תגית: הגירה

מנחם בן הודה פעם שהוא לא בהכרח קורא בשלמותם את הספרים שהוא מבקר: "אני מצליח לקרוא רק את הספרים שאני כותב עליהם, וגם אותם אני לא בהכרח קורא עד הסוף. לפעמים אני קורא עד שיש לי דעה מגובשת וזהו. לפעמים אני אפילו קורא בדילוגים אבל אני עוזב ספר רק כשאני יודע מה דעתי עליו בדיוק". הפיתוי לנהוג כמוהו במקרה הזה היה גדול. כבר בדפים הראשונים הבנתי מה אני עתידה לקרוא: עוד ספר מסוגו של "מזוודה על השלג", ספרה הראשון של אולה גרויסמן, על כל ליקוייו. לדאבוני, בשל ההתחיבות לכתוב עליו, מצפוני לא אפשר לי לנטוש את הספר, וכך דנתי את עצמי לשעות של שעמום.

זהו סיפורם של עולים מרוסיה, חלקם עלו בשנות ה-70 וחלקם בשנות ה-90, עת התרחשות הארועים בספר. למעט הפרט הביוגרפי הזה אין ביניהם מכנה משותף. לכל אחד סיפור משלו, מניעים משלו לבחור במולדת שניה, מסלול התאקלמות מוצלח או רצוף קשיים, יכולת או רצון להתמסד, אמביציות ברמות שונות. נקודת המפגש ביניהם מתרחשת בסדנאות צמיחה אישית שמנהל אלי אורקין, גם הוא ממוצא רוסי. חייו האישיים של אלי הם בעצם כשלון בכל היבט, אבל יש בו מספיק כריזמה כדי להנהיג סדנאות מסוג זה, ובמקרים מסוימים אף להשפיע על חיי המשתתפים מעבר למסגרת הסדנה, בדרך כלל באמצעות מניפולציות ותככים.

הסיפור מתרחש על רקע הארועים בישראל של אותם ימים – אינתיפאדה, מלחמת המפרץ – מה שמאפשר לסופרת לשים בפי גיבוריה התיחסויות פוליטיות, בדרך כלל קיצוניות לימין או לשמאל. יש גם התיחסות מסוימת לדת מול חילוניות, וגם פסיכולוגיה שטחית בהקשר לשאלות של זוגיות ושל מודעות עצמית. אבל למרות היקפו הנרחב של הספר – 555 עמודים – אין באמת העמקה בשום דבר. המון פרטים, אבל בלי תוכן משמעותי. אם ב"מזוודה על השלג" עוד מצאתי בדוחק ענין מסוים, לפחות בהיבט של החיים בברית המועצות לפני התפוררותה, בספר הנוכחי אני לא יכולה לשים את האצבע על איזושהי נקודת חוזק יחסית. הכל מאוד אוורירי ולא נוגע.

עושה רושם שאפילו בהוצאה לא ממש התעמקו בספר, אחרת לא היו מאשרים את הטקסט שעל הכריכה, שהקשר בינו לבין העלילה קלוש: "חייהם נעצרים באחת כשהם קושרים את גורלם באלי אורקין, סוציופת מקסים וכריזמטי, המשתלט על חייהם ונעשה למנהיגם הרוחני. הם ננעלים בתוך קהילה סגורה, אטומים למתחולל סביבם ובלתי-נגישים לאנשים מבחוץ. האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ והסכמי השלום עוברים כרחש בלתי-מובן באוזניהם". גיבורי הספר מעולם לא הפכו לקבוצה אטומה, וכמו שציינתי קודם הם דווקא מתיחסים, והרבה, למה שמתרחש סביבם. חייהם לגמרי לא נעצרו כשפגשו את אלי. להפך, שניים מהם, לדוגמא, עשו מהפך של ממש בחייהם כשהחליטו לעלות לארץ בעקבות הביקור כאן, שבמסגרתו התנהלה הסדנה. רובם של אלה שנפלו ב"קסמו" של אלי, נטשו אותו במוקדם או במאוחר, ורק ענת, הגיבורה הראשית של הספר, פיתחה סממנים של תלות מאלה המאפיינים כת.

מילא שבהוצאה חיפפו, חמור יותר לגלות שבמחצית השניה של הספר גם הסופרת לא שמה לב לפרטים. יש סתירות בגוף הטקסט, ויש עובדות לא נכונות. ואם איתרתי כמה כאלה במהלך הקריאה הנחפזת שלי, שהלכה והואצה כדי להגיע כבר לסיום, מן הסתם יש עוד כמה שחמקו ממני. בפתיחת הספר הסופרת מציינת שמדובר בארועים ובדמויות ששאבו השראה מארועים שקרו ומאנשים אמיתיים, אבל אין בכך די כדי ליצור אמינות. לא מספיק להצהיר "אבל יש דברים כאלה באמת", צריך גם לכתוב אותם באופן אמין כדי שישכנעו.

הדבר היחיד שאהבתי בספר היא העטיפה המלבבת שעיצבה דנה ציביאק.

 

ידיעות ספרים

2014

דליה ביטאולין-שרמן נולדה באתיופיה, ועלתה לארץ בהיותה בת חמש. בספר מתארת הכותבת, כעת בת שלושים וארבע, את חוויותיה של ילדה אתיופית בארץ. בסיפורים שבספר היא מספרת בגוף ראשון – אם כי לא בשמה שלה – את קשיי הקליטה של ילדה ונערה, וכן את קשיי התא המשפחתי, ואת הווית המהגר בכלל, לצד חוויות התבגרות.

זה היה יכול להיות ספר מאשים, ספר מטעם אוכלוסיה חלשה, שנשלחה לגור בקראוונים דולפים בחורף ולוהטים בקיץ, שהוחלט בשבילה על חינוך דתי, שהופנתה לעבודות בשכר מינימום, שספגה עלבונות גזעניים. אבל דליה ביטאולין-שרמן לא בחרה בכיוון הזה: היא כן מספרת על טיפול לא נכון בעולי אתיופיה, אבל לא בנוסח של "אכלו לי, שתו לי". העלבון והביקורת עולים מבין השורות, כשהסיפורים עצמם מסופרים באופן מאוד ענייני, לא שיפוטי, בלי לגלוש מן הסיפור אל המסקנות שעולות ממנו. בכמה מן הסיפורים היריעה מתרחבת מעבר לקהילה הסגורה, ונותנת במה לדמויות נוספות, כמו פועלת במפעל בו עובדת אמה של המספרת, שיודעת למצוא שמחה ועונג גם ברגעים קשים, וכמו ילדה כחולת עיניים מנודה בשל היותה מוכת כינים וכנראה סובלת מפיגור קל. רציתי לכתוב שהסיפור הזה, שמיטיב לתאר יחסי כוחות בתוך כיתת בנות, הוא החביב עלי מכל סיפורי הספר, אבל האמת היא שקשה לבחור. לכל סיפור מוקד מעניין משלו, וכולם ראויים לקריאה.

אני לא חובבת של סגנון שמתעלם מפסיקים ויוצר רצף מאוחה של משפטים ללא הפסקת נשימה. בסיפור הראשון, שמרבית פסקאותיו מתחילות במילים "איך שהעולם נהיה לבן", היה לי קשה להסתגל לסגנון. אבל מתחת לפשטות לכאורה של הלשון ושל העלילה, מסתתרת מורכבות שכובשת את תשומת הלב, ומסתבר שהסגנון כנראה שירת יפה את התוכן, כי די מהר הוא הפסיק להפריע לי.

בשורה התחתונה: ספר ראוי לתשומת לב

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013

קצת אחרי עמוד 100 התגלתה תקלה בהדפסת הספר: כעשרה דפים מודפסים פעמיים, ולעומת זאת כעשרה דפים חסרים. לרגע חשבתי שאפנה בתחילת השבוע הבא להוצאה, ואבקש ספר תקין, אבל כשהמשכתי לקרוא התברר שלא החמצתי דבר. ז"א מבחינת העלילה כן החמצתי משהו, אבל מבחינת הענין לא הרגשתי שום הפסד. מכאן תבינו בוודאי שלא התלהבתי מהספר.

השם שניתן לתרגום העברי, "עקירה", מדויק יותר מן השם שבחר הסופר לתת לספר, "התישבות". גיבור הספר הוא ברנהרד האבר, ילד גרמני, שלאחר מלחמת העולם השניה נעקר עם משפחתו מביתם בשטחים שסופחו לפולין, והועבר לעיר קטנה בגרמניה המזרחית. לב הספר הוא שנאתם של המקומיים אל העקורים, הזרים לכאורה (לכאורה, כי מדובר בסופו של דבר בגרמנים שעקרו לגרמניה). המקומיים לא יוצרים קשר עם העקורים, לא קונים אצלם, לא מוכנים לראות בהם אזרחים שווי זכויות, ומאשימים אותם בכל הרעות הפוקדות את המקום. שנים רבות אחרי המלחמה, ברנהרד שבגר והפך לאיש עסקים מרכזי בעיר, עדיין נחשב לנטע זר. בנו, שאינו נושא את צלקות העקירה והזרות, לוקה גם הוא בשנאת זרים, אותה הוא מפנה כלפי שני מהגרים מפיג`י שהעזו להשתתף בפסטיבל גרמני. ברקע פה ושם צצה השנאה כלפי הצוענים.

נושא מרכזי בספר, בנוסף לשנאת הזרים, הוא השלטון הקומוניסטי, אותו הסופר שם ללעג. פה ושם קראתי מילות התפעלות מהשנינות והאומץ, אבל לא הייתי שותפה להן, שכן הספר נכתב ב-2004, הרבה אחרי שהשלטון ההוא הפך להיסטוריה.

הספר מסופר מפי חמישה אנשים שחייהם השתלבו באלה של ברנהרד. רעיון נחמד, אבל הביצוע לא משהו. כולם דוברים באותו הקול (תקלת הדפוס שהזכרתי קודם נופלת במעבר בין שני מספרים, ולקח זמן עד שקלטתי שהדובר התחלף), והסיפורים עצמם מפוזרים מדי, עוסקים בנושאים שוליים בלתי מעניינים ודי שיטחיים.

הקטע הבא הטריד אותי, מפני שהוא הושם בפיו של אחד המספרים היותר חיוביים. הרקע – בשל מעשי הצתה המספר מקים חומה סביב המנסרה שבבעלותו: בימי הקיסר ובתקופת היטלר לא היו לאנשים דאגות מהסוג הזה. באותם זמנים היו אי-אלו דברים שלא היו בסדר, שהיו לחלוטין לא בסדר. בבית הספר שמענו על זה משהו, ובעיתון נכתב הרבה על העבר, ועל כמה שהיום הכל הרבה יותר טוב. אבל אז היה יותר סדר מאשר היום, בכל אופן מבחינתנו, אנשי העסקים שלא רצו להתערב בפוליטיקה. יכולת להיות יותר בטוח בחיים שלך, והרכוש היה מוגן יותר.

התמונה שעל הכריכה (עוצבה בידי תמיר להב-רדלמסר) היא שמשכה אותי אליו, והטקסט שעל הכריכה האחורית הוסיף למשיכה. לצערי, שני אלה היו הבטחה שלא מומשה.

Landnahme – Christoph Hein

הוצאת ספרית הפועלים

2006 (2004)

תרגום מגרמנית: גלעד גנבר

לפחות פעמיים במהלך הספר טל, הדמות הראשית, נוזף בעצמו להפסיק לחשוב ולהתבטא בקופירייטריות. חבל שבוריס זיידמן לא נזף בעצמו, וגם יישם את מסקנות הנזיפה, כי הספר הזה סובל מעודף התחכמויות ופאנץ' ליינים. זה יכול להיות נחמד למשך הזמן שלוקח לקרוא סיפור קצר, אך כשמדובר בספר באורך מלא התוצאה מייגעת ומשעממת, וזה בלי לומר מילה על העובדה שהסגנון בולע ומסתיר את התוכן.

מסתבר מדברי התודה בסיום שהספר הוא אכן הרחבה של סיפור קצר בשם "חופשה בכפר". המסקנה שלי: לפעמים כדאי לתת לסיפור קצר להשאר כזה. בדברי התודה בוריס זיידמן מתייחס גם אל מוריו בסדנאות כתיבה, ובכך מאשש את מה שהרגשתי במהלך הקריאה, שהספר הוא תרגיל בכתיבה יוצרת שחרג ממדיו הטבעיים.

ועוד בענין סגנון, זיידמן מנסה לתפוס כמה שיותר נושאים בתוך כמעט כל משפט. קחו לדוגמא את הקטע הבא: טל נוסע עם חברתו אל מחוזות ילדותה. הוא מנסה לומר לעצמו לשים כעת את עצמו ואת מחוזות ילדותו בצד, כי זה הרגע שלה, אבל במקום להסתפק בזה הוא גולש ללא הכרה: כל זה שלה, רק שלה, אתה רק קיבלת כרטיס חינם לפרמיירה כי אתה מזיין את השחקנית. אז שב בשקט בצד ואל תנסה להיות חלק מזה. זה פילם צרפתי מתבכיין, ואתה לכל היותר סטטיסט עלוב, הנדחק לשניה לתוך הפריים, כמו הערסים במבזק על פיגוע בקו שמונה-עשרה או כתבת שטח על אוהדי בית"ר, שזה גם סוג של פיגוע המוני. מה הקשר בין דעתו על הקהל של בית"ר לנושא הקטע? מרוב עצים אין רואים את היער.

אחד הטריקים הסגוניים שלו, שתורמים ליצירת העומס המוגזם, הוא הכפלת מילות תואר. כשהוא רוצה לומר לדוגמא שלבו מתרכך, הוא יאמר מתרכך-מתמוסס, כאלו הוא לא מסוגל לבחור את המילה המתאימה ביותר. לפעמים ההכפלה עובדת, ברוב המקרים היא לא, בעיקר כשהצרוף מאולץ, כמו לדוגמא כשהוא מצרף הבל לאבל בלי סיבה הגיונית.

והערה אחרונה בענין הסגנון: המילים שהוא שם בפי דמויות שונות, כמו חבריו במילואים, חברתו והחצרן הצרפתי, מלאכותיות, ולא נדבקות לדמויות.

ליקוי נוסף בספר הוא התחושה שהסופר מנסה לצאת בסדר עם כל הקוראים. הדוגמא הבולטת בהקשר זה היא ההשוואה שהוא עושה בין הילד הפלסטיני שזרק אבנים על חיילים, וקיבל הוראה להרים את ידיו, לתמונה המפורסמת של הילד היהודי המרים ידיו בגטו. התחושה שאני קיבלתי היא של השוואה מאולצת. לא השתכנעתי שהוא אכן חש צביטה בלב למראה הילד הפלסטיני, אלא שמן המקובלות היא להזדהות עם הפלסטינאים, אז הנה הוא סימן וי על המשימה הזו. מצד שני, ההשוואה הזו תרגיז קוראים רבים, אז שוב ושוב הוא אומר "אלף אלפי הבדלות", וגם האמירה הזו נשמעת מן השפה ואל החוץ. בנוסף לטיפול השטחי בנושא, מסתבר שהוא לא הולך לשום מקום. סתם תמונה תלושה ללא שום קשר ברור לעלילה.

במה הספר עוסק בכל זאת? בתחושת הזרות הנצחית של מהגרים, בחיפוש אחר המולדת, בתחושה שכל שפה אינה שלמה אלא שסועה, בגעגועים האינסופיים למקום שאפשר לקרוא לו בית. לא לחינם נקרא כל אחד משלושת חלקי הספר בית (ולא פרק, למשל). הנושאים האלה, שיש להם פוטנציאל סיפורי, מתבוססים בבוץ הסגנוני, ולא מצליחים להמריא.

התחושה הכללית היא של ספר יומרני, מלא מעצמו ומפוספס.

הוצאת זמורה ביתן

2010

אל קירן דסאי התוודעתי בספר "מהומה בגן הגויאבות", סיפור שנון על בחור הודי לא יוצלח עלוב, שמאס בשגרה הכושלת של חייו וטיפס על עץ מתוך כוונה להתבודד ולהתנתק, אך הפך לגורו מוקף מעריצים נלעגים. ציפיתי למשהו דומה ב"ירושה של אובדן", לסיפור קטן מלא הומור, ואולי משום כך התקשיתי תחילה להתחבר לספר, כי קטן הוא לא, ולמרות שיש בו הרבה הומור אי אפשר להגדיר אותו כהומוריסטי. בפרקים הראשונים קיבלתי את הרושם שהעלילה מתפזרת מדי – חלק ממנה מתרחש בארה"ב – ותחילה התרשמתי שמדובר בנסיון להקיף יותר מדי בספר אחד. אבל משעה שהצלחתי להכנס לעלילה, וכל חלקיה התחברו לשלמות אחת, התקשיתי להניח את הספר מהיד.

מדובר בסיפור פנורמי מרהיב מהקליבר של "איזון עדין" ו"שידוך הולם" (וזו, כמובן, מחמאה גדולה). הוא מתרחש בעיקר על גבול הודו-נפאל, ובמרכזו ההתקוממות הנפאלית בשנות ה-80 של המאה הקודמת. ההתקוממות הזו היא אמנם ציר העלילה בזמן הווה, אבל הספר מתפרש על פני תקופה ארוכה יותר, ומביא בפלאשבקים אירועים מחיי גיבוריו והורי-הוריהם, תוך שהוא עוסק בקשת רחבה של נושאים המעסיקים את ההודים – המעמדות החברתיים, התהליכים הפוליטיים, המפגש הטעון עם המערב ובעיקר עם אנגליה, הכלכלה הרעועה, ההגירה ההמונית בעיקר לארה"ב וקשיי המהגרים, יחסי גברים-נשים, ההתיחסות להודו כעולם שלישי, שחיתות השלטונות, ועוד. הגלובליות הרב-תרבותית נדונה בספר באספקטים שונים, והכתבה הזו מרחיבה בענין.

מכיוון שלא קראתי את המקור, אין לי כלים לשפוט את נאמנותו של התרגום, אבל נאמן או לא – הוא פשוט נהדר. השפה עשירה, תענוג של ממש.

The Inheritance of Loss – Kiran Desai

הוצאת עם עובד

2008

תרגום מאנגלית: מאיר בן-שלום

אנאיאטולה אכברי היה ילד בן עשר, כשאמו הגיעה למסקנה שאין בכוחה להוסיף ולהגן עליו מפני אנשי הטאליבן הפאשטונים. משפחתו של אנאיאטולה נמנתה עם המיעוט האזרי באפגניסטן, מיעוט שנחשב למעמד הנמוך ביותר, ונתון לשרירות ליבה של האליטה הפאשטונית. אביו איבד את חייו כשנאלץ לעבוד בשירותם, ואמו חששה שגורל שלושת ילדיה יהיה דומה. בדרך-לא-דרך עברה עם אינאיטולה לפקיסטן, עזבה אותו במחנה מעבר לפליטים, ושבה לביתה אל הילדים שנותרו מאחור.

אנאיאטולה, כאמור רק בן עשר, כבר חווה חיים שילד אינו אמור לחוות. המורה בבית ספרו באפגניסטן, שהתעקש להמשיך ללמד למרות הוראת הטאליבן לסגור את המוסד, נרצח מול עיניו. בלילות, כשהיה חשש שייתפס ע"י הפאשטונים שרצו לשעבד אותו, לן בבור באדמה. וכעת נותר לבדו. בתושיה מדהימה הוא מחזיק מעמד, מוצא עבודה, מאלתר מקומות לינה, מתחבר עם פליטים אפגנים אחרים, ושואף לשפר את חייו, כלומר להגיע למדינה מערבית. גלגוליו מובילים אותו מפקיסטן לאירן, משם לטורקיה, ליוון, ולבסוף לאיטליה. את דרכו הוא עושה ברגל וברכב, בתחתית כפולה של משאית ובסירת גומי רעועה. שמונה שנים אחרי שיצא מאפגניסטן, הוא מגיע אל המנוחה, ובסיום מרגש לספר הוא מתקשר לראשונה אל אמו.

פאביו ג'דה, סופר ועתונאי איטלקי, העובד עם נוער במצוקה, מביא את סיפורו של אנאיאטולה מפיו, בסגנון שאינו רגשני, אפילו שזור הומור. זה אולי יישמע נדוש, אבל סיפורים כאלה גורמים לי להרגיש מצד אחד זעם על שכזה הוא עולמנו, ומצד שני תחושה שאני בת-מזל על שגורלי שונה.

In the Sea There are Crocodiles: Based on the True Story of Enaiatollah Akbari – Fabio Geda

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

תרגום מאיטלקית: יערית טאובר

לפני עשור וקצת קראתי את "מזג אויר נפלא צפוי מחר", קובץ סיפורים מאת ציפורה דולן, ומאוד התרשמתי. אחריו מיהרתי לקרוא את "והכל כידוע אמת" – פחות טוב מהראשון, אבל עדיין טוב במידה כזו שיגרום לי לצפות לספר נוסף מפרי עטה. בחיטוט במדף הפגומים בצומת מצאתי לאחרונה את "אנחנו ננוח", שיצא ב-2009 ואיכשהו חמק מעיני. כשקראתי שהספר נמנה עם המועמדים לפרס ספיר, שמחתי. אבל כשקראתי את הספר, חוויתי אכזבה.

הספר עוסק ביהודים ילידי פולין, שחוו את מוראות השואה, או שנמלטו בזמן, והם מתמודדים עם החיים בארץ ישראל החמה והקשה. הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים, "ליזה קפליזה די משיגענע", שהגיעה לארץ אחרי המלחמה כאשה צעירה בעקבות האהבה, וחוה'לה שעלתה כתינוקת. יש פה פוטנציאל לספר מצוין, אודות קשיי הגירה, החיים אחרי השואה, הדור השני לשואה, הקמת המדינה. בפועל הפוטנציאל ממוסמס.

הדמויות מטושטשות, העלילה תקועה, ההתנהלות של האנשים לא סבירה, הסטראוטיפיות מוגזמת, האמירות הפוליטיות מודבקות לטקסט במלאכותיות. מין מרק כזה שאי אפשר לדוג ממנו שום דבר שיש בו אמירה משמעותית (לקבוע שהגברים בוגדניים והנשים המסכנות תלותיות זו לא אמירה משמעותית). הנטיה המיידית שלי היא לתת הנחות לספרים שגיבוריהם הושפעו מן השואה ישירות או בעקיפין, אבל במקרה הזה כל הרצון הטוב שלי לא עוזר.

כדי לא להיות לגמרי שלילית, הנה קישור לדעה אחרת.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010