מכתבים מאמא / ז'נביב קינגסטון

ילדותה של גוון עברה עליה בידיעה שמותה של אמה כריסטינה קרוב. כשהילדה היתה רק בת שלוש, אובחן אצל אמה סרטן שד. בשמונה השנים הבאות היא נלחמה במחלה, אך זו התפשטה לעצמות ולמוח. גוון ואחיה ג'יימי, המבוגר ממנה בארבע שנים נותרו יתומים. בשנים האחרונות לחייה, כשהרופאים נתנו לה רק שנה, ואחר-כך שנה נוספת, עסקה כריסטינה באינטנסיביות, כפי שעסקה בכל דבר בחייה, בהכנת ארגזים עמוסי קופסאות קטנות ומעטפות לילדיה. בקלטת שמצאו השניים אחרי מותה אמרה בין השאר: "הרעיון הזה צץ לי כשחשבתי על האגדה הרוסית על ואסיליסה, כשהאמא גוססת והיא נותנת לבת שלה בובה קטנה שהיא שמרה בכיס. ואז, בזמנים קשים, כשהיא מתמודדת עם אתגרים גדולים שהיא עדיין קטנה מדי וחסרת ניסיון בשבילם, היא מוציאה את הבובה מהכיס והבובה אומרת לה מה הם הסימנים שיעזרו לה לדעת באיזו דרך לבחור. הבובה מייצגת את האינטואיציה של הילדה, את החוכמה הפנימית שלה ואת האהבה של אמא שלה כלפיה. והבנתי עד כמה הייתי רוצה לתת לכל אחד מכם בובה כזאת שתוכל לעזור לכם כשהבעיות יהיו גדולות מדי, או מורכבות מדי, או כשלא יהיה לכם מספיק ניסיון בחיים כדי לדעת באיזו דרך לבחור". הארגזים מכילים מתנות לימי ההולדת, בצירוף ברכה והסבר על הבחירה, וכן מכתבים לאבני דרך בחייהם העתידיים של ילדיה: המחזור הראשון, קבלת רשיון נהיגה, סיום לימודים, אירוסים, לידת ילד ראשון.

ז'נביב קינגסטון היא גוון, שם שנתן לה אחיה ואומץ על ידי כל מכריה. בממואר רגיש, נוגע ללב וחכם, היא מתארת את משפחתה, את הילדות היחודית שלה ושל אחיה בחברתו של המוות, ואת ההתמודדות המייסרת עם האובדן, ובעצם האובדנים, שחוו. היא מספרת על הרע ועל הטוב, על המריבות התכופות בין ההורים, וגם על הרוך ששרר ביניהם; על חיכוכים בינה, המוחצנת והתזזיתית, ובין אחיה המופנם, וגם על הקשר האמיץ שקשר אותם כל חייהם; על רופאים שהכזיבו ועל רופאים שסייעו; על הרפתקאות ושמחות, וגם על דכאונות וקשיים נפשיים. נוכחת מאוד, וחשובה מאוד, התמיכה השופעת שבני המשפחה זכו לה, מחברים, מקבוצות רוחניות שהאם פנתה אליהן, מאנשי מקצוע שגויסו להכין את הילדים למה שמצפה להם.  

"בכל השנים שבהן היה לי הארגז, מעולם לא התפתיתי לפתוח חבילה לפני הזמן", כותבת גוון, ובכך אפשרה לאמה ללוות אותה בכל תחנות חייה. נדמה שכריסטינה חשבה על הכל. היא לא הסתפקה בהכנת מתנות כדי להיות נוכחת ולהושיט יד מן העבר. היא ניסתה לדמיין את ילדיה כמתבגרים וכמבוגרים, ולדבר אליהם כפי שיהיו אז, לא כפי שהיו כשהכירה אותם בחייה. מכתביה אליהם הם מופת של עידוד ושל הכוונה, בנסיון להעניק להם יותר מסתם זכרון נוסטלגי. כך, לדוגמא, זכתה גוון לקרוא ביום שקבלה את המחזור הראשון, במכתב שדיבר על נשיות, על אימהות ועל עצמיות: "גווני, יש לך מוח משובח. בבקשה תנסי לזכור שכל בן שצריך שתהיי פחות ממה שאת, כדי שהוא יוכל לחבב אותך ולהרגיש איתך בנוח, הוא לא מישהו שראוי לחיבה שלך". בארון כבר המתינו לה התחבושות הראשונות שאמה הניחה שם עבורה. כריסטינה לא היססה להתייחס במכתביה ובקלטות שהשאירה ליחסים בינה ובין בעלה, והֵצרה על שלא יכלה לתת לילדיה דוגמא לחיי נישואים טובים. היא הכינה אותם לאפשרות שאביהם יינשא שוב – "אולי אבא התחתן שוב ומצא יחסים מאושרים יותר, שבהם הוא מרגיש על קרקע בטוחה יותר ופחות מנותק, והצליח לספק לכם דוגמה טובה יותר למה שיכול לצמוח מנישואים". בכל פעם שגוון וג'יימי מבקשים לדבר עליה עם אנשים שהכירו אותה, כולל הפסיכולוגית שלה שמחויב לחסיון, הם מגלים שאמם הקדימה אותם, והורתה לכולם לענות לכל שאלה שישאלו, חשופה וחטטנית ככל שתהיה. היא אפילו לקחה בחשבון שהמתנות שהיא משאירה אחריה עלולות להתקלקל או ללכת לאיבוד, מה שבאמת קרה מספר פעמים, וכתבה: "בבקשה תזכרו, אמנם המתנות האלה יקרות בגלל המשמעות שלהן, אבל הן בסך הכול חפצים". אשה מרשימה באמת, בבית ובחוץ (עמותה שהקימה בגיל עשרים ושלוש, לפני נישואיה ולפני לידת ילדיה, להזנת קשישים עניים קיימת ופעילה עד היום).

