רכבת הלילה האחרון / דצ'ה מראיני

962763

עמנואלה ואמארה היו ידידי נפש בילדותם. עמנואלה, הילד היהודי העשיר, ואמארה, בתו של סנדלר נוצרי, בילו יחד כל דקה פנויה בטיפוס על עצים ובטיולים בטבע, ונשבעו להיות יחדו לנצח. אבל בשנת 1939 נפרדו דרכיהם. הוריו של עמנואלה קיבלו החלטה תמוהה לעזוב את הוילה שלהם בפירנצה ולחזור אל ביתם בוינה, שבאותם ימים הפכה נאצית. אולי המניע היה לשמור על ביתם הוינאי, אולי היתה זו גאווה פטריוטית, שדחפה את אמו של עמנואלה, בתו של גבור מלחמת העולם הראשונה, לחזור לכור מחצבתה דווקא בשעה קשה. כך או כך, עמנואלה בן ה-11 עבר לוינה, ואמארה בת ה-9 נשארה בפירנצה. השניים שמרו על קשר מכתבים, ובעת התרחשות עלילת הספר, בשנת 1956, אמארה שומרת ברשותה תמיד מכתבים שכתב לה עמנואלה בין השנים 1939 ו-1943, תחילה מוינה ואחר-כך מגטו לודז', עד שנדם קולו. בימים אלה אמארה היא עתונאית, ובשל תחושת בטן שעמנואלה שרד איכשהו היא יוצאת לחפש אותו, ובמקביל היא אמורה לשלוח לעתון מאמרים אודות החיים מאחורי מסך הברזל.

עמנואלה מתחילה את מסעה באושוויץ, משם לוינה, ואחר-כך להונגריה מתוך כוונה לחזור שוב לאושוויץ. נלווים אליה גבר אוסטרי, שאשתו היהודיה נספתה בטרבלינקה, וספרן הונגרי שלחם בשורות הצבא הגרמני בסטלינגרד. הם נפגשים בוינה עם אנשים ששם משפחתