מחבר יחדיו את שתי פרשות החיים הנפרדות. שאנטי והני נישאו רק בשנות הארבעים המוקדמות שלהם. שאנטי היה, ככל הנראה, מאוהב בהני במשך שנים רבות, אך לא היה בטוח שתשיב לו אהבה, ולא בטח בכוחו לפרנס משפחה לאחר פציעתו הקשה. הני, ככל הנראה, העריצה את אישיותו של שאנטי, וחשה כלפיו רגשי חברות ושיתוף עמוקים. למרות שכל קרוביהם ראו בהם זוג, עבר זמן ממושך לפני ששאנטי העז להציע נישואין, ואף תקופת האירוסין היתה ארוכה. הסיבות לכך תהיינה לנצח נחלתם של בני הזוג. בשל אופיים השונה, מערכת היחסים ביניהם היתה מורכבת, אבל היתה איתנה והתבססה על רגש עמוק.

בחלקו החמישי והאחרון של הספר כותב הסופר על העשור האחרון בחייו של שאנטי לאחר מותה של הני.

ויקראם סת, כפי שיודע מי שקרא את "שידוך הולם" ואת "מוזיקה שקולה", בונה את ספריו משפע עצום של פרטים קטנים. גם "חיי שניים" נבנה בדרך דומה, וצירופם של הפרטים יחדיו, בנוסף להרחבת הרקע ההיסטורי, מחייה את בני הזוג ואת נסיבות חייהם. לעומת זאת, כשהוא מחליט לגלוש לפרשנות היסטורית, הוא מפגין שטחיות, וטוב היה עושה אילו מן הזוית ההיסטורית הכללית היה מסתפק בעובדות המוצקות. במישור הפרטי, הפרשנות, או הפריזמה דרכה הוא מביט בסיפורם של דודו ודודתו, משווה לסיפור נופך חם ואישי.

"חיי שניים" הוא ספר מרגש ומרתק, הפורש את סיפורה של התקופה האלימה והכאוטית באמצעות הסיפורים האישיים והאנושיים של מי שנקלעו אל מוראותיה, נחלצו מהם בנחישות, ובנו עולם פרטי משלהם על יסודותיה האיתנים של חברות עמוקה. מומלץ בהחלט.

Two Lives – Vikram Seth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: דינה מרקון

על רקע הטבע הקירגיזי, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, מתרקם סיפור אהבה מעודן. ג'מילה, צעירה שנישאה ארבעה חודשים בלבד לפני שבעלה גויס, מתגוררת בכפר שבטי בחברת שתי חמותיה – אמו של בעלה ואשתו הראשונה של חמה. בחלקה המשותפת לשני בתי המשפחה נותרו מלבדן שני צעירים, ילדה ונער, הנדרשים לתת כתף בעבודות המשק, ולמלא את מקומם של הגברים החסרים. הבריגדיר של הקולקטיב המקומי כופה על חמותה של ג'מילה לאפשר לו לגייס אותה להובלת שקי תבואה. כדי לשמור על תומתה ועל שמה הטוב של הצעירה מצטרפים לעבודה גם סֶאיט, גיסה למחצה של ג'מילה, הצעיר ממנה במספר שנים, ודַניאר, חייל ששב פצוע משדה הקרב.

הסיפור מתנהל בדואליות מתמדת. ג'מילה, שחייה מתנהלים רוב הזמן על פי הקודים המקומיים, מסתירה מרדנות כבושה, אי שביעות רצון מחיי הרגש העקרים. כשבעלה מזכיר אותה, כמקובל, רק בסופו של מכתב אל הוריו, היא חשה כבויה. כשאחד מן הגברים שנותרו בכפר נטפל אליה, היא דוחה אותו בתוקפנות, ולסאיט היא אומרת באנחה, "אנשים כמו אוסמון, מה הם יודעים על נפש האדם? אף אחד לא יודע. ואולי בכלל אין גברים כאלה בעולם…". בדומה לה, גם דניאר – אין תוכו כברו. דניאר הוא נטע זר בכפר, חסר משפחה, מתבדל ומסוגר, אבל כשג'מילה משכנעת אותו לתת את קולו בשיר, עולה ובוקעת הנשמה העשירה שבתוכו. סאיט אף הוא חי על מעין קו תפר שבין תפקידיו במשק ובמשפחה לשאיפתו להיות צייר. ועל כל אלה שורר הטבע, יפיפה ואכזר, מרטיט ומצליף, סוער ומנחם.

בעדינות ובאיפוק, בתמונות פשוטות אך רבות הבעה, טווה אייטמטוב את פרשת יחסיהם של ג'מילה ודניאר. סאיט, המספר את סיפורם ממרחק של שנים, מייחל להגשמתו של מה שהוא מכנה "אושרם הקשה", ושואף להשיג באמנותו את הכנות ואת העומק המייחדים את גיבוריו: "ומי יתן ובכל משיחת מכחול שלי יישמע ניגונו של דניאר! מי ייתן ובכל משיחת מכחול שלי יפעם לבה של ג'מילה!"

יפיפה!

Джамиля – Чыңгыз Айтматов

עם עובד

2005 (1958)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

באחרית דבר מעניינת, תחת הכותרת "האגדות המפחידות של לודמילה פטרושבסקיה", כותבת אליס ביאלסקי על האפוקליפסה של השִגרה, ונראה לי שצירוף מלים חריג זה תופס במדויק את מהותו של הספר.

אנה אנדריאנובנה, המספרת בגוף ראשון, מתגוררת בדירה קטנה ברוסיה הסובייטית. אנה היא אם לבן, שישב בבית-סוהר מספר שנים, וכעת חי עם אשתו, מסובך בחובות ורוב הזמן שיכור. אנה היא גם אם לבת, שיולדת שלושה ילדים לשלושה גברים שונים. כל אלה באים והולכים יחד עם בני זוג מזדמנים ועם חברים, מצטופפים בדירה, מרוקנים את המקרר הדל, וסוחטים מאנה את חסכונותיה. אנה מטופלת גם באם סנילית ותוקפנית, ששוהה כבר שנים בבית חולים, ועם סגירתו הצפויה היא צריכה להחליט אם לקחת את אמה אליה, פה נוסף להאכיל ואדם תלותי נוסף לפרנס, ולקבל קצבת זִקנה עבורה, או להעביר אותה למוסד לחולי נפש, מהלך שישלול ממנה את הקצבה. עוני ומשפחות מתפקדות בקושי אינם תופעה יחודית לברית-המועצות, אך כאן מדובר בשיטת משטר, הדורסת את אזרחיה באמצעות מעורבות בכל פרט בחייהם, יוצרת מחנק ואי-ודאות, מפרקת משפחות, הורסת חברויות, משקעת את ההמונים במצוקה שאינה מאפשרת גילויי חמלה ובתחושת בדידות בתוך הצפיפות הכפויה, ויוצרת את אותה אוירה של שגרה אפוקליפטית שהוזכרה למעלה.

אנה אנדריאנובנה היא אשת-רוח, משוררת, שלמרות היותה בעלת מודעות עצמית, היא לכודה בתוך מעגל חוזר ומתפשט של עוינות נטולת רחמים. יחסיה המסוכסכים עם בתה משקפים אחד לאחד את יחסיה עם אמה, אך היא נוטרת טינה כלפי שתיהן, ובשל קשיי החיים, בשל המאבק היומיומי על פת לחם, אינה מסוגלת להודות בהיסטוריה החוזרת על עצמה ולשבור את רצף הסבל. רגעים של חסד, שאמורים להיות טבעיים, נראים בעיניה כפלא יוצא דופן, כמו הטיפול האוהב שהעניק חתנה לבנו התינוק. התינוק הזה, שמאוחר יותר ננטש על ידי הוריו, הוא עוגן של אהבה בחייה, והטיפול בו, שדורש ממנה תחמנות ועורמה כדי למַצות את כל האפשרויות להאכילו ולהלבישו, גם מעניק לה כוחות. אבל היא יודעת, וגם הקורא יודע, שהחיים שמצפים לילד כשיגדל לא יהיו שונים מחיי הוריו ומחיי סבתו ואם-סבתו, ויאוש קודר עולה מן הסיפור.

לודמילה פטרושבסקיה, שחוותה על בשרה את מוראות החיים בברית המועצות, כתבה ספר רב עוצמה, שאמנם עוסק בזוטות היומיומיות, אך משרטט את אוירת המקום והתקופה באופן חי ומצמרר, וממחיש כיצד המכבש השלטוני שוחק אנשים נורמטיבים, ויוצר חברה מסויטת נטולת רחמים.

Время ночь – Людмила Петрушевская

לוקוס

2016 (2014)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

לודמילה פטרושבסקיה בהופעה

קולום מק'קאן, בספרו "מכתבים אל סופר צעיר", עומד בין השאר על חשיבותה של הפתיחה של כל יצירה ספרותית. נזכרתי באבחנה זו שלו כשקראתי את המשפט המושלם הפותח את "אמי והמוזיקה": כשבמקום הבן המיוחל, המיועד, שכמעט צוּוה לה, ושמו אלכסנדר, נולדתי בסך הכל אני, כבשה אמי אנחה של אהבה עצמית פגועה ואמרה: "לפחות היא תהיה מוזיקאית". הספר כולו מקופל בתוך המשפט הלירי הזה, חלומותיה של האם, יעודה של הבת.

המשוררת מרינה צבטייבה כוללת בספר קצר ומזוקק זה את יחסיה עם אמה, כפי שבאו לידי ביטוי בשיעורי הפסנתר שלה. למרות שכילדה, עוד לפני שמלאו לה שש, ניגנה ארבע שעות ביום, לא מתוך תשוקה אישית אלא מתוך מחויבות, ולמרות שנטית ליבה היתה מאז ומתמיד אל המילים ולא אל התוים, זה אינו סיפור ממורמר. היא מבינה ללבה של אמה, היא מבינה גם ללבו של אביה שהיה רחוק ממוזיקה (אך נישא בנישואים ראשונים לזמרת ובשניים למנגנת). לאחר מות האם חדלה בהדרגה לנגן, שהרי מאמציה עד אז נועדו לשמח את האם, כי רק לה לבדה אי-ההשתדלות שלי הסבה סבל. הספר, בהיבט זה, הוא מעין יד זכרון, שופעת הערכה, לאם שדבקה בחלומה ממש עד הרגע האחרון.

כמו שכותרת הספר מעידה, תכניו הם שניים: האם והמוזיקה. מענג עד מאוד לקרוא את מילותיה עתירות הדמיון של צבטייבה על הנגינה. הנה שתי דוגמאות לטעימה על קצה המזלג. על הסולם הכרומטי היא כותבת ששמו נשמע כמו מפל של בדולח הסלע. אחרי התמוגגות ממפתח סול, היא כותבת על מפתח בס, בזתי לו בסתר. קודם כל – אוזן, אוזן פשוטה וגסה ובה שני חורים, שחוררו – איזו שטות! – לא בה, אלא על ידה. וכמו שאפשר להתרשם, וכמו שהיא עצמה מעידה, הלהיטות שלה אחרי המוזיקה היתה להיטות של סופרים, לא להיטות מוזיקלית.

הספר שופע אזכורים מתוך יצירות אחרות (חשתי נוסטלגיה כשהוזכר "המנגן העיוור" של קורולנקו), ועושה שימוש רב במשחקי מילים. דינה מרקון התגברה יפה על קשיי התרגום, ולמרות הערות שוליים מתבקשות הקריאה שוטפת ללא מעקשים.

"אמי והמוזיקה", ספר פיוטי מקסים, הוא מעט המחזיק את המרובה. מומלץ לקרוא אותו באיטיות כדי לא להחמיץ את היופי שבין המילים.

мать и музыка – Марᴎна Ивaновна Цветaева

תשע נשמות

2018 (1934)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

הנסיך דמיטרי איוונוביץ' נכליודוב, זומן בשלהי המאה התשע-עשרה לשמש כמושבע במשפטה של פרוצה, שהואשמה בהרעלת אחד מלקוחותיה. נכליודוב, שבצעירותו היה נער טהור-לב, השתנה עם השנים, כשהחל לתת עדיפות לדעתם של אחרים על פני אמונותיו שלו:

הוא הפסיק להאמין לעצמו והתחיל להאמין לזולתו מפני שהיה קשה מדי לחיות מתוך אמונה לעצמו: כשאתה מאמין לעצמך, עליך להכריע תמיד בכל שאלה לא לטובת ה"אני" החייתי שלך, שמבקש סיפוקים קלים, אלא כמעט תמיד כנגדו. כשאתה מאמין לזולתך, אינך צריך להכריע בשום שאלה, הכל כבר הוכרע, והוכרע כמעט תמיד כנגד ה"אני" הרוחני ולטובת ה"אני" החייתי. ואם לא די בכך, כשהאמין לעצמו היה נתון תמיד לגינוי האנשים שבקרבתו. כשהאמין לזולת, זכה לאהדת הסובבים. 