באחד ממסריה כריסטינה אמרה שבחרה להנשא לאיש שהיתה בטוחה שיהיה אב טוב, וגוון וג'יימי אכן בורכו גם באב מסור. פיטר היה טיפוס הופכי לאשתו הקפדנית עד פדנטיות, בעל דמיון עשיר, חובב הרפתקאות ומעשי קונדס, ילדותי משהו לעתים, אולי פחות רגיש לצרכי היומיום אבל תומך ללא סייג במשברים הגדולים. הוא התמודד עם דכאון, שילדיו לא היו מודעים לו, קרס תחת משבר כלכלי שהוא ואשתו חוו, אבל למרות הקשיים ולמרות מריבות קולניות שבקעו מחדר ההורים הילדים חוו סביבה בטוחה ואוהבת. אם נותרו משקעים בשל חיכוכים שנוצרו עם השנים, הסופרת, כעת בשנות השלושים לחייה, אינה דשה בהם. "קיבלתם בחיים האלה כמה קלפים מצוינים וכמה קלפים גרועים מאוד", אומר לגוון ולג'יימי דודם. צריכים לנצל את הטובים ולהתמודד עם הגרועים.

קל לגלוש בספר כזה לסכריניות, אבל קינגסטון אינה נופלת לפח הזה. הכתיבה שלה כנה, חשופה, בלתי מתייפייפת. היא כותבת על משפחה אוהבת, על סביבה תומכת, אבל גם על כעסים, על מריבות, על כאבים, ואין אלה סותרים את אלה. אחרי שנים של התמודדות עם ילדות בצל המוות ועם כל מה שצמח ממנה, לטוב ולרע, היא משדרת אופטימיות. דנה אלעזר-הלוי העניקה לספר תרגום נאה ורגיש, והספר מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Did I Ever Tell You? – Genevieve Kingston

מטר

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

דום לב / ציפי בן שלום

רוני אף פעם לא מרוצה. היא מוצאת שלווה רק בעבודתה כצורפת, מבצעת עבודות הלחמה עדינות וסבוכות, אבל בכל מקום אחר ובכל סיטואציה אחרת היא עצובה, לא מסופקת, נטולת אנרגיה. היא נשואה, מהסיבות הלא נכונות, לעופר שאוהב אותה באמת, ואֵם לשקד המקסים, אבל את שניהם היא מאמללת ברמה כזו או אחרת. היא לא אדם רע: היא משתדלת להעמיד פנים של אם טובה, היא נכדה מסורה לסבה. אבל היא כנראה לא מסוגלת לאושר.

למה? לא ברור, וזהו בעיני אחד מליקויי הספר. גם אחרי שסיימתי אותו אין לי יכולת לומר שאני מכירה את רוני. ונניח שהלמה אינו חשוב. נניח שהדכאון של רוני הוא פשוט נתון. אז מה עושים אתו? לאן הוא הולך? מה נבין ממנו? הספר, שלא סיפק את נקודת ההתחלה, אינו מספק גם איזשהו סיום – לא, הרגע היחיד של ספק אושר בסוף אינו משכנע – משהו שאפשר לקחת ממנו ולהרהר בו. רק עוד ועוד מאותו הדבר. שוב העיניים הגדולות של שקד, שוב ליטוף היד של הסבא. נכון, דכאון הוא כזה, בור שחור של שגרה מייאשת, עם אפשרויות למוצא אך בלי יכולת לנצל אותן. אבל בספר צריך להיות יותר מזה.

