תגית: דן פגיס

"האפשרות השלישית" מקבץ יחד 21 סיפורים, חלקם נכללו בקבצים קודמים של הסופרת. כל הסיפורים סובבים סביב חווית השואה, וכפי שהסופרת אומרת: "השואה עדיין ממלאת אותי, אין לי שום רצון לכתוב על משהו אחר". עדה פגיס, ילידת פולין 1932, נמנתה עם היהודים שבחרו בתחילת המלחמה לברוח למזרח פולין שבשליטת ברית המועצות (עדויות רבות בנושא זה נכללו בספר "בערפל הנדודים" בהוצאת יד ושם). בשלב מסוים הציעה ברית המועצות לפליטים לוותר על אזרחותם הפולנית, ואלה שבחרו לא לעשות זאת הוגלו מזרחה. עדה פגיס, יחד עם אמה ואחותה, עברו את המלחמה בסיביר. האם מתה מטיפוס, ושתי האחיות התאחדו לאחר המלחמה עם אביהן ועלו לארץ. עדה פגיס רואה עצמה בת מזל: "עברתי ‘שואה לוקסוס‘. זה לא הדבר עצמו. בכל זאת, עברנו את שנות המלחמה ברוסיה. היה רעב נורא, ואנשים מתו ממחלות – אבל לא רצו להשמיד אותנו. השואה שלי היא בעירבון מוגבל בלבד". עדה פגיס היא אלמנתו של דן פגיס, ניצול שואה וחוקר שירת ימי הביניים היהודית, שמוכר לציבור הרחב בעיקר בזכות שירו "כתוב בעפרון בקרון החתום".

סיפורי "האפשרות השלישית" מבוססים רובם ככולם על התנסויותיה של הכותבת, אך הם אינם ביוגרפים. הסיפורים מסופרים מנקודות ראיה שונות: בסיפור הראשון המספרת היא ילדה יהודיה בפולין, שמצפה למלחמה בתקווה שבשזכותה יפסיקו להציק לה במגרש המשחקים. בסיפור אחר אם ובנה, שנחלצו מהמחנות בסיביר, מנסים לתפוס מקום ברכבת שתוביל אותם למקום בו יוכלו לאכול כהלכה. סיפור נוסף מתרחש בבית אבות, שם מהרהר אחד מדרי המקום באפשרות לכתוב את זכרונותיו מאותה תקופה. לפעמים הסיפורים מתרחשים תוך כדי המלחמה, לפעמים המלחמה היא זכרון שיש ללמוד לחיות אתו. את כל הסיפורים מאפיינת לשון מאופקת, והם מכילים רק את מה שבתמציתם, בלי להתפזר לכיוונים נוספים, חלקם מסתיימים בחטף כשהנושא המרכזי מוצה, משאירים את הקורא עם רצון לדעת מה קרה אחר-כך.

אני חייבת להודות שבשלב מסוים התחלתי להשתעמם, וכשסיימתי את הספר שקלתי להמנע מכתיבת סקירה, כי לא נראה לי ראוי להכתיר כמשעמם ספר המבוסס על זכרונות שואה אוטוביוגרפים. אבל אחרי שלקחתי לעצמי קצת זמן להרהר בספר, וניסיתי להבין למה סיפורים שכתובים בכלל לא רע דברו אלי רק בתחילה ואחר-כך כבר לא, נראה לי שפענחתי את ה"תעלומה". מה שלא עבד מבחינתי הוא הרצף. העובדה שחלק ניכר מן הסיפורים הם וריאציה על אותם פרטים היסטוריים, גרמה לי לתחושה של חזרתיות ושל חוסר חידוש. כשדפדפתי כעת בספר לקראת כתיבת הסקירה, מצאתי את עצמי נתפסת לסיפור שבקריאה הרציפה נראה חיוור, אבל עכשו קראתי אותו שוב, וכשהוא עומד לעצמו הוא נקרא אחרת לגמרי. לפיכך המלצתי היא לקרוא את הסיפורים אחד אחד, בהפסקות, לתת לכל סיפור את המרחב הפרטי שלו.

כתר

2015

"נופים ממטרופולין המוות" נכתב על ידי אוטו דב קולקה, המשמש כאן בשני "תפקידים": כעד, שחווה את השואה בבשרו ובנפשו, הוא מספר ומעיד על חוויותיו, כהיסטוריון הוא מתייחס לעובדות ההיסטוריות ולמשמעותן (בעיקר במאמר החותם את הספר), ותחת שני הכובעים כאחד הוא עוסק בשאלת ההתמודדות עם הזכרון והחיים עם הטראומה.

את הספר פותחים שני עמודים גדושי דברי הלל ממקורות שונים, שפורסמו בעקבות הוצאתו של הספר לאור באנגלית בהוצאת "פינגווין". לדעתי, ההמלצות הגלומות בהם מופרזות וחוטאות במקרים מסוימים לרוח הספר. לא שהספר אינו ראוי להמלצה, נהפוך הוא. אבל מוטב היה להניח לו לדבר בעד עצמו, ולהניח לקורא להתרשם מן הדברים מתוך עולמו הפנימי, ולא להעמיס סופרלטיבים שמקומם יכירם בפמפלטים יחצנ"ים. נראה לי שקצת פספסתי את עומקו של הספר בתחילתו, כי באופן לא מודע חיפשתי בו את מה ש"אמרו" לי לחפש.

המספר נולד בצ`כיה ב-1933, ואת שנות השואה עבר כילד וכנער צעיר. הוא נשלח למחנה טרזינשטט, ומשם למחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו. המחנה הזה היה חריג בנוף מחנות המוות: תושביו לא עברו סלקציה, הורשו ללבוש את בגדיהם שלהם, וניהלו את חייהם התרבותיים באורח אוטונומי יחסית. במאמר הנכלל בספר הוא מסביר את יעודו של המחנה כאמצעי תעמולה להוכחת חייהם הטובים של היהודים. כשלא היה בתעמולה עוד צורך, נשלחו תושביו להשמדה.

קולקה ההיסטוריון עוסק בין השאר בחקר האנטישמיות מהעת החדשה עד ל"פתרון הסופי" ובחקר השואה. בעבודתו כחוקר הוא שומר על ריחוק מנושאי הכתיבה והמחקר. בספר הזה הוא מנסה להתמודד כאדם, ולא כאיש מקצוע, עם זכרונותיו. הספר נע בין זכרונות פרטיים, לנסיון לארגן אותם ולהבין את משמעותם כחוקר. יותר משהוא מספר זכרונות, הוא בודק את הזכרון עצמו, את מה אנחנו זוכרים ומה לא ולמה. ההמלצות בתחילת הספר מדברות בין השאר על מבט אותנטי של ילד, אבל לזה אין כמעט ביטוי בספר. קולקה המבוגר חוזר לשואה, אך לא כילד, אלא כמבוגר התוהה על עיבוד חוויותיו של הילד. זו אינה ביקורת שלילית, כמובן. ההתיחסות שלו לאספקט הזה מרתקת בעיני.

דווקא ההימנעות (לתחושתי, הימנעות לא מכוונת) מזכרונות ישירים, הופכת את חווית הקריאה למצמררת, כשהוא מתאר תמונות מחייו באותה תקופה רעה. לדוגמא, תיאור אמו הכותבת בקרון פתקים המעידים על גורלם, ומפזרת אותם ברוח בתקווה שיגיעו אל בני משפחתה, קורע לב, דווקא בשל פשטות התיאור. יתכן ששירו הידוע של דן פגיס, ידידו הקרוב של הכותב, נותן ביטוי לאפיזודה הזו:

כתוב בעיפרון בקרון החתום

כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני

הספר עוסק במגוון נושאים מעניינים. לדוגמא, הוא מדבר על חלומות הנקמה שרקמו הכלואים בשוביהם, ומנתח בצורה מרתקת את השאלה מדוע בתכנוני הנקמה לא נבנה מחנה אושוויץ דמיוני, שבו יתהפכו תפקידי המענים והמעונים.

הספר מורכב מקטעים שמקורם בראיונות שהוקלטו בעבר, ומקטעי יומנים שכוללים בעיקר חלומות. כאמור, מצורף גם מאמר מחקרי אודות מחנה המשפחות. הספר מלווה בתמונות רבות, רובן צולמו בביקוריו של הכותב באתרי ההשמדה שנים אחרי השואה. נוגעים ללב במיוחד ציורים שצוירו על ידי ילדי המחנה בשהותם שם.

סגנונו של הספר אינו אחיד ואינו מתפתח בקו לינארי מנושא לנושא. בעיני הפיזור הזה, שאולי יש בו להעיד על ההיסוס לגעת בזכרונות באופן הישיר ביותר, עושה את הספר אמין ביותר ומאוד נוגע ללב.

בשורה התחתונה: ספר עדות מרתק ובלתי שגרתי, שבו זכרונות משולבים בפרקי הגות.

ידיעות ספרים

2013