כשהפרוצה הובאה אל אולם המשפט, הופתע נכליודוב לגלות כי מדובר בקטרינה מיכאילובנה מסלובה, אשה שפגש פעמיים בעבר. מסלובה, שלא נולדה למעמד מיוחס, זכתה לחסות דודותיו של נכליודוב, ובמפגש הראשון, בעודם צעירים, לבלבה ביניהם ידידות קרובה. במפגש השני, כשנכליודוב כבר החל לאבד את תום הנעורים, הוא פיתה את הנערה לקיים אתו קשר אינטימי, וכדי לכפר על מעשהו, שמבחינה חברתית לא יכול היה להתפתח לקשר אישי, נתן לה מאה רובל, בדיעבד רמז המנבא את עיסוקה העתידי. מסלובה, שהרתה בעקבות המפגש, הידרדרה לזנות. כעת, למעלה מעשור אחרי אותו ארוע, שב הגורל והפגיש אותם.

אחד השופטים מיהר לפגישה עם פילגשו, סגן התובע היה טיפש מאוד מטבעו, הסנגור היה נטול כל כשרון, והמושבעים לא הבינו כראוי את ההנחיות המרושלות של השופטים. כתוצאה מכך, למרות שהמושבעים התכוונו לזכות את מסלובה, הם הרשיעו אותה ברצח. השופטים, שהתעצלו לתקן את טעותם, דנו אותה לחמש שנות עבודת פרך בסיביר. נכליודוב, שמהרגע בו נחו עיניו על הנאשמת חש אשמה ואחריות לגורלה, החליט לקשור את גורלו בגורלה. הוא הציע לה להנשא לו, הצעה שהיא דחתה באומרה: "התענגת עלי בחיים האלה, ובעזרתי אתה רוצה להיוושע גם בעולם הבא!". למרות הדחיה הוא החליט להתלוות אליה לסיביר, ובמקביל שכר משפטן שיערער על ההרשעה.

הטיפול בענינה של מסלובה, והפגישות המזדמנות בין השניים, הם הציר המוביל את העלילה, אבל הם אינם הנושא העיקרי. טולסטוי כתב את הספר (במשך כעשור, כשהוא כותב ומתקן ומשכתב), כדי לספר בפרוזה את משנתו החברתית. בראש ובראשונה עוסק הספר בשאלת הענישה של עבריינים: על פי תפיסתו של טולסטוי, יצר לב האדם טוב מנעוריו, ורק במהלך התבגרותו אל תוך חברה מקולקלת הוא מאבד את הטוב הבסיסי ומתקלקל אף הוא. נכליודוב, שמתוודע אל טיפוסים שונים של אסירים, מגיע למסקנה שאיש מהם אינו ראוי להענש, וכי מערכת הכליאה מעצימה את הרוע:

נעשה לו ברור עתה, שכל הרוע המחריד שהיה עד לו בבתי-כלא ובבתי-סוהר, והבטחון השאנן של אלה שעוללו את הרוע הזה, מקורם רק בזאת שבני-האדם רצו לעשות את הבלתי-אפשרי: לתקן את הרוע בהיותם רעים. בני-אדם מקולקלים ביקשו לתקן בני-אדם מקולקלים […]. התשובה שלא היה מסוגל למצוא היתה אותה תשובה שנתן בצלוב לפטרוס: היא היתה גלומה בכך שיש לסלוח תמיד, לכולם, לסלוח פעמים אין ספור, מפני שאין אנשים שאינם אשמים בעצמם ועל כן רשאים להעניש או לתקן.

תוך כדי טיפול בערעורה של מסלובה, נכליודוב הופך להיות דוברם של אסירים נוספים, ומזדעזע לנוכח הצטברות העוול והאכזריות הנובעים מחוקים מעשי ידי אדם. הוא מאבחן יפה את כוחו של החוק להצדיק מעשים נפשעים דווקא מצד אלה המופקדים על שמירתו ועל יישומו:

אילו ניתנה משימה פסיכולוגית: איך לעשות כך שבני זמננו, נוצרים, אנשים הומאניים ובפשטות טובי לב, יעוללו פשעים מחרידים ביותר בלי להרגיש אשמים, יתכן רק פתרון אחד: […] צריך שהאנשים האלה יהיו מושלי פלך, מפקחים על בתי-סוהר, קצינים, שוטרים, כלומר, ראשית, שיהיו בטוחים שיש ענין המכונה שירות המדינה אשר מתיר לנהוג באנשים כמו בחפצים, ללא יחס אנושי, יחס של אחווה כלפיהם, ושנית, שבין אנשי שירות המדינה הזה עצמו תתקיים תלות הדדית, כך שהאחריות על תולדות המעשים שהם מעוללים לבני-אדם לא תוטל על איש מהם בנפרד.

נושא נוסף שהעסיק את טולסטוי, ולכן גם את גיבורו, הוא שאלת הבעלות על אדמה. נכליודוב, בעל אדמות שעברו אליו בירושה, מתחבט אם להעבירן לידי האיכרים ללא תמורה, להחכירן, או לייסד קהילה חקלאית על פי עקרונותיו.

עיניו של נכליודוב נפקחות גם לראות את הצביעות שבממסד הדתי. הוא מאמין שדת היא ענין אישי, ואילו הממסד מחלל את הקודש:

איש מהנוכחים, החל מהכומר והמפקח על הכלא וכלה במסלובה, לא העלה על דעתו שאותו ישוע עצמו, שהכומר חזר על שמו בצליל שורקני פעמים כה רבות מספור, בעודו מהלל ומשבח אותו במלים שונות ומשונות, אסר דווקא על כל מה שנעשה כאן; אסר לא רק על להג כה רב ותפל ועל לחשי קסם של חילול הקודש מעל הלחם ומעל היין, אלא אף אסר על בני-האדם במפורש לקרוא לזולתם מורים, אסר על תפילות בבתי-מקדש וציווה על כל אחד להתפלל ביחידות, אסר על בתי-המקדש כשלעצמם ואמר שבא להחריבם ושיש להתפלל לא בבתי-מקדש אלא ברוח ובאמת; והעיקר, אסר לא רק להעמיד בני-אדם למשפט ולהחזיקם בבתי-אסורים, לענותם, לבזותם ולהענישם, כפי שזה נעשה כאן, אלא אסר גם על כל מעשה כפיה כלפי בני-אדם, באומרו שבא לקרוא לשבויים דרור.

"התחיה" הוא הרבה יותר מסיפור אחד. משולבים בו עשרות סיפורי משנה, שבאמצעותם טולסטוי מצביע על עוולות זמנו. בשני מקרים, שכנראה זעזעו אותו במיוחד, הוסיף הערות שוליים המעידות על מציאות חמורה אף יותר מזו המתוארת בספר. בפרק רב עוצמה במיוחד הוא מתאר כיצד הולכו האסירים מן הכלא אל הרכבת שתוביל אותם לגלות. האסירים, שהורגלו למחשך ולחוסר מעש, נדרשו לצעוד בעיצומו של יום לוהט תחת שמש קופחת. בספר מתואר מותם של שניים מן האסירים כתוצאה מתנאי הדרך, ובהערת שוליים מציין טולסטוי כי במקרה דומה מתו ביום אחד חמישים אסירים.

מעניין לציין שלמרות הזעם שבספר, טולסטוי מעניק לגיבורו שלוות נפש, כשהוא לומד ליהנות מן המנעמים שמזמן לו מעמדו – נקיון, ארוחה טובה, חברה נעימה, נגינת פסנתר – מנעמים שמהם ביקש להתנתק בשאט-נפש. בניגוד לסלידה שפיתח כלפי החברה בתחילת הדברים, לאחר ששלוותו התערערה בשל המפגש המחודש עם מסלובה, כעת, למרות כל הסבל שראה, הוא מסוגל להעריך את יתרונותיה הפשוטים.

הספר התקבל בהתלהבות מרובה עם צאתו לאור, ולמרות שחלקים ממנו צונזרו (רק ב-1936 ראה אור לראשונה בנוסחו הבלתי המלא והבלתי מצונזר), הוא זכה לפופולריות גדולה יותר מזו של "אנה קרנינה" ושל "מלחמה ושלום". כל ההכנסות מן הספר נתרמו על ידי טולסטוי, שהיה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, לטובת קהילת הדוחובורים, קהילה פציפיסטית שנרדפה באכזריות ברוסיה, וביקשה להגר לקנדה. למרות היותו ספר רעיוני בעיקרו, הוא ניחן באכויות ספרותיות ובדמויות מעניינות. כדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר המלומדת מאת ולדימיר פפרני, שבה מוארים היבטים רבים של שני פניו של הספר, הרעיוני והספרותי. "התחיה" הוא ספר הפרוזה האחרון שכתב טולסטוי, למעלה מעשרים ושתים שנה אחרי הופעת ספרי הפרוזה הקודמים שלו. רבות מן השאלות הנידונות בו לא איבדו רלוונטיות עם חלוף השנים.

בשורה התחתונה: מעניין ומומלץ

 

Воскресение – Лев Николаевич Толстой

כרמל

2012 (1899)

תרגום מרוסית: דינה מרקון