בצד החיוב, בשונה מדמות בלתי מוסברת, מתקרבנת ותלושה כמו גיבורת "מחר ניסע ללונה פארק", הגיבורה שבראה ציפי בן שלום מודעת לעצמה. אם במהלך יותר מדי זמן נוצר הרושם שהסופרת מבקשת להצביע על הטרגדיה שארעה לרוני ולעופר כעל נקודת שבר שהרסה אותם, רוני עצמה מבינה שהיא לא יכולה להטיל את האשמה על הטרגדיה, ששורשי הבעיות שלה מצויים הרבה מעבר לאותו ארוע נורא. "אבל זה היה ככה גם קודם, רוני, בואי נהיה כנים, זה היה ככה גם קודם", היא אומרת לעצמה ברגע קשה של כנות, והקטע הזה, שבו היא מודה שהיא לא מסוגלת לחוש דבר מבלי לסובב אותו סביב הרחמים העצמיים שלה הוא החזק ביותר בספר. לטעמי, הוא יכול היה להגיע מוקדם הרבה יותר, והספר היה יוצא נשכר מצמצום החזרתיות.

לציפי בן שלום יש כושר ביטוי ויכולת לתאר דמויות ומצבים, אבל כושר ביטוי בלי סיפור אין בו די מבחינתי.

שתים בית הוצאה לאור

2023

הילד בחלון / אורן גזית

כצלה, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, אינה סומכת על זכרונה. את כל פרטי היומיום שלה, בעיקר אלה הקשורים ליחסיה עם בני משפחתה, היא מתעדת בכתב, למקרה שתישאל אודותם. שמונה-עשרה שנים קודם להווה של הסיפור השאירה לרגע את בנה התינוק בעגלה מחוץ לחנות בגדי ילדים למספר דקות, וכשיצאה מצאה את העגלה ריקה. מאמציה לזכור תחת חקירה את שארע בכל דקה ובכל שניה גורלית גרמו לה לשנות גרסאות ולתהות בסופו של דבר איך בדיוק השתלשלו הארועים. "כבר לא ידענו מה מהם אמת, כי כל פעם היה לך סיפור אחר", אומרת לה גיסתה לשעבר. לחובתה עמדה העובדה שהטיפול בתינוק היה בעבורה מעמסה קשה, שאותה מילאה מתוך תחושת מחויבות אך ללא יכולת לגייס אהבה כלפי הפעוט. חשדו בה שרצחה את הילד, שארגנה את חטיפתו, שהזניחה אותו. השנים שעברו מאז לא הקהו את הטראומה, וכצלה נותרה במידה רבה מנותקת מעצמה. היא מתקיימת מעבודות ציור, שאינן דורשות ממנה להיות במגע עם בני אדם, חיה על כדורי הרגעה ועל ממריצים לסירוגין. היא אפילו מזדהה עם השם השנוא כצלה, שהודבק אליה כילדה, ומרגישה זרה לשמה האמיתי.

הספר נפתח בשני ארועים שמטלטלים את כצלה. אורי, אחיה הצעיר ממנה בשנתים, מתאבד, ואחותה טוענת שלפני מותו ראה את הילד מדגמן בחלון ראווה. היא תיאלץ לתמרן בתוך סבך של שקרים ושל הטעיות כדי לגלות האם הנער הוא אכן הילד האבוד, ואולי תגלה סוף סוף מה בדיוק קרה באותן דקות גורליות ששינו את חייה. אחיה, האדם היחיד שעליו סמכה, למרות שגם ממנו התנתקה, איננו, ולאף אחד אחר אינה יכולה להאמין.

נדמה כי נקודת השבר של חייה היא היעלמות הילד, אבל שורשי הטראומה נעוצים בילדותה, שנים קודם לכן. כשהיתה כבת תשע מתה אמה רחל. זמן רב עבר בטרם גילו כצלה ואורי, כשהתחבאו במקומם הקבוע תחת השולחן, שם ריתק הילד את אחותו בסיפורי בדים, כי רחל התאבדה בשל דכאון ממושך. הסיפור כולו מתנקז שוב ושוב אל הארוע היחיד המכונן הזה, אל האם שילדיה מתקשים לזכור. הפחד של האב מהנחלת הדכאון לילדיו, החיבור עם משפחתה של אשתו השניה בביתה של הראשונה, הקושי של כצלה לאמץ את חווית האימהוּת, ההתאבדות של אורי שסיסמת המחשב שלו היא תאריך התאבדותה של אמו. "אני בטוח שזה שיר עליך", אמר אורי לכצלה בהתיחסו ל"בית חם". ילדה רוצה רק בית חם, שרה עפרה חזה, הזמרת האהובה על כצלה. אבל בית חם מעולם לא היה לה.

