כשאני מנסה למצוא את הניסוח שיביע את התרשמותי מן הסיפורים שב"אדון הלילה" עולה במוחי המילה "קפסולה". בדומה לכמוסה תרופתית או לדרגון של ספייסאקס, שהן קפסולות ארוזות בהידוק המכילות את כל הנחוץ להן ביעילות נקיה ומדויקת, כך גם הסיפורים בספר. כל אחד מהם בנוי בַּמינון המאוזן היטב הדרוש לבריאת העולם שהוא יוצר. השימוש במונחים "יעילות" ו"דיוק" עלול להעלות על הדעת משהו קר ומחושב, אבל בהקשר של הספר הזה הם חיים בשלום יחד עם היכולת להציג דמויות הנכנסות אל הלב ועלילות שקל מאוד למצוא אִתן נקודות חיבור. אם כל זה נשמע קצת מעורפל, אוסיף דברים שכתבה דפנה שחורי, עורכת הספר, על הסיפורים שבו: "סיפור קצר כדי ש'יצדיק את קיומו', חשוב שישמור לכל אורכו על הידוק רעיוני ולשוני. לא 'ירדם בשמירה' ולא ירשה לעצמו, גם לא לרגע אחד, 'לנמנם על שטחים מתים'. סיפור קצר טוב מחזיק את הקוראים דרוכים, גם אם לכאורה אין סיבה. בסיפור קצר טוב משהו מסתורי שטמון בו משאיר אותנו פקוחי עיניים. תמיד מוכנים לקראת הבלתי צפוי שממתין מעבר לעיקול כמו נסיעה בחושך". סיפורי "אדון הלילה" הם כאלה.
חמישה-עשר הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, רובם על ידי נשים. בניגוד לכנות החשופה של המספרות, המודעות העצמית שלהן לקויה. אולי המשותף למרבית הסיפורים הוא קיומה של נקודה עיוורת כלשהי. בסיפור הראשון, לדוגמא, שכותרתו "מקסי", המספרת היא אשה גבוהה, מכוערת, לפחות בעיני עצמה, הסובלת מחרדה חברתית קשה. כדי להמחיש את תחושתה שמאז ומעולם היא מעוררת דחיה, היא מספרת כבדרך-אגב: "אמא שלי היתה אומרת לי, "דקלה, כשאלוהים חילק גובה לא היית צריכה להדחף. מספיק חטפת". היא היתה מסרקת אותי עם שביל בצד שמאל, ככה שהשיער הארוך יוכל לכסות חלק מהפנים שלי. שלא יראו הכל בבת אחת". אין לה שמץ של מושג שההתיחסות הזו של אמה היא שמן הסתם גרמה לה להגיש דוחה ודחויה מלכתחילה.
הורות מרעילה נוכחת גם בכמה מן הסיפורים האחרים. אולי הבולט שבהם הוא "חלב חמוץ", מונולוג של אשה מזדקנת, שבתה המנותקת חידשה אתה קשר אחרי מותו של האב. האשה מלאה טרוניות כרימון, אפילו כשהיא מתארת את העוול שגרמה לבתה, ושבשלו ובשל האגוצנטריות שלה עצמה נגרם הנתק מלכתחילה.
מרבית גיבורי הסיפורים שרוטים באופן כלשהו, מתקשים להשתלב ושוגים בהבנת הסובבים אותם. תלמידת נהיגה שבטוחה שבינה ובין המורה מתקיים קשר אהבה, גבר שמבלבל בין יחס מקצועי של מעסה ליחס אישי, ואחר שלוקה כהגדרת בת-זוגו בחוסר חוש בִּרְבּוּר. "זה חוש מיוחד שאתו אתה מברבר לאחרים במוח ונותן להם לברבר בשלך. זה חוש שמוליד לך קשרים חברתיים".
גם לזיקנה ולפרישה לגמלאות יש נוכחות משמעותית בסיפורים. אשה מחפשת אצל קוראת בקפה את עתידה כשפרשה אחרי שלושים שנות עבודה; נשים זקנות סובלות מבלבול ומחוסר אונים כשהן נאלצות להתאשפז בבית חולים; אשה מזדקנת, שאינה מרוצה מן הקשר עם בנה ומן האופן שבו התגלגלו חייו, מוצאת בשליח הפיצה "בן חילופי".
ופה ושם, בין השרוטים והשוגים, מבליחות דמויות שמתנערות מן השגרה הרעה שבה שקעו ומעזות ליצור שינוי, גם אם בקנה מידה קטן. כזו היא גיבורת "טריקת דלת", הנשואה לגבר תלותי, שנוהג לעזוב מדי פעם, מן הסתם כדי לשאוב תשומת לב. לראשונה בחייה היא אינה משחקת את תפקיד המתחננת והמפצירה והמבטיחה להשתנות כשהוא שוב קם ועוזב, ודי מתחשק להריע לה.
סיפור טוב מצליח ליצור קשר בין הקורא לדמויות, גם אם חוויותיהם שונות, וגם אם בין המציאות של הקורא למציאות של הדמות אין נקודות השקה. לאה שדה, בספר ראשון החף לחלוטין מבוסריות של ביכורים, יוצרת את החיבור הזה בכל סיפור וסיפור. דמויותיה ארציות, ממשיות ואמינות, ולמרות שמדובר בסיפורים קצרים הן מצליחות להכות שורשים ולהמשיך לחיות גם בסיום הקריאה.
ספר מרשים בהחלט ומומלץ.
מטר
2022
סקירות ספרים 