תגית: דיפלומטיה

אביגדור דגן, המוכר לציבור כסופר, שירת כשלושה עשורים בשירות הדיפלומטי, וייצג את ישראל במדינות שונות באירופה ובאסיה. במרבית ספריו לא התייחס להיבט זה של חייו, ומבחינה זו "כובע הצילינדר הישן" יוצא דופן במכלול יצירתו. למעשה, גם בספר זה, השופע סיפורים מחוויותיו כדיפלומט, הוא אומר בהתייחס לאחד מהם: "גם את הסיפור הזה איני רוצה לספר, למען האמת, מפני שאיני כותב זכרונות (וכנראה לעולם לא אכתוב), ומשום שאני משתדל להמנע מכל דבר הקשור בעבודתי הממשית". מסתבר, ולא במפתיע, שגם כשלכאורה אינו רוצה לספר, אביגדור דגן הוא מספר מחונן.

הצילינדר הישן שבשם הספר נרכש ביפן, והוא פריט הלבוש הרשמי היחיד שדגן שמר אצלו. הכובע משמש אותו במופעי הקסמים שהוא עורך עבור נכדיו, אבל שמור לו גם תפקיד סמוי יותר. כשהסופר אינו מצליח להעלות בזכרונו סיפור לספר לידידיו, הכובע נחלץ לעזרה. "אני מוציא את הצילינדר שלי מן הארון, מניח אותו על השולחן כששוליו כלפי מעלה, מסובב אותו שלוש פעמים ימינה, פעמיים שמאלה ועוד פעם ימינה, ואז – הוקוס פוקוס – סיפור שנשכח מזמן קם ועולה מן הכובע כאדים מקומקומו של קוסם". בעולם פרי דמיונו של הסופר, שבו שכווי, ב"בינת השכווי", יכול להיות בן-שיחו האופטימי ושופע התבונה של רופא כפרי, תפקידו של כובע צילינדר כמעורר נשכחות מתקבל בהחלט על הדעת.

דגן מעיד על סיפוריו שרובם נוגים, וכשהוא חורג מהלך רוח עגמומי הרי זה "משום שהצילינדר הישן שלי חושב שהגיע הזמן לספר משהו מרנין יותר מסיפורי הקודמים". מרבית הסיפורים בקובץ אמנם נגועים בטרגיות, אבל כדרכו של דגן הם מסופרים בהשלמה, בחן ובחסד, ולעתים אפילו בשמץ של הומור שמפזר את המועקה. בין הסיפורים הטרגיים נמצא שגריר בריטי שבחר לשים קץ לחייו הרחק מעיני מכל מכריו לאחר שחלה במחלה סופנית; דיפלומט תורכי שלבו ניבא לו את מותו, שאכן בא לו מידי מתנקשים ארמנים; משפחה אוסטרית שמתפוררת בשל התאהבותו של אבי המשפחה בצעירה יפנית, ועוד. כמה מן הסיפורים עוסקים בזוית היהודית, ביניהם קשר בין ניצולת שואה, שהסתירה את יהדותה, וצאצא האנוסים; נישואי איש השגרירות האירנית לאשה פולניה בהשראת סיפור מגילת אסתר; סיפור אהבה בין איסלנדית, צאצאית לסבתא יהודיה, וצעיר ישראלי, ואחרים. דגן מיטיב לספר גם אודות ארועים משעשעים, כמו שיחה בלתי צפויה ביידיש עם צעיר אפריקאי, וכתיבת מכתבי המלצה לאלים הינדים עבור אנשים שמתו. בספר צנום למדי, באמצעות מבחר סיפורים מגוון, הוא לוקח את הקורא לסיור מעניין בחיי הדיפלומטים, וחושף מעט מעצמו.

אביגדור דגן הותיר אחריו יצירה מגוונת. בין ספריו, הטובים כולם, "ליצני החצר", שעוסק בארבעה יהודים שניצלו בזכות כישוריהם והשפלתם; "השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל, ומתרחש בצל טראומת השואה; "רחוב ושמו ממילא" ו"קפקא בירושלים", המתארים, כשמם, דמויות ירושלמיות, ו"הרובע החמישי" החוזר אל נוף ילדותו בפראג; "בינת השכווי" הרוחני-הגותי, ו"כולם היו דודי" המציב יד זכרון לדמויות ממשפחתו; דמיונו של סופר הוביל אותו לשאול מה קרה אחרי הסוף של הסיפורים הידועים, והתוצאה היא "חתונת הזהב של פיגרו" עתיר הדמיון. גיבוריו סיפוריו מתחבטים בתוך דלת אמות עולמם בשאלות קיומיות, והדיון המוסרי הנובע מהן מרומם את העלילות, ותמיד מעורר מחשבה.

על הרובע החמישי בפראג כתב דגן כי "על כל צעד ושעל נתקלת כאן בדבר תמוה, מפתיע, טמיר, משהו שאינו מן העולם הזה ממש". לבו של הסופר היה ער לכל הטמיר, ומבטו הבוחן ונפשו החומלת ניכרים בכל ספריו, המומלצים, כמובן.

The Old Top Hat – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1991

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

כותרת משנה: דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי

"יש לנו כאן שישה או שמונה מבני 'הגזע הנבחר' שמשרתים בתפקידים מועילים ביותר אך בולטים […] אינני גזען, אבל יש לנו פה מספר גדול והדבר משפיע על השרות ומכביד עלי עוד". דברים אלה שכתב ויליאם דוֹד, שגריר ארה"ב בגרמניה בשנים 1933-1937, משקפים את הגישה הכללית של השגרירות, ושל הממשל שמאחוריה, בשאלת ההתיחסות לשלטונו של היטלר ולרדיפת היהודים. הוא הודה שחלקם הם מעובדיו הטובים ביותר, אבל חשש שנוכחותם בסגל השגרירות פוגעת ביחסים עם ממשלת היטלר ועל כן גורמת נזק לפעילות השגרה של השגרירות. כלומר, מה שקורה בגרמניה הוא עניינם הפרטי של הגרמנים, ועדיף לפייס אותם במקום למתוח ביקורת.

אריק לארסון מניח את המדיניות האמריקאית באותן שנים תחת זכוכית מגדלת, ועושה זאת באמצעות סיפורם של השגריר ושל בתו מרתה. ויליאם דוֹד, היסטוריון אפרורי, נבחר על יד הנשיא רוזוולט לתפקיד הרגיש של שגריר בגרמניה לאחר שאחרים דחו את הכבוד. הוא יצא לברלין עם אשתו ועם שני ילדיו הבוגרים, כשבלבו הוא נושא את הזכרונות הנעימים מימי לימודיו בגרמניה שנים רבות קודם לכן. עברו חודשים רבים בטרם הפנים את השינוי המהותי במדינה שאהב. לבתו מרתה, שהתרועעה וניהלה רומנים עם כל המי ומי, כולל מי שהיה מפקד הגסטפו רודולף דילס, לקח זמן רב יותר להתפכח, והאכזבה (וגם רומן עם סוכן נקו"ד) הובילה אותה כנראה להתגייס לשרות הרוסים.

ויליאם דוֹד היה אולי האיש הלא נכון לתפקיד, הן משום חיבתו לגרמניה שסנוורה אותו מלראות את המציאות, הן משום שהיה נטע זר בשירות החוץ, והן משום שסבל מתסכול תמידי כשלא נותר לו פנאי לעסוק בעבודה ההיסטורית שאהב. הוא נתקל בהתנגדויות מבית ומחוץ על כל שעל. ההתמודדות מול הגרמנים היתה בלתי אפשרית, ההתמודדות מבית – על רקע אישי ועל רקע ענייני – הכשילה אותו שוב ושוב. האם שגריר אחר היה משנה את מהלך ההיסטוריה? סביר מאוד להניח שלא. גם כשדוֹד הפך למתריע בשער, כשהיה ער לכוונות המלחמה של היטלר, וניסה להוציא את ארה"ב מבדלנותה, לא היה מי שישמע לו. יריבו בשגרירות, הקונסול מסרסמית', אמר עליו אחרי שנים: "לעתים קרובות אני חושב שמעטים בלבד תפשו את המתרחש בגרמניה באופן עמוק יותר ממנו". בזמן אמת הוא נותר במיעוט.

סימנתי לעצמי מראי מקום רבים כדי להמחיש את התקופה, אבל קצרה היריעה, ובאמת כדאי לקרוא את הספר ולא להסתפק במובאות. ובכל זאת הנה שלושה:

דברים שנאמרו בארה"ב בתגובה על ההצעה לרוזוולט לצאת נגד רדיפת היהודים:

אם יסרב לבקשת הסנאט, יספוג ביקורת ניכרת. אם ייענה לה, לעומת זאת, לא רק יעורר עליו את זעמה של ממשלת גרמניה, אלא גם יסתכן בדיון נוקב עם אותה ממשלה שעלולה, לדוגמה, לדרוש ממנו להסביר מדוע השחורים בארצנו אינם נהנים מזכות ההצבעה המלאה; מדוע מעשי לינץ' בשחורים במדינתו של הסנטור טיידינגז ובמדינות אחרות אינם מסוכלים או נענשים בחומרה; וכיצד יתכן שהאנטישמיות בארצות הברית, שלמרבה הצער הולכת וגוברת, אינה מרוסנת.

אחרי ליל הסכינים הארוכות (ואני חשבתי לתומי שהינדנבורג התנגד להיטלר):

הנשיא הינדנבורג שלח להיטלר מברק שבח. "מן הדיווחים שקיבלתי למדתי שאתה, בפעולתך הנחושה ובהתערבותך האישית האצילה, קטעת את הבגידה באיבה. הושעת את האומה הגרמנית מסכנה חמורה. על כך אני שולח לך את תודתי העמוקה ואת הערכתי הכנה".

על חיבתם של הגרמנים לבעלי חיים בניגוד זועק ליחסם לבני אדם:

בקלות יכול אדם להצטער שאיננו סוס!

"בגן חיות הטרף" הוא ספר מעמיק ומעשיר. לארסון הסתמך על יומנים שכתבו ויליאם ומרתה, וחיזק את הדברים שכתבו באמצעות מחקר מקיף באינספור מקורות נוספים. הוא מצייר תמונה נאמנה ומצמררת של החיים בגרמניה באותן שנים, מנתח בדרך מרתקת את ההתיחסות הגלובלית להיטלר כמו גם את יחסו של הגרמני ברחוב לשינויים שחווה, ובאמצעות מבט אל מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה בוחן את עמדת אי-המעורבות הרת האסון של העולם עד שהיה מאוחר מדי.

מומלץ ביותר

In the Garden of Beasts – Erik Larson

בבל

2015 (2011)

תרגום מאנגלית: יניב פרקש