הדמויות כולן מוצגות מנקודת מבטה של כצלה, שבגלל התנודות במצבי רוחה, ולמרות התיעוד האובססיבי, היא אינה עדה אמינה. כתוצאה מכך הדמויות, כמו העלילה כולה, מתעתעות, לא חד משמעיות או חד מימדיות. לקורא מוענקת החירות לבחור במה להאמין, ולנסות לשפוט את מעשיהן, שגם למחרידים שבהם פנים לכאן ולכאן. למרות שקשה להפריד אמת ממשאלת לב מכל הפרטים שהיא מספקת, כצלה היא דמות מכמירת לב, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית והתקשתה להחלץ. היא מעניקה לעצמה סצנה מתוקה ועתירת תקווה לסיום, וגם אם היא עושה רושם של חלום אי אפשר שלא לאחל לה שתתגשם.

אורן גזית טווה בכשרון סיפור מורכב, מותח ונוגע לב, והספר מומלץ מאוד.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

הלב שלי / אוליבר ת'ורסטינסון

במבוא לספר הסופר מנמיך ציפיות: אל תחכו לספר בלשי, אין אהבה בספר, ועוד אזהרות, ולצדן הבטחה – הדמות הראשית אהובה. הדמות המצטיירת בתחילת הסיפור, המסופר בגוף ראשון, אינה מעוררת חיבה. המספר הוא עומָר, גבר איסלנדי בן ארבעים ושלוש בעל מנטליות של בן-עשרה, לא עובד, מתעורר לחמרמורת אחרי לילות של שתיה, ובאופן כללי חדל-אישים ומעורר התנגדות. הקשר שלו עם משפחתו רופף, ובכל זאת הוא מזמן את אחותו ואת אחיו, הצעירים ממנו, למפגש חריג, בו הוא מודיע להם על כוונתו להתאבד. האם זו זעקה לעזרה, או שמא הוא כן באומרו שההצהרה נועדה למנוע מהם הלם ושהוא מבקש שלא יצטערו על מותו?

ההתנגדות מפורקת עם התקדמות הסיפור ועם התרחבות נקודת המבט. ההיכרות עם עומר מעמיקה, התדמית הראשונית מתבררת כשטחית, ואנו מתוודעים לאדם חם, אכפתי, מוכשר, שמתמודד כל חייו עם דכאון, פוביה חברתית וחרדה, וכתוצאה מהם סובל מהערכה עצמית נמוכה ומפתח מחשבות אובדניות. הוא עובד כבר למעלה מעשרים שנה בגן ילדים, מטפח קשר ידידות אמיץ עם שכן אוטיסט, מסור עד עמקי נשמתו לאחותו ולאחיו, ובעברו סופר מצליח למדי. בשל בעיותיו הוא מצד אחד אינו מסוגל לקיים קשרים ארוכי טווח, ומצד שני חרד ללא הרף שהמצוקה שלו תפגע ביקרים לו ולכן הוא מתנתק גם מאוהביו.

אחיו של עומר מצליח לשכנע אותו להפגש עם פסיכולוגית, וזו מספקת לו רשימת מטלות, ומחלצת ממנו הבטחה לבצע אותן ולהפגש איתה שוב חודש לאחר מכן. במהלך התקופה הזו יחולו שינויים בחייו, ואולי יבשרו תקווה. האם יצליח למצוא מנוחה לנפשו ויחזור בו מהצהרת ההתאבדות? יש להגיע לסיומו של הספר כדי לברר זאת.

בין שאר דברים שהערכתי בספר, נהניתי מן השימוש שהסופר עושה במוזיקה. כך, לדוגמא, פס הקול של ערב מוצלח אחד, שבו הוא מארח חברים לפיצה ולריקודים, הוא שיר קצבי ומשפר מצב רוח, Round Around Sue. אותו ערב מסתיים בכמיהה ליכולת לחוש שוב אהבה, ופס הקול שהוא שומע בראשו עדין וצובט לב, I think of Angles.

אוליבר ת'ורסטינסון כתב ספר אישי, שאינו מתיימר להוות ספר עזר לסובלים מבעיות כשל עומר. מפי גיבורו הוא אומר: "אני בספק אם הספר הזה יעזור למישהו. אולי אנשים ישכחו את הבעיות שלהם לזמן-מה, אבל אז הכל יחזור. החיים תמיד חוזרים כשהספר נגמר. הספר הזה לא אמור לעזור למי שמרגיש רע, אבל אם הוא יעזור, מה טוב. אבל אני לא מסתמך על זה. כתבתי את הספר הזה בשביל עצמי". גם אם הספר לא יפתור את בעיותיו של איש, הוא עושה עבודה מצוינת בהצגת ההתמודדות המפרכת עם דכאון ועם חרדה חברתית. ת'ורסטינסון רהוט, ממוקד, כותב בחיות רבה, שירלי לוי תרגמה יפה, והספר מומלץ בהחלט.

Í Hjarta Mínu – Ólíver Þorsteinsson

לסה ספרים

2021 (2020)

תרגום מאיסלנדית: שירלי לוי

עיצוב כריכה: צופיה הרבנד