תגית: עליה

חיים סבתו מספר ב"בשפריר חביון" פרקים מחייו לצד פרקים מחיי חבריו ומכריו. הוא פותח בחייו כילד בבית-מזמיל בירושלים, אליה הגיע בהיותו כבן חמש עם משפחתו שעלתה ממצרים (הפרק הראשון זמין באתר עברית); עובר לחוויות שנחרטו בו כלוחם במלחמת יום הכיפורים, שעליהן הרחיב ב"תיאום כוונות"; חוזר לימיו הראשונים כתלמיד ישיבה; מפליג אל סיפור הבריחה מסמר השיער של אחד מתלמידיו מחלבּ שבסוריה, ואל סיפור בריחתה של קרובת משפחה ממצרים בעודה ילדה; משוטט בצפת; מבקר בכפר גלעדי ומתוודע לסיפורו של יעקב אורלנד ולפוגרומים שארעו בטיטייב בה גדל; מתרפק על אוירת העשורים המוקדמים של המדינה, ומתאבל על חבריו שנפלו. כמה חוטים דקים מקשרים בין פרקי הספר, ביניהם דמותה של קריסטינה, האחות הנוצריה שהגיעה מגרמניה, ועברה אפוף סוד; הכמיהה לארץ-ישראל והדרכים-לא-דרכים שבהן פילסו רבים את דרכם אליה (ולכן כל-כך הולמת הכריכה של מהדורת 2014, תמונת עולים על סיפון האניה גלילה); וגם הפיוט "אל מסתתר", ששם הספר נלקח ממנו, פיוט קבלי שנכתב ככל הנראה על ידי אחד ממקובלי צפת, מצא את דרכו אל קהילות ישראל במזרח ובמערב, ונכח בדרך זו או אחרת בארועים המתוארים בספר.

הכתיבה של סבתו נינוחה, והרגש בה מרוסן אך ניכר. כך, לדוגמא, הוא מספר במשפט יחיד את שהותירה בו המלחמה: "שבתי לישיבה, שוקד על תלמודי בימים, ונוראות המלחמה עולים בי בלילות". אין לקוניות בכתיבה, אלא זיקוק של העיקר, לכידה של רגש במלים מדויקות המכיל יותר מכפי היקפן. תיאוריו מפורטים, סבלניים, גולשים לצדדים – לפעמים מילה בתיאור תקופה אחת מוליכה לתיאור תקופה אחרת ודמויות אחרות – והתבוננותו בזולת היא סובלנית, חומלת ומאמצת. "אין לך דבר שאין לו שעה", הוא כותב כשהוא מתאר כיצד מדרש שקרא בספר שרכש באקראי צף ועלה בדברים שנשא עשרים וחמש שנים מאוחר יותר. נדמה שאמירה זו נוכחת גם בכתיבתו, כשפרטים לכאורה בלתי קשורים צצים בפרקים שונים ומקשרים ביניהם.

חיים סבתו הוא רב, אדם ספוג אמונה שהיא בלתי נפרדת מאורח חיים ומאישיותו. כמו בספריו האחרים, גם כאן הוא מתייחס לפן הזה, מתאר את היופי ואת הכוח שהוא שואב מאמונתו, ונמנע לחלוטין מהטפה ומנסיונות שכנוע. הרעיונות שהוא מעלה מעניינים, גם אם לפעמים קשה להסכים איתם (כמו בהסבר שהשואה נחזתה יחד עם הסתר פנים שהתלווה אליה, שאף הוא הוסתר).

אסיים בפסקאות מן הפרק האחרון, המזכירות כמה מן הארועים שבספר:

"שמעתי את יוסף והתמונות התערבבו בראשי. ראיתי מחול בכיכר. חלוצים מרקדי הורה בכותונות פתוחות. רב הלילה, רב שירנו, חסידי צאנז בקפוטות של שבת מנגני אל מסתתר בסעודה שלישית עם האדמו"ר, חבורת הילדים של בית מזמיל עם הרוש וסמאג'ה וקסלסי המפטפטים בקול בשלוליות המעברה, נערי בני עקיבא הרוקדים בערב יום העצמאות בכיכר ציון לנגינת אקורדיאון, ילדים מחלבּ בורחים ברכבת לטורקיה, וזקנים חלבּים מפייטי בקשות של ליל שבת בבית הכנסת עדס בירושלים בשפריר חביון. לרגע אוחזים זה בזה ולרגע מרפים, לרגע פניהם איש אל אחיו ולרגע פניהם אחורנית.

