"הוא הלך בשדות" הוא בליבתו סיפור אהבתם של אורי ושל מיקה. אורי הוא הילד הראשון שנולד בקיבוץ גת העמקים; מיקה היא מילדי טהרן שהגיעו לארץ ב-1943. אורי הוא בנו של וילי, מן המיוחסים בקיבוץ; מיקה הגיעה לארץ בגפה בהשפעתו של וילי, וויתרה בכך על התקווה לאתר את משפחתה שנעלמה. "הם הנם עדה חזקה ומסוגרת של אנשים שטוב להם זה עם זה – אך מה לך ביניהם?", תוהה מיקה על מקומה; "בפשטות מובנת מאליה סבר וקיבל היותו נקודת מוקד בחייהם של רבים", כותב המספר על אורי. מיקה היא חיישנית, חרדה, מצולקת; אורי, אב טיפוס של "הצבר" הוא מנהיג, איש רֵעים. אורי, שחוזר לקיבוץ אחרי שתי שנות לימודים בכדורי, מגלה שאביו החליט להתגייס, שהוריו חיים פחות או יותר בנפרד ואמו נקשרה אל חבר קיבוץ אחר. אולי משום כך, ואולי משום שהפכים נמשכים, לבו יוצא אל מיקה. אבל אחרי תקופה קצרה של אושר הוא קם ועוזב. הפלמ"ח קורא לו, והחובה קודמת לכל, כך הוא מסביר למיקה, שכל רצונה הוא בפינה משלה ובאינטימיות זוגית.
זהו גם סיפורו של הקיבוץ, אותה ישות ערטילאית העומדת מעל היחיד וצרכיו. "הקיבוץ […] הוא משהו המתיך את חבריו והופכם יחידה בעלת מהות חדשה", ומי שאינו "מותך" אל הקולקטיב דינו להדחות.
וזהו גם סיפורם של רותקה ושל וילי, הוריו של אורי, שהוא דומה לסיפורם של הצעירים, כאילו אין מנוס מן החזרתיות הבין-דורית. תפיסתו של וילי, שהוא כאמור מן המיוחסים בחברה שהיא לכאורה שוויונית, את הקיבוץ היא תפיסה של בית, של דרך-חיים: "מתוך שידע כי חייו הם בקיבוץ ולא בשום מקום אחר, ראה לבנותם בתבונה, בחסכון כוח ולב, מתוך התכוונות למטרות החשובות, מתוך חתירה לעיקר, מתוך רצון לשלב מכסימום של אפשרויות חיים לתוך המסגרת האכזרית, המרבה תביעות ודינים של הקיבוץ". רותקה, שהלכה אחריו, קמה יום אחד ועזבה, אחרי מותו של אחד משלושת הילדים הקטנים בקיבוץ. "נתברר לה לרותקה כי במרכזו של עולם היה אורי, שהוא היה תכליתם של החיים", וחייו של בנה חשובים היו לה יותר מן העקרונות הקיבוציים. אחרי שנתיים חזרה, והפכה לאחד מעמודי התווך של הקיבוץ בזכות עצמה, אבל "כתם" עזיבתה דבק בה. בדומה לבנו, גם וילי הוא בן זוג נעדר. תמיד בשליחות כלשהי, בנסיעה, עסוק בענייני הכלל. "כמה טיפשי שבנה האהוב של אשה ישוב ויהיה גבר עם כל אותן טעויות, וגסות רוח ואכזריות לגבי אשה", מהרהרת רותקה המנסה לקרב אליה את מיקה, כשהיא מנסה לנסוך בה את האמון שקוצר הרוח והיאוש של הנעורים עתידים להתחלף בתבונת הבגרות והנסיון.
אורי, שהלך בשדות, לא יגיע עד כאן, ואינו נושא בלבו כדור עופרת, כמאמר שירו של אלתרמן "האם השלישית", שהיווה השראה לשם הספר. אבל אורי ייהרג חודשיים אחרי שהצטרף לפעילות הפלמ"ח, ומותו, הידוע כבר מן העמוד הראשון, מרחף כצל דואב על העלילה כולה.
בספר מורכב, איטי, מהורהר, משה שמיר מתאר את החברה הקיבוצית בשנים שלפני המדינה, בורא פסיפס של דמויות, ועוסק ביחסים זוגיים וביחסי הורים-ילדים, כמו גם ביחסים הטעונים בין החברה הארץ-ישראלית ומי שבאו מ"שם". את העלילה ניתן אמנם לסכם במשפטים ספורים, אבל עיקר העניין כאן הוא במה שמתרחש בנפשותיהן של הדמויות, ושמיר מיטיב לנבור בהן. שפתו של הספר מיושנת, מפותלת ומקשה על הקריאה, אך צפון בה יופי רב ומתגמל.
הספר כולו מצוי בפרויקט בן-יהודה, והוא מומלץ עד מאוד לקריאה.
עם עובד 2006
(ספרית פועלים 1947)
סקירות ספרים 