תגית: הדר קלונובר

ז'אן דזר הוא גבר צעיר יליד עיר גדולה בדרום מערב צרפת, המתגורר כעת בפריז. בכל ימות השבוע הוא משמש בתפקיד אפור וחדגוני בשרות הציבורי, ומחכה לימי א', כי יום ראשון הוא לז'אן דזר כל חייו. בימי א' הוא משוטט ותועה ברחובות העיר, קורא שלטי עסקים ומהרהר בשמות בעליהם. אלה הן ההנאות שלו, ומי אנו שנלין.

ז'אן דה לה ויל דה לה מירמון העניק לגיבורו את שמו הפרטי וכמה מקורות חייו. ז'אן הספרותי הוא טיפוס פסיבי, לחלוטין בלתי שאפתן. ז'אן הסופר כותב עליו כי "החיים הם בעיניו אולם המתנה לנוסעים במחלקה השלישית", וכי "הוא הבין שלא יוכל למנות את הכוכבים. לכן, בלית ברירה, הוא מסתפק במניית פנסי הרחוב שעל הנהר בערבים של שעמום". גם כשהוא מחליט באחד מימי א' לשבור שגרה ולהתנסות במה שיש לפריז להציע, הוא מניח לעלוני פרסום, שנדחפו לידיו ברחוב, להכתיב את מהלך יומו. בשונה מהסופר, שהתגייס ב-1914 למרות אי-כשירותו, ונהרג מספר חודשים לאחר שהספר ראה אור, ז'אן הספרותי בוחר בחיים, אם כי בחירה היא מילה אקטיבית מדי במקרה שלו. הוא נגרר הלאה כי הוא ידע שבתוך המון האדם הוא בר-תחליף, ושאינו יכול למות מוות של ממש.

באחרית דבר מציע המו"ל אוריאל קון פרשנות, המציגה את ז'אן דזר כנציגם של אלה שרואים את העולם משתנה לעיניהם, ואינם מסוגלים להתמודד עם הקונפליקט שבין השינוי החיצוני לקבעון שבתוכם, בין מהירותה של המודרנה לאיטיות של עולמם הישן. התערוכה העולמית נערכה בפריז כעשרים שנה קודם לכן, והציגה בין השאר את מגדל אייפל, הגבוה ביותר בעולם (אז ולמשך ארבעים שנה), את תאורת החשמל ואת הפונוגרף של אדיסון, ועוד חידושים טכנולוגיים (וגם, וזה אינו קשור לעניינינו, "כפר כושי", גן חיות אנושי ובו ארבע-מאות אפריקאים), כך שעל רקע התקופה הפרשנות הזו תקפה. מכיוון שהסופר עומד על אופיו של גיבורו – הסבלנות וההכנעה שבנפשו, הצניעות של תשוקותיו, הרפיון הנוגה של דמיונו – אני סבורה שז'אן היה מי שהוא גם בתקופה אחרת. הספר הוא, בעיני, תיאורם של בני אדם מן השורה, כלואים במעגלות חייהם, מתקשים להשתלב בזרם החיים התוסס, ובמה שיש לו להציע למי שיושיט ידו לקחת.

יש להודות שהיה לי קצת קשה לכתוב סקירה על הספר. הוא כתוב נפלא ומתורגם מצוין, וחבל לוותר אף על אחד משפע הציטוטים המקסימים שהוא מציע. תוך כדי כתיבה קראתי אותו פעם נוספת, ולמרות שפסיביות וכניעות מעוררות בי אי-נחת, לבי יצא אל ז'אן.

הספר כולל שני סיפורים קצרים מפרו עטו של מירמון, "היסעורים" בתרגומו של עמיר מרקסמר ו"הסערה" בתרגומה של מיכל שליו, שניהם מדגימים את כושר התיאור היפיפה של הסופר.

מומלץ בהחלט.

מנגינת התערוכה העולמית, גלי הדנובה מאת המלחין יוסיף איוונוביץ'

 

Les Dimanches de Jean Dézert – Jean de la Ville de Mirmont

תשע נשמות

2016 (1914)

תרגום מצרפתית: הדר קלונובר

 

החודש לפני מאה ועשרים שנה, ב-13 בינואר 1898, ראה אור המאמר העתונאי המפורסם "אני מאשים". מחברו, הסופר אמיל זולא, התקומם כנגד העוול הברור שנגרם לדרייפוס, אשר הורשע בבגידה שלוש שנים קודם לכן. מספר ימים קודם שפורסם המאמר זוכה אסתרהאזי, הבוגד האמיתי, במשפט שארך דקות ספורות בלבד. זיכויו סתם את הגולל על סיכוייו של דרייפוס לזכות במשפט חוזר. אמיל זולא לא יכול היה להבליג עוד. מאמרו, שתפס את כל העמוד הראשי בעתון "ל'אורור" (השחר) שבבעלותו של ז'ורז' קלמנסו, נוסח כמכתב פתוח אל נשיא הרפובליקה. במכתב התייחס זולא אל הכתם המביש על פניה של הרפובליקה, נקב בזה אחר זה בשמות כל המעורבים בפרשה, והביע נכונות להגן על עמדותיו בפני כל תביעת דיבה. זמן קצר אחר-כך אכן נאלץ לעמוד לדין, וניצל את במת בית המשפט כדי לחזור על האשמותיו. הוטל עליו קנס ונגזר עליו מאסר, שכדי להמנע ממנו גלה לאנגליה. זולא אמנם שילם את מחיר תעוזתו, אך מאמרו היכה גלים והביא לתפנית בפרשה: דרייפוס הועמד למשפט חוזר, הורשע שוב, אך קיבל חנינה על ידי הנשיא ומאסרו הגיע לקצו. ב-1904 דרש להשפט שוב, וכעבור שנתיים טוהר שמו כליל והוא הוחזר לצבא.

המאמר המתורגם פותח את הספר, והוא צלול ונוקב כפי שהיה בעת כתיבתו. שני השלישים הנותרים של הספר מכילים מאמר בן שלושה פרקים מאת חי בדרה. בפרק הראשון הוא מתאר את הרקע לפרסום המאמר. בפרק השני, הטוב מבין השלושה, הוא מנתח את העקרונות שעמדו מאחורי המאמר, עקרונות שהם סוד כוחו עד היום: רדיפת הצדק, העדר כל אינטרס אישי מצדו של הכותב, והנכונות לשלם מחיר אישי (יתכן שהמחיר ששילם היה יקר הרבה יותר מקנס ומגלות, שכן מותו אפוף תעלומה: זולא נפטר ב-1902 מהרעלת פחמן דו-חמצני בשל סתימה בארובה, ויש הסבורים שהסתימה היתה מכוונת). הפרק השלישי דן בהשפעת פרשת דרייפוס על הרצל ועל התנועה הציונית. הכותב שולל כל דעה שאינה אוחזת בקונצנזוס, לפיו פרשת דרייפוס הוותה נקודת מפנה בתפיסותיו של הרצל, למרות שהרצל החל לכתוב את "מדינת היהודים" קודם לכן, ואף פרסם מאמרים אודות האנטישמיות בצרפת. אני עצמי סבורה שהדיון אקדמי בלבד ואינו מהותי, אבל חי בדרה מאמין כי "אתה ואת המבקשים לדעת את נפש אומתכם, את כור מחצבתה של הציונות הצודקת, לא תוכלו להבינה מבלי להכיר את סיפור מכתבו האלמותי של אמיל זולא", קביעה מופרזת לדעתי.

להרחבה על פרשת דרייפוס אני ממליצה על ספרו של רוברט האריס, "קצין ומרגל", ספר מתח היסטורי משובח, המסופר מנקודת מבטו של פיקאר, ראש מחלקת המודיעין הצבאי, שאמנם היה נגוע באנטישמיות, אך נלחם לטובתו של דרייפוס.

יפה עשתה הוצאת קמין-ברזילי כשהחליטה לתרגם את המאמר ולהוציאו לאור בכריכה קשה מושקעת, ובצירוף צילום איכותי של המאמר מוטמן במעטפה הצמודה לכריכה. לא יפה עשתה כשהותירה שגיאות עריכה רבות ומביכות בעשרים העמודים הראשונים של המאמר. אמיל זולא ו"אני מאשים" שלו ראויים ליחס מכבד יותר.

אסיים בקטע מן המאמר: "כשחונקים את האמת מתחת לפני הקרקע, היא נערמת שם וצוברת כוח נפץ כה רב, שביום בו תתפרץ החוצה היא תפוצץ הכל ביחד אתה. במוקדם או במאוחר נראה אם לא הכנו היום את התשתית למהדהד שבאסונות".

J’Accuse! – Émile Zola

קמין-ברזילי

2017 (1898)

תרגום מצרפתית: הדר קלונובר