וקריסטינה עומדת בצד מביטה ודמעות בעיניה.

לא שלם היה המחול. חסר. חסר הרבה. איפה שריאל, ושעיה וציון וחקקיאן ובנו של השרברב? איפה כולם?

זכרתי מה שאמר לנו דוד ז'ק במעברה במועדון תקוותנו על ארץ ישראל שנקנית ביסורים, וזכרתי את האנחה ששברה את לב הזקן בצפת".

נכנס אל הלב, מעניין ומומלץ.

ידיעות ספרים

2014

את "החלום והבית" מספרת אשה מתוסכלת, אדריכלית בשאיפה, שויתרה בקלות רבה מדי על כל חלומותיה. לידת הילד הראשון קטעה את לימודיה, והיא לא עמדה על שלה כשבעלה הציע שתשאר בבית עם הילד. את הריק נסתה למלא עם ילד נוסף ועוד אחד, ואת המרץ המדוכא פרקה, כשהתאפשר לה, בשיפוצים בדירתה. בזוגיות עם בעלה נטלה תפקיד פסיבי, הניחה בידיו את הניהול הפיננסי של חייהם, ולא גלתה כל ענין בחייו מחוץ לדלת אמותיהם. כשהזדמן למשפחה לעבור לגור בבית ישן במושבה, בית שהיה בבעלות אמו של בעלה ונזנח לעזובה, סברה שתמצא בו מנוחה לנפשה.

בספר תולדות המושבה מוצאת המספרת את תמונותיהם של מי שהיו בעלי הבית בשנות השלושים, ד"ר יעקב הרץ, רעייתו אווה ובתם רות. הספר מהלל את בעל הבית, אך על סמך התמונות ורמזים שונים רוקמת המספרת את סיפורם האמיתי, כפי שהיא מדמיינת אותו, ופורטת את הבומבסטיות של ההיסטוריה הרשמית ליומיום האנושי של הדמויות.

לצד שני הסיפורים, המסופרים במקביל, המספרת לומדת גם על הבית שעל חורבותיו נבנה זה שבו היא מתגוררת, וההיסטוריה תשוב ותקיש על דלתה.

שני הסיפורים, לכאורה רחוקים זה מזה, חולקים קוים משותפים. בשניהם מתרחשת, בנסיבות שונות מאוד, עקירה מבית, ונעשה נסיון לבנות חיים באחר. בשניהם הגברים קובעים במידה רבה את אופי חיי המשפחה, והנשים חסרות מנוחה וחסרות סיפוק. אך הנשים, וכאן ההבדל הגדול בין הסיפורים, בוחרות כל אחת בדרך שונה. לא מן הנמנע שהמספרת רקמה את סיפורה של אווה באופן שיהווה אלטרנטיבה לבחירותיה שלה.

הנושא העיקרי, כפי שנרמז בשמו של הספר, הוא הבית. כל אחת מן הדמויות בספר מייחסת לבית משמעות עמוקה מעבר לחשיבותו הפיזית. הפלח האריס, המעבד את אדמות הטורקים, רואה בבית ובאדמה את מקור קיומו ואת מרכז חייו. עבור ד"ר הרץ הוא הזדמנות להתחלה חדשה. אווה אולי מבקשת בו תחליף לבית שעזבה באירופה. ועבור המספרת הוא, כאמור, המקום שאותו היא מנסה שוב ושוב לשנות כדי למצוא מנוחה.

נהניתי מאוד לקרוא את הפרקים העוסקים בעברו של הבית ובמשפחת הרץ. פחות נהניתי מסיפורה האישי של המספרת. הפרקים ההיסטוריים מתוארים ברגישות ובסקרנות, מתוך הבנה לדמויות. הפרקים האישיים מפורטים מדי, לטעמי, ולמרות זאת הדמויות של המספרת ושל בעלה נותרות תמוהות, וכך גם ה"תיקון" שהיא מעניקה להם בסיום. אילו היתה זו ביוגרפיה, הייתי סבורה שהריחוק הסיפורי בפרקים ההיסטוריים מיטיב עם הכתיבה, בעוד המעורבות בסיפור האישי אינה מועילה לה. הייתי שמחה למינון שונה של שני הסיפורים, ולשימת הדגש על הדמויות ההיסטוריות המתוארות בחמלה ובכשרון.

כנרת זמורה

2020

יקיר אלקריב, נכדה של מסעודה, מספר בספרו את קורות חייה של סבתו. בראיון הוא אומר, כי כשלא קיבל תשובות על שאלותיו, "ויתרתי על האמת. אני לא היסטוריון וזו לא ביוגרפיה. כתבתי מה שאני רוצה, וזה היה כיף גדול". כתוצאה מכך, ובשל הסיפורים הצדדיים הנספחים לסיפורה של מסעודה, הספר אינו תיעוד ביוגרפי של אשה אחת, אלא גם תיעוד של תקופה ושל חֶברה.

מסעודה נולדה במרוקו לאם צעירה, שנישאה בעל-כורחה לגבר מבוגר ממנה. לאחר כמה גלגולים, מצאה עצמה נשואה בהיותה בת שתים-עשרה. בהיותה בת עשרים כבר היתה אם לארבעה ילדים. בעלה ובן-דודו, שהיו פעילים ציוניים, העלו את המשפחה לארץ עוד לפני קום המדינה. אחרי שהות בקפריסין, הגיעו לשכונת התקווה, ומשם ליפו. למסעודה, שחוותה קשיים כל חייה עד כה, ציפו קשיים גם כאן. היא התאלמנה במלחמת העצמאות, איבדה בן זוג נוסף בקרבות, אחד מילדיה נפטר בדרך, אחת חלתה וכמעט נחטפה. בשל המחסור נאלצה למסור את הילדים לפנימיות ולקיבוץ.

מכיוון שהיתה אשה בחברה של נשים מושתקות, ומכיוון שהיתה זרה ובודדה, חשה תמיד שנסיבות חייה מעצבות אותה, ולה עצמה אין קול משלה. הסופר מתאר זאת כך: "היא מעולם לא היתה מקור של אור, כמו אנשים אחרים שהכירה בחייה שהיו להם חלומות, רצונות ותשוקות משלהם, והם שעיצבו את גבולות חייה ואת מהלכם". אמירה מעט חריפה, כי בכל זאת, כשהדברים היו אמורים בילדיה גילתה תושיה ועיקשות וערמומיות. כך ארע כשטענו בבית החולים, בו השאירה את בתה החולה, שהבת אינה אצלם, וכך גם כשבנה ביקש לשאת אשה למרות התנגדותו של אביה.

באותו ראיון אמר הסופר כי אין לו כל ענין בשד העדתי, והספר אכן אינו עוסק בכך. אמנם נאמר למסעודה ש"אין אמונה באישכנזים", אבל כשהיא מגיעה לארץ, ומסתבר לה שבעלה להוט להתגייס והיא תיוותר לבדה, היא יודעת "כי כל הגברים פה, היהודים, הערבים, האנגלים, האישכנזים – כולם אדישים לגורלה במידה שווה". החטא בסיפור ההגירה וכור ההיתוך אינו נעוץ במוצא, אלא בהתנשאות כלפי החדשים, נטולי השפה, הנבוכים מול המנהגים הבלתי מוכרים, וטינה עדתית קיימת לא רק בין אשכנזים לספרדים, אלא גם בין תוניסאים למרוקאים, כמו בין גרמנים לפולנים.

כאמור, בספר משולבים סיפוריהם של אנשים נוספים, שחייהם הצטלבו באלה של מסעודה. נמצא ביניהם את הדוד, שפציעתו בידי שוטרים היתה בין הגורמים למהומות ואדי סאליב; את השכנה ילידת עירק, שהיתה כוכבת בבומביי; את ניצולת השואה, שאיבדה את כל ילדיה, והתאבדה בדרך לארץ, ועוד. כולם יחד נרקמים למסכת חיה אחת.

מסעודה היא דמות כובשת לב, תמימה אך מפוכחת, כנועה אך נחושה כשהיא נדרשת לכך. היא עצמה נמנעת מלספק פרטים רבים, כי לא מדברים סרה במתים, או משום איסור לשון הרע, אך הרושם הוא שיקיר אלקריב הצליח בכשרונו לתת לה קול אמין, וראוי הסיפור להיות מסופר.

עם עובד

2020

"היום האחרון של פורים" מספר את סיפור עליתו לארץ וקליטתו כאן של יוסי, ילד שעלה מאתיופיה עם הוריו ועם אחיו ואחותו. הסיפור מוגש לקורא כנובלה גראפית, והוא יצירה משותפת של יוסי ואסה, שעל התנסויותיו מבוסס הספר, ושל אשתו ירדן ואסה ש"תרגמה" את הסיפור לתמונות.

הטקסט בספר הוא בגדר מועט המכיל את המרובה. יש בו התיחסות לילדות באתיופיה, למסע הרגלי המפרך לסודן, מסע בו איבד הילד את סבתו, ולקשיי הקליטה בארץ, הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית. המספר מתייחס לכל אחד מבני המשפחה, ולשינוי המהותי שחל ביחסי הכוחות בתוכה, שינוי שנובע בעיקרו מקליטת השפה וכתוצאה מכך מן היכולת להתערות: האח דסה, שהורחק לפנימיה דתית, הפך לראשון בדירוג, על פי הגדרת אחיו, ואילו האב, שאת העברית שלו יוסי משווה לג'יבריש, צנח למקום האחרון, בעוד באתיופיה הוא היה הראשון ללא עוררין. יוסי עצמו, תלמיד בבית ספר, מועד על אי-הבנות חדשות לבקרים, ואין לו את הפריבילגיה של אמו ושל אחותו להשאר בבית.

הבחירה להעביר את הסיפור כקומיקס משתלבת יפה עם מוטיב חוזר בעלילה – תשוקתו להתחפש בפורים לנינג'ה.

אני לא בטוחה מיהו קהל היעד של הספר. מצד אחד הוא דיבר אלי, והצליח להעביר את חוויות הילד והמשפחה, אבל מצד שני חסר לי העומק שספר פרוזה יכול להעניק. נתתי את הספר לילד כבן 12, והוא לא התלהב, אבל אני בכל זאת חושבת שהוא כן מתאים לנוער, אולי בקריאה מונחית במסגרת כיתה או קבוצה, שתאפשר להציף את חווית היות חדש וזר.

כנרת זמורה ביתן

2015

מנחם בן הודה פעם שהוא לא בהכרח קורא בשלמותם את הספרים שהוא מבקר: "אני מצליח לקרוא רק את הספרים שאני כותב עליהם, וגם אותם אני לא בהכרח קורא עד הסוף. לפעמים אני קורא עד שיש לי דעה מגובשת וזהו. לפעמים אני אפילו קורא בדילוגים אבל אני עוזב ספר רק כשאני יודע מה דעתי עליו בדיוק". הפיתוי לנהוג כמוהו במקרה הזה היה גדול. כבר בדפים הראשונים הבנתי מה אני עתידה לקרוא: עוד ספר מסוגו של "מזוודה על השלג", ספרה הראשון של אולה גרויסמן, על כל ליקוייו. לדאבוני, בשל ההתחיבות לכתוב עליו, מצפוני לא אפשר לי לנטוש את הספר, וכך דנתי את עצמי לשעות של שעמום.

זהו סיפורם של עולים מרוסיה, חלקם עלו בשנות ה-70 וחלקם בשנות ה-90, עת התרחשות הארועים בספר. למעט הפרט הביוגרפי הזה אין ביניהם מכנה משותף. לכל אחד סיפור משלו, מניעים משלו לבחור במולדת שניה, מסלול התאקלמות מוצלח או רצוף קשיים, יכולת או רצון להתמסד, אמביציות ברמות שונות. נקודת המפגש ביניהם מתרחשת בסדנאות צמיחה אישית שמנהל אלי אורקין, גם הוא ממוצא רוסי. חייו האישיים של אלי הם בעצם כשלון בכל היבט, אבל יש בו מספיק כריזמה כדי להנהיג סדנאות מסוג זה, ובמקרים מסוימים אף להשפיע על חיי המשתתפים מעבר למסגרת הסדנה, בדרך כלל באמצעות מניפולציות ותככים.

הסיפור מתרחש על רקע הארועים בישראל של אותם ימים – אינתיפאדה, מלחמת המפרץ – מה שמאפשר לסופרת לשים בפי גיבוריה התיחסויות פוליטיות, בדרך כלל קיצוניות לימין או לשמאל. יש גם התיחסות מסוימת לדת מול חילוניות, וגם פסיכולוגיה שטחית בהקשר לשאלות של זוגיות ושל מודעות עצמית. אבל למרות היקפו הנרחב של הספר – 555 עמודים – אין באמת העמקה בשום דבר. המון פרטים, אבל בלי תוכן משמעותי. אם ב"מזוודה על השלג" עוד מצאתי בדוחק ענין מסוים, לפחות בהיבט של החיים בברית המועצות לפני התפוררותה, בספר הנוכחי אני לא יכולה לשים את האצבע על איזושהי נקודת חוזק יחסית. הכל מאוד אוורירי ולא נוגע.

עושה רושם שאפילו בהוצאה לא ממש התעמקו בספר, אחרת לא היו מאשרים את הטקסט שעל הכריכה, שהקשר בינו לבין העלילה קלוש: "חייהם נעצרים באחת כשהם קושרים את גורלם באלי אורקין, סוציופת מקסים וכריזמטי, המשתלט על חייהם ונעשה למנהיגם הרוחני. הם ננעלים בתוך קהילה סגורה, אטומים למתחולל סביבם ובלתי-נגישים לאנשים מבחוץ. האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ והסכמי השלום עוברים כרחש בלתי-מובן באוזניהם". גיבורי הספר מעולם לא הפכו לקבוצה אטומה, וכמו שציינתי קודם הם דווקא מתיחסים, והרבה, למה שמתרחש סביבם. חייהם לגמרי לא נעצרו כשפגשו את אלי. להפך, שניים מהם, לדוגמא, עשו מהפך של ממש בחייהם כשהחליטו לעלות לארץ בעקבות הביקור כאן, שבמסגרתו התנהלה הסדנה. רובם של אלה שנפלו ב"קסמו" של אלי, נטשו אותו במוקדם או במאוחר, ורק ענת, הגיבורה הראשית של הספר, פיתחה סממנים של תלות מאלה המאפיינים כת.

מילא שבהוצאה חיפפו, חמור יותר לגלות שבמחצית השניה של הספר גם הסופרת לא שמה לב לפרטים. יש סתירות בגוף הטקסט, ויש עובדות לא נכונות. ואם איתרתי כמה כאלה במהלך הקריאה הנחפזת שלי, שהלכה והואצה כדי להגיע כבר לסיום, מן הסתם יש עוד כמה שחמקו ממני. בפתיחת הספר הסופרת מציינת שמדובר בארועים ובדמויות ששאבו השראה מארועים שקרו ומאנשים אמיתיים, אבל אין בכך די כדי ליצור אמינות. לא מספיק להצהיר "אבל יש דברים כאלה באמת", צריך גם לכתוב אותם באופן אמין כדי שישכנעו.

הדבר היחיד שאהבתי בספר היא העטיפה המלבבת שעיצבה דנה ציביאק.

 

ידיעות ספרים

2014

בספרו הקודם, "אשה אחת", גולל יצחק מאיר את קורות משפחתו בתקופת השואה. אביו נלקח על ידי המשטרה, ולא שב, ואמו, שהיתה בהריון מתקדם, נטלה את שני בניה, ויצאה למסע הצלה לכיוון שווייץ. העלילה סופרה מפיה של האם. הספר הנוכחי, "אל חוף מבטחים", נפתח במחנה פליטים עם תום המלחמה, והפעם הוא מסופר מפיו של הבן, שהיה כבן שתים-עשרה באותם ימים.

כבר שמענו את סיפורי הפליטים והעקורים באינספור וריאציות ונקודות מבט אישיות ולאומיות. ובכל זאת, למרות המסלול המוכר – מחנה מעבר, ספינת מעפילים, חיפה, מחנה עתלית – סיפורו של יצחק מאיר אינו נדוש כלל וכלל. הוא מביא אל הספר התבוננות חדה של ילד שהתבגר בטרם עת, אך עדיין יש בו תמימות וקבלת גורל של נער צעיר, יחד עם תבונתו המפוכחת של המבוגר הכותב. אם כי מדי פעם הוא מציין שאינו בטוח שמה שהוא זוכר אכן התרחש בדיוק כך, אין באמת משמעות לכל פרט קטן: הלכי הרוח, התחושות, היותו עקור המניח להתרחשויות לקבוע את גורלו, תחושת הלכידות המשפחתית, תחושת השייכות לעם שלפני רגע לא היתה קיימת ופתאם היא כל-כך נוכחת וקובעת, ההתבגרות המהירה הנכפית עליו, מגוון הדמויות שהוא כה מיטיב לתאר – כל אלה ועוד הם שעושים את הסיפור ומעניקים לו עומק ומשמעות.

הספר מתאר מעשי עוול רבים מספור, אך אין בו כעס. נראה לי שהסיבה לכך היא זו שציינתי קודם, שילוב נקדות המבט של הילד ושל המבוגר: כילד לא ידע שיש סיבה לכעס, ולכן כמבוגר הוא אינו מוצא טעם לכעוס בדיעבד. לתכונה הזו יש יוצא דופן אחד: כשאחד ממקבלי הפנים במחנה עתלית, נציג בח"ד (ברית חלוצים דתיים), התייחס לאמו בגישה שהזכירה תיאורי שוק עבדים, הוא נעמד, ובקול שהשתדל להיות זועף וסמכותי, נטל שליטה על המצב. נראה כי משהו פקע אחרי כל הטלטולים, כשדווקא במקום שאמור היה להיות מסביר פנים יותר מכל, נתקלו ביחס אדנותי.

יש בספר פרקים מרגשים רבים. כך לדוגמא הפרק העוסק בשמות, בעיקר סביב השם שניתן לאחיו התינוק שנולד שבועיים אחרי שהגיעו לשוויץ. האם התכוונה לקרוא לתינוק דוד, אך הרופא המיילד לקח לעצמו את הזכות לקרוא לו איאן פייר על שם אביו, ושלטונות שוויץ מהרו לרשום אותו כך ולא אפשרו לאם לשנות אותו. בכלל כל הפרק השוויצרי קצת מוזר: מצד אחד נתנו מקלט לחלק מן היהודים שהצליחו לגנוב את הגבול, ומצד שני נהגו כסוהרים והתיחסו אליהם כאל מטרד. בפרק מרגש נוסף האם קוראת את ילדיה לשיחה ערב ההפלגה, ונושאת מונולוג שבו היא, בין השאר, מונה את מתי המשפחה ואת הניצולים. המפגש של האם עם אחותה בישראל העלה דמעות בעיני.

אהבתי את "אשה אחת", ואת "אל חוף מבטחים" אהבתי אפילו יותר. אם יצחק מאיר יבחר לכתוב ספר המשך על תהליך הקליטה בארץ, אשמח מאוד לקרוא גם אותו.

הוצאת ספרית מעריב

2013

דליה ביטאולין-שרמן נולדה באתיופיה, ועלתה לארץ בהיותה בת חמש. בספר מתארת הכותבת, כעת בת שלושים וארבע, את חוויותיה של ילדה אתיופית בארץ. בסיפורים שבספר היא מספרת בגוף ראשון – אם כי לא בשמה שלה – את קשיי הקליטה של ילדה ונערה, וכן את קשיי התא המשפחתי, ואת הווית המהגר בכלל, לצד חוויות התבגרות.

זה היה יכול להיות ספר מאשים, ספר מטעם אוכלוסיה חלשה, שנשלחה לגור בקראוונים דולפים בחורף ולוהטים בקיץ, שהוחלט בשבילה על חינוך דתי, שהופנתה לעבודות בשכר מינימום, שספגה עלבונות גזעניים. אבל דליה ביטאולין-שרמן לא בחרה בכיוון הזה: היא כן מספרת על טיפול לא נכון בעולי אתיופיה, אבל לא בנוסח של "אכלו לי, שתו לי". העלבון והביקורת עולים מבין השורות, כשהסיפורים עצמם מסופרים באופן מאוד ענייני, לא שיפוטי, בלי לגלוש מן הסיפור אל המסקנות שעולות ממנו. בכמה מן הסיפורים היריעה מתרחבת מעבר לקהילה הסגורה, ונותנת במה לדמויות נוספות, כמו פועלת במפעל בו עובדת אמה של המספרת, שיודעת למצוא שמחה ועונג גם ברגעים קשים, וכמו ילדה כחולת עיניים מנודה בשל היותה מוכת כינים וכנראה סובלת מפיגור קל. רציתי לכתוב שהסיפור הזה, שמיטיב לתאר יחסי כוחות בתוך כיתת בנות, הוא החביב עלי מכל סיפורי הספר, אבל האמת היא שקשה לבחור. לכל סיפור מוקד מעניין משלו, וכולם ראויים לקריאה.

אני לא חובבת של סגנון שמתעלם מפסיקים ויוצר רצף מאוחה של משפטים ללא הפסקת נשימה. בסיפור הראשון, שמרבית פסקאותיו מתחילות במילים "איך שהעולם נהיה לבן", היה לי קשה להסתגל לסגנון. אבל מתחת לפשטות לכאורה של הלשון ושל העלילה, מסתתרת מורכבות שכובשת את תשומת הלב, ומסתבר שהסגנון כנראה שירת יפה את התוכן, כי די מהר הוא הפסיק להפריע לי.

בשורה התחתונה: ספר ראוי לתשומת לב

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013

כותרת משנה:  סיפור הצלתו של בית הילדים היהודי בברלין

"בית אהבה" הוא ספר מרגש. תוכנו מבוסס בעיקר על עדויות וזכרונות של ילדי הבית, כשאלה שזורים בסיפורו של המוסד כפי שהוא עולה ממסמכים ומתחקירים שערכה הכותבת. הוא אולי לא ספרות גדולה, ואין בו העמקה של ממש בנפשות גיבוריו, אבל הוא עושה בדיוק את מה שנועד לעשות – לספר על עוד פן של השואה ושל גיבוריה הסמויים – ועושה זאת מצוין.

"אהבה" היה מוסד לילדים יהודים בברלין שלפני מלחמת העולם השניה. הוא נועד לילדים יתומים, כמו גם לילדים ממשפחות שהתקשו בגידולם. אופיו של המוסד היה יהודי דתי ציוני, ובתקופה המסופרת עמדה בראשו ביאטה ברגר, דודה-רבתא של הכותבת. ביאטה ברגר מצטיירת בספר כאשה נוקשה וקפדנית, אך מסורה ובעלת לב חם ומסירות אינסופית לילדיה. בניגוד למרבית המוסדות מסוג זה, שהיו בגדר הרע במיעוטו לילדים שנקלעו אליהם, "אהבה" זכור לבוגריו כבית של ממש. בדומה ליאנוש קורצ'אק גם ביאטה ברגר הקדישה מחשבה מעמיקה לנושאי חינוך, והנהיגה מידה רבה של שלטון עצמי ושותפות של הילדים בניהול עניני היומיום.

כשהנאצים עלו לשלטון היתה ביאטה ברגר בין אלה שהבינו שהאסון בפתח, ואין ליהודים עתיד בגרמניה. היא פעלה ללא לאות להקמת מוסד מקביל בקרית ביאליק ולהעלאת הילדים אליו. הקשיים שנתקלה בהם היו עצומים, הן בהשגת סרטיפיקטים לילדים, והן במימון המבצע. במקביל למאמציה למען ילדיה, היא פתחה את שערי המוסד לצעירים שהכשירו עצמם לעלות לארץ כחלוצים. כשלוש-מאות ילדים ובני נוער הגיעו לארץ במסגרת זו בשנים שלפני המלחמה, וחייהם ניצלו.

חשיבותו של הספר בהבאת סיפור המוסד לידיעת הציבור. חוזקו בהתמקדות בסיפורים האישיים, במתן במה למי שעברו את מוראות אותם ימים, ובכיבוד זכרם של אלה שנפלו קורבן. בשל קוצר היריעה לא אוכל להזכיר כאן את כולם, ואספר על שניים שנגעו ללבי:

אהרן מנצ'ר – בשנים 1939 עד 1942 ליווה קבוצות של צעירים מוינה לטריאסטה, שם עלו על אניה בדרכם לארץ. הוא עצמו יכול היה לעלות, ובחר להשאר ולעזור. לדבריו "כל עוד יש ילד יהודי אחד בוינה, אני אתו". ב-1942 נכלא בגטו טרזינשטט, שם המשיך לטפל בבני נוער, ובאוקטובר 1943 נספה איתם באושוויץ. הילדים שהציל בקשו לכלול את סיפורו בספר.

קורט מנדלסון – יליד 1926, מילדי המוסד. ביאטה ברגר לא הצליחה להשיג עבורו סרטיפיקט בגלל מסמכים חסרים, והוא נותר מאחור בעוד אחותו עלתה לארץ. ב-1943 נספה באושוויץ.

שמחתי על הכללת תמונות רבות בספר, מה שעשה אותו קרוב ונוגע יותר. מבחינה טכנית אני מברכת על ההחלטה לכלול הערות שוליים בתחתית הדפים ולא במרוכז בסוף הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ, המאיר סיפור היסטורי שהיה עלום ברובו.

