תגית: דת

האם יכול סיפור על משרתת אנאלפביתית, חנווני וילד יהודי קטן מבולוניה לשנות את מהלך ההיסטוריה של איטליה ושל הכנסיה? שאלה זו אינה תלושה כל כך כפי שנדמה. בהחלט אפשר לטעון כי אנה מוריסי – בעלת פעילות מינית ענפה, עניה גסה, אשה שאיננה מסוגלת לרשום את שמה שלה – תרמה תרומה נכבדה הרבה יותר לאיחוד איטליה מכל אחד מגיבורי הריסורג'ימנטו שפסליהם מפארים היום את ככרות איטליה.

ביוני 1858 נכנסו אנשי משטרה לביתה של משפחת מורטרה היהודיה בעיר בולוניה. האב מומולו ובנו הבכור ריקרדו היו מחוץ לבית באותה שעה, ובבית שהו האם מריאנה, שעסקה בתפירה בעזרת שתי בנותיה התאומות, וחמישה ילדים קטנים שהיו שקועים בשינה. אחד הילדים היה אדגרדו, שחודשיים מאוחר יותר ימלאו לו שבע שנים, ובשלו הגיעו השוטרים. בולוניה היתה באותה תקופה חלק ממדינת האפיפיור, ועל פי חוקי הכנסיה ששררו שם, יהודי שהוטבל לנצרות נלקח ממשפחתו, לבל יושפע מן הכפירה שסביבו.

על פי האמונה הקתולית, נתפסה ההטבלה כמנהג שהנהיג ישו עצמו; השפעותיה היו מיידיות ובלתי הפיכות […] הדרישות המעשיות של הטקס צנועות. צריך להתיז מים על ראשו של המוטבל, כשהמילים "אני מטביל אותך בשם האב, הבן ורוח הקודש" נאמרות […] ההטבלה תקפה בלי קשר לסוג המים שהשתמשו בהם […] לא רק שההטבלה יכולה להיעשות בידי מי שאינו כומר; היא יכולה להיעשות בידי מי שאינו נוצרי כלל.

אנה מוריסי הקתולית, שהיתה במשך מספר שנים משרתת בבית המשפחה, סיפרה לחברתה שאדגרדו חלה כשהיה תינוק ונשקפה סכנה לחייו. כדי להבטיח את מקומו בעולם הבא, הטבילה אותו בחשאי. הסיפור התגלגל אל אוזניו של האינקויזיטור המקומי, וזה הורה על הרחקתו ממשפחתו. כל מאמציהם של הוריו ושל קרוביהם לעצור את מהלך הארועים עלו בתוהו. אדגרדו הוכנס לכרכרה, ונלקח לבית חניכים ברומא.

לא היה זה המקרה הראשון, וגם לא האחרון, של הטבלה מפוקפקת ששימשה עילה למעשי חטיפה. בספר מתוארים מספר מקרים שכאלה, אולי האבסורדי שבהם הוא סיפורה של רג'ינה ביאנקיני, שבהיותה בהריון בשנות העשרים לחייה הופרדה מבעלה משום שכשהיתה בת שלוש הוטבלה על ידי חברתה בת השש, שחששה שרג'ינה לא תזכה ללכת לגן עדן. יחודו של מקרה מורטרה הוא בעיתויו: זו היתה תקופה של פריחת הליברליזם, התקשורת הכתובה הלכה והתחזקה, ובאיטליה גברו הלחצים לאיחוד המדינות שהרכיבו אותה. איטליה ידעה תקופות של כיבוש ושל שחרור, והיטלטלה בין אוסטריה וצרפת. כוחו המדיני של האפיפיור פיוס התשיעי נשען על תמיכת כוחות צרפת, שנסוגו מפני האוסטרים באזורי איטליה האחרים. בנסיבות הפוליטיות הללו הצליחו בני מורטרה להפגש עם בנם בבית החניכים, וגייסו תמיכה של גורמי חוץ. הקהילות היהודיות ברחבי העולם תמכו בהם, כולל בני משפחת רוטשילד וסר משה מונטיפיורי, וכך גם ממשלות צרפת, בריטניה, אוסטריה וארצות-הברית. האפיפיור, שהיה ידוע כחמום מוח, נעלב כשהיהודים ניסו להוכיח לו באמצעות עקרונות הנצרות שההטבלה לא היתה תקפה, והמחאות בעולם ביצרו אותו בעמדתו.

דיוויד קרצר מעשיר את הפרשה בתיאור היחס ליהודים במדינות האפיפיור לאורך דורות, החל בהגליתם, דרך סגירתם בגטאות וסימונם בסרטים או בכובעים מיוחדים, וכלה בהכפפתם לחוקים מפלים ומגבילים. הוא מספר בפרטי פרטים על העמדות בהן החזיקו שני הצדדים, ועל הדיון המעמיק שנכפה עליהם בנבכי הנצרות. העתונות שיחקה תפקיד חשוב, בהפיצה סיפורים על פי עמדותיה, כמו, לדוגמא, בענין המסע לרומא: מצד אחד סיפור על הילד האומלל, שבכה כל הדרך, ושלמרות נוכחות מוריו ביקש לחזור אל הוריו. מצד שני סיפור על המהפך הפלאי שעבר עליו בדרך, כשנכנס בפעם הראשונה לכנסיה וגילה את האמונה האמיתית.

קרצר סבור, ונתמך בסברתו על ידי היסטוריונים, שפעילותו של האפיפיור בפרשה נמנית עם הפעילויות המשמעותיות ביותר שלו בתקופת כהונתו. למרות הלחץ מצד צרפת, ולמרות שהיה תלוי בכוחותיה, הוא העדיף לשמור את אדגרדו בחיק הכנסיה. קרצר טוען כי כעסו של נפוליאון השלישי על עיקשותו של האפיפיור הוא שהביא אותו להמנע מלסייע בעדו לשמור את מדינותיו בשליטתו. כמה שנים אחר כך, בעקבות חטיפה של ילד נוסף, הסיר נפוליאון את הגנתו מרומא, האזור היחיד שנותר בידי האפיפיור.

אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר, בגלל הפירוט העשיר של התיאורים ההיסטוריים, בגלל רוחב היריעה שלו, בגלל העיסוק בשאלות רבות ומגוונות של אמונה ושל פוליטיקה, ומשום שהוא כתוב היטב.

מכיוון שמדובר במקרה שאירע, וניתן למצוא עליו פרטים רבים ברשת, אין ספוילר בפיסקה הבאה, אך אם תרצו לקרוא את הספר בלי מידע מוקדם, אולי כדאי שתדלגו לשורה התחתונה:

כשרומא שוחררה משליטת האפיפיור, היה אדגרדו כבן תשע-עשרה, וסירב לחזור אל משפחתו. במהלך כל השנים זכה ליחס מפנק מצד הכנסיה, האפיפיור נפגש אתו פעם בשנה, תמך בו כספית, וראה בו בן. על הרקע הזה אימץ אדגרדו את האמונה הקתולית, והועיד את עצמו לכמורה. היה לו יחס חם למשפחתו, והוא קיווה שיצליח להמיר את דתם ולהציל את נשמתם. ב-1940 נפטר בבלגיה, כחודש לפני כיבושה על ידי הנאצים. לו האריך ימים, היה מן הסתם נידון להשמדה כיהודי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומעשיר

The Kidnapping of Edgardo Mortara – David I. Kertzer

כנרת

2000 (1997)

תרגום מאנגלית: ימימה עברון

אינספור יצירות אמנות נוצרו בהשראת סיפורי הנצרות. היצירות מושפעות הן מן הארועים המתוארים בברית הישנה ובברית החדשה, והן מן הדמויות הרבות שכיכבו בהיסטוריה הנוצרית (והיהודית) לאורך שנים, החל באדם וחוה, עבור בישו והשליחים דרך המרטירים ועד הקדושים. ספר זה עוסק בציורים ובפסלים, ומציג לקורא בצורה מובנית ומובנת את הדמויות, את הסצנות בהן הן משתתפים, ואת סימני הזיהוי היחודיים לכל אחת מהן. המטרה היא להעמיק את ההנאה מן היצירות באמצעות הבנתן, ולא להסתפק בהנאה אסתטית בלבד. לדברי הסופר, ד"ר אפי זיו, זה אינו ספר על הדת הנוצרית, אך, כמובן, אי אפשר לכתוב ספר שכזה מבלי להתייחס לעקרונות הדת ולהיסטוריה שלה, שכן לכל אלה יש יצוג אמנותי. אז גם אם לא סיימתי את הספר כמומחית לנצרות – ולא היתה לי יומרה שכזו מלכתחילה – בהחלט הועשרתי בידע.

כל פרק בספר עוסק בנושא מוגדר. חלקם עוסקים בחייה של דמות מרכזית אחת – מריה, ישו, יוחנן המטביל ומריה מגדלנה, אחרים בקבוצות של דמויות – דמויות מהתנ"ך, השליחים והאוונגליסטים, מרטירים, קדושים ונזירים, והפרק האחרון במושגים. בספר מאות תמונות של ציורים ושל פסלים, המייצגים את הסצנות ואת סימני הזיהוי המוסברים בטקסט.

נהניתי מאוד מהפרקים העוסקים בדמויות בודדות. למרות שהכתיבה דידקטית ובעלת מבנה קבוע – ארוע => סצנה => סימני זיהוי – הפרקים האלה מאורגנים באופן כרונולוגי, מהלידה עד המוות, וקראתי אותם כמעט כמו סיפור.

פחות נהניתי מן הפרקים העוסקים בקבוצות של דמויות. בפתח הספר נכתב: מילונים ולקסיקונים רבים המסייעים לנו להכיר את האטריבוטים [סימני זיהוי] נכתבו ויצאו לאור, אך יחודו של ספר זה בהצגתם ובהכרתם לציבור הרחב. למרות זאת, הדמויות בפרקים האלה מוצגות על פי סדר אלפביתי, מה שמשווה להם אופי של לקסיקון. לטעמי, היה עדיף לשמור גם כאן על רצף כרונולוגי, שהיה מאפשר זרימה של הקריאה לטובת הציבור הרחב. מעניין היה לקרוא על השליחים על פי סדר הצטרפותם אל ישו. מעניין היה לעקוב אחרי דמויות התנ"ך על פי סדר הופען במקור. כדי לאתר כל אחת מהדמויות בקלות אפשר להעזר במפתח השמות בסוף הספר, והארגון האלפביתי מיותר ופוגם.

הידע האישי שלי בנצרות נובע ממידע אקראי שליקטתי בשל הסקרנות שעוררה בי המוסיקה הדתית (בעיקר המוסיקה של באך), ומכמה ספרי פרוזה שקראתי, רובם ביקורתיים. הספר העשיר אותי בידע רב נוסף, ועשה לי סדר במונחים שחשבתי שאני מבינה. למרות הביקורת שלי על המבנה של הפרק על התנ"ך, היה מרתק לקרוא על ארועי הברית הישנה ודמויותיה בראי הברית החדשה. לא ידעתי שאל ארועים אלה הנצרות מתיחסת כהטרמה לארועי הנצרות: כך, לדוגמא, המטה הפורח של אהרן הוא הטרמה למטהו הפורח של יוסף (שנבחר בזכות הסימן הזה להיות בעלה של מריה), הצלתו של משה על ידי בת פרעה היא הטרמה להצלתו של ישו מטבח העוללים בבית-לחם, ובספר דוגמאות רבות ומעניינות נוספות. בפרקים אחרים נהניתי ללמוד עובדות הקשורות למוסיקה שאני אוהבת, כמו מקורו של המגניפיקנט בתפילת ההודיה שנשאה מריה ההרה עם ישו בפגישתה עם אלישבע ההרה עם יוחנן.

על הפרק של המרטירים דילגתי, שלא באשמתו. אחרי שקראתי את הפרקים על הגיהינום ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", וקלטתי באימה את עומק הסאדיזם החולני שבא לידי ביטוי בתיאור היסורים, אני מעדיפה להמנע מחוויה חוזרת (גם את הפרק הרלוונטי ב"הבשורה על פי ישו" של סאראמגו קראתי בדילוגים). אם יזדמן לי להתעניין בדמות מסוימת בהקשר זה, אדע היכן לחפש אותה.

הספר מושקע ומוקפד, והוא חגיגה לעיניים לצד היותו חוויה לימודית. לעיצוב המרשים אחראים אמרי זרטל ואורית רובינשטיין.

על הכריכה: (The Virgin in Prayer – Giovanni Battista Salvi (1640-50

כנרת זמורה ביתן

2015

שלום אוסלנדר נולד בארה"ב למשפחה יהודית אורתודוקסית. במהלך השנים נטש את דרך החיים הזו, אך נותר חרדי במובן המילולי הבסיסי של השורש ח-ר-ד. הבעיה שלו היא שהוא מאמין באלוהים.

האנשים שגידלו אותי יטענו שאני לא דתי. טעות בידם. אני לא שומר מצוות, זה מה שאני לא. אבל אני דתי באופן כואב, מגביל, כרוני ומאמלל.

הוא מאמין באלוהים אישי, שבוחן ובודק אותו בכל רגע ורגע, מוכן להעניש אותו מכל סיבה שהיא. הוא מאמין בכל הסיפורים על האל הקנא והנוקם, וחייו הם מסכת סבוכה של פחדים, התחשבנויות ונסיונות למשא ומתן עם אלוהים, שרק יניח לו לחיות את חייו, ולא יארוב לו ויתכנן איך להכאיב לו.

האלוהים שאוסלנדר מכיר הוא זה שהניח למשה להוביל את ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, וברגע האחרון העניש אותו על שהיכה בסלע כדי להוציא ממנו מים:

ד. ויאמר אלוהים למשה, זוהי הארץ אשר הבטחתי לך. אך לא תבוא בה. זימברתי אותך.

ה. וימות משה

"אתה באמת חושב שאלוהים מעניש אותך?" שאל דוקטור הירש.

התמימות שלו הדהימה אותי.

"אני לא חושב, אני יודע"

זהו סיפור עצוב על שטיפת מוח, על מערכת של לחצים, על אמונות והתניות שהוטבעו בילד, והמבוגר אינו מצליח להשתחרר מהן. במשפט די אגבי בספר הוא מתייחס אל עצמו כאל "קוף במעבדת ההתניה האורתודוקסית של אלוהים", אבל האגביות הזו מקפלת בתוכה את כל האמת.

זהו גם סיפור עצוב על משפחה לא מתפקדת. האב היה אלים, נוטה לשכרות ולהתקפי זעם, ופרק אותם בעיקר על אחיו של הסופר. שלום, צעיר הבנים, עסק ללא הרף בנסיונות להסיח את דעת אביו, להצחיק אותו בחיקויים של ניקסון, לגרור אותו לשיחות בנושאי הנגרות שהיא תחביבו של האב. מתוך המסגרת האומללה הזו הוא פיתח חיים מחתרתיים עצמאים של גניבות מחנויות ועישון סמים, בוחן את מחיר החטא, מתגרה ביצר הרע. מעניין שדווקא האח, שהיה מותח את הגבולות כלפי אביו, וסבל מכך יותר מכולם, נותר בתוך המסגרת, בעוד הבן הצעיר, שניסה בכוחותיו הדלים לשמור על חזות של שלום בית, חתך החוצה.

לאוסלנדר יש סגנון שכבש אותי בספרו המאוחר יותר "תקווה (טרגדיה)". הוא קופצני, חסר מנוחה, מסתיר לפעמים דו משמעויות מתחת למשפטים פשוטים לכאורה. חשבתי ש"תקווה (טרגדיה)" הוא ספר כועס, אבל לעומת "מחבואים עם אלוהים" הוא ספר רגוע. "מחבואים עם אלוהים" הוא ספר סוער, כואב, מתחבט. הוא לא מנסה להיות רציונלי, לא מחפש משמעות והסבר לכל מעשה שלו, אבל התיאור מלא החיים של קורותיו מספק לקורא את המסגרת להבנת הגיהינום הנפשי שבו התנהלו מרבית חייו.

למען האמת, יש בפרטי העלילה כמה נקודות תמוהות. לדוגמא, אוסלנדר מספר על תכניות טלויזיה פופולריות שראה בבית כילד ("סטיב אוסטין" ועוד). זה לא בדיוק מתיישב עם אורח חיים בקהילה חרדית. יש מבקרים שנתפסו לנקודות האלה, והסיקו שאוסלנדר נגוע בשנאה עצמית, ומוכן לבדות בדיות ולשפוך בוץ על משפחתו ועל עמו למען תהילה ספרותית. לדעתי, דווקא אי ההתישרות המלאה של המשפחה עם כללי ההתנהגות של הקהילה יכולה להסביר את הקרעים בנפשו. קל יותר להשאר בתוך מסגרת שמאוד שלמה עם עצמה, וקשה עד מאוד למצוא את המקום האישי בתוך מסגרת שלא לגמרי הגדירה את עצמה.

במקור שמו שם הספר בוטה, "קינת העורלה" (Foreskin’s Lament), ואם כי הבחירה בשם העברי היא לא הכי מוצלחת, בעיני היא מסקרנת ומשכה אותי לקרוא. לדעתי, לא צריך להיות חילוני או חוזר בשאלה כדי להעריך את הספר, אבל אני צריכה להודות שמסיבות מסוימות הוא דיבר אלי באופן אישי. בכל מקרה, מעבר לנושא שעשוי לקומם רבים, כשרון הכתיבה כשלעצמו מעניק חווית קריאה שונה ומהנה.

Foreskin’s Lament – Shalom Auslander

כנרת זמורה ביתן

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב