האנס קיילסון, יהודי גרמני, נמלט מגרמניה להולנד ב-1936. את "מותו של היריב" החל לכתוב ב-1941, החביא את כתב היד בגינתו, והשלים אותו אחרי המלחמה. הספר ראה אור לראשונה ב-1959. הוא מתאר את חייו של המספר כילד וכבחור צעיר בצל עלית הנאצים (עם חפיפה מסוימת לחייו של הסופר), ובמרכזו שאלת זהות הקורבן וזהות יריבו הרודף אותו. המוטיב החוזר בספר שוב ושוב הוא טשטוש הגבולות בין השניים עד כדי זיהוי הכותב את עצמו בדמותו של היריב. כך, לדוגמא, הוא כותב לקראת סוף הספר אחרי מותו של היריב:
"ידעתי שהוא יהיה זה שיבגוד ביריבותנו וינטוש אותה. אם תרצו, אני קצת שמח שהוא מת עכשו. ובו בזמן האובדן מכאיב לי. למה? במותו הוא לקח אתו פיסה מחיי שלעולם לא תחזור. וגרגר מגרגרי מותו טמן בי את זרעיו המבהילים".
באחרית דבר מאלפת מאת חוקר הספרות היינריך דטרינג מובאים שני ציטוטים מתוך מתוך השיר "דיוקן האויב" שכתב קיילסון כבר ב-1939: "בפרצופך / אני הקמט / המעמיק סביב פיך / כשהוא אומר: כלב יהודי שכמוך"
"בצורת העין, בקו שערך / אני מזהה אותי, אני רואה שוב טת ציורני / האסון שממנו חמקתי"
אודה ולא אבוש, רוב הזמן לא הבנתי מה הוא מנסה לומר. "להגנתו" חשבתי בשלב מסוים שהוא מתאר סטיה או הפרעה רגשית של אדם רדוף, מעין תגובה לטראומה מתפתחת שתחלוף עם הזמן, אבל לא נראה לי שבזה מדובר. בדימוי מעולם החי הוא טוען שאיילים זקוקים לפחד מן הזאבים כדי לחיות… קיילסון, כך מתברר באחרית הדבר, הוא פסיכואנליטיקאי – אניח לבעלי מקצועו לנתח את כוונותיו, ואתייחס להיבטים ספרותיים בלבד.
ספרותית יש לספר בעיני כמה ליקויים:
נתחיל בעובדה שלאורך כל הספר לא מוזכר היטלר בשמו (היריב מצוין בראשי תיבות י"ב), והמילים נאצים ויהודים לא מופיעות אפילו פעם אחת. אפשר היה להניח שבכך הוא מבקש להרחיב את המסר מארוע ספציפי לתופעה חובקת זמנים ומקומות, אבל העלילה ממוקמת בפירוש בשנות ה-20 וה-30, ואי אפשר לטעות בתיאורים שונים, כמו נאומיו של היטלר, מסע הנצחון שלו ועוד. לפיכך הרחקת הפרטים המזהים תמוהה ופוגמת.
הפרקים המתארים ארועים מילדותו כתובים באופן מאוד לא משכנע. יש שתי דרכים לתאר ילדות: האחת – לתאר את הארועים מנקודת מבטו של ילד, והשניה – לפרש אותם מנקודת הראות של המבוגר. קיילסון נוקט בדרך שלישית, כשהוא מייחס לילד תחושות ורגשות שלא יכלו להיות לו בגילו, והתוצאה היא פגם באמינות.
פה ושם יש לו נטיה לסטות מן הרצף לטובת פרטים מיותרים בעליל. הדוגמא הבולטת היא בפרק המתייחס להיכרותו עם בחור בשם וולף. בתחילת הפרק הוא מציין שבאותה תקופה עבד בחנות כלבו, ופה, בלי שום קשר לשום דבר, הוא פוצח לאורך שישה עמודים בתיאור החנות, מחלקה אחרי מחלקה.
יחד עם זאת לא נעדרים מן הספר פרקים טובים. הבולט מכולם הוא הפרק שבו הוא מתאר שיחה בינו ובין אביו, שארז בחשאי תרמיל למקרה שהוא והאם יילקחו לפתע. השיחה היא לכאורה מעין רשימה של "לקחת את…?", אבל הרגשות והמתח שבין המילים ניכרים ומרגשים.
היינריך דטרינג מציין באחרית הדבר שהספר שנוי במחלוקת, יש הרואים בו יצירת מופת, ויש המוצאים בו ליקויים רבים מדי. בשורה התחתונה אני נוטה להסכים עם השוללים.
Der Tod Des Widersachers – Hans Keilson
הוצאת כתר
2013 (1959)
תרגום מגרמנית: ארז וולק
סקירות ספרים 