Ahawah heißt Liebe – Ayelet Bargur

הוצאת ידיעות ספרים

2013

תרגום מגרמנית:  יוסיפיה סימון

זהו הספר ה-12 של אפלפלד שקראתי, ובכל ספר אני תוהה מחדש על שאלת הסגנון. למה, כשיש לך סיפור כל-כך משמעותי לספר, אתה "מרדים" את הקורא במינימליזם על סף הלקוני? אני חושבת שבספר הזה מצאתי את התשובה. גיבורו של אפלפלד שוכב חודשים בבית חולים ובבית הבראה, לאחר שנפצע בקרב, והוא מכין עצמו ליעודו כסופר באמצעות התוודעות לעברית התנ"כית. הנה מה שהוא כותב בהקשר זה:

עקדת יצחק: הסיפור הוא נורא, אבל מסופר במתינות, במילים ספורות, אולי כדי שנשמע את השקט שבין המילים. אני מרגיש קירבה אל משפטים מדודים אלה, ולרגע נדמה לי שאין זה סיפור של לקח, שכן מה לקח בו, אלא סיפור שמתכוון לחלחל אל התאים הסמויים, ושם יחכה בסבלנות עד אשר יתפענח. 

כאלה הם ספריו של אפלפלד: סיפור נורא שמסופר במתינות.

המשפטים הקצרים, הפסקאות המצומצמות, והלשון הכמעט לקונית של אפלפלד, מאפשרים קריאה מהירה ושוטפת, אבל בעצם מחייבים קריאה איטית והתעכבות על כל מילה. קחו לדוגמא את המשפט הזה: באחד הלילות, בעודני שומר באחת העמדות, חשתי בצער על עצמי על שעוד מעט יתקיפו אותנו ואני אמות ולא אראה עוד את הורי. משפט עגום, הרהור של חייל במארב, עצבות שקטה, ועכשו הלאה למשפט הבא. אבל רגע, הדובר הוא לא חייל "שגרתי" כפי שמצטייר בדמיון – זהו נער כבן שבע-עשרה. וההורים שלא יראה אם ימות? הם נספו בשואה, והם חיים רק בתוכו. גם אם לא ייהרג, לא באמת יראה אותם. וכבר המשפט הפשוט הזה הופך לסיפור חיים שלם, וצריך לדעת לקרוא בין המילים ומתחתן.

"האיש שלא פסק לישון" הוא סיפורו של נער ששרד את השואה, ונדד אחריה ברחבי אירופה עד למחנה בנפולי, שם הוכשר לחיים בארץ. הפליטים כינו אותו "נער השינה", מכיוון שאת רוב המסע העביר כשהוא ישן, נישא בידי אחרים. בנפולי החל להתעורר, אך גם בארץ, כשהגיע לקיבוץ, היה מבקש ממדריכיו מפעם לפעם "יום שינה". כשחושבים על חייו, קל להבין למה הוא זקוק למפלט שבשינה. נער צעיר שחווה את מוראות השואה, נותר לבדו בעולם, וכעת נדרש לאמץ זהות חדשה, אופי חדש, תפיסת חיים חדשה. כשהוא ישן הוא משוחח עם הוריו. גם כשהוא חולם הוא מודע למציאות, אבל לפחות בשינה אינו לבד, יש לו משפחה שעוטפת אותו באהבה, כמו לפני המלחמה.

הספר מיטיב לתאר את הגלגול שנדרשו הנערים לעבור, להשליך מאחוריהם את הגלותיות, המתגלמת בספר בדמות הפליטים המבוגרים, ולאמץ זהות ישראלית. לחזק את הגוף, להתחשל, להתחבר לאדמה. יש משהו ברוטלי בתהליך הזה: אפשר אולי להבין אותו, וגם להצדיק אותו, על רקע התקופה, הלהט להקים חברה חדשה, הרצון להפגין חוזק מול תפיסת ההליכה כצאן לטבח. אבל בתווך נשחקו נשמות צעירות. אפלפלד מתאר את תגובות הנערים לדרישה לעברת את שמם, מביא סיפור קטן ומשמעותי על אמירת קדיש בסיומו של טקס קבורה חילוני, ועוד ארועים קטנים וגדולים שהיו חלק, הכרחי או לא, מבניית הזהות הישראלית.

זהו ספר עצוב, שבנוי מהרבה פרטים עצובים קטנים. הרשימה שהוא עורך כדי לא לשכוח את עברו, תווי הפנים של אנשים שאבדו שנשקפים אליו מפניהם של זרים, הנער שהיה ילד פלא וכשרון הנגינה שלו אבד מחוסר תרגול בשנות המלחמה. העובדה שהוא משלב בספר פרטים אמיתיים מעברו, כמו שמות הוריו, היחסים עם סבו, מקום הולדתו ועוד, עושה את הספר אישי יותר וכואב יותר.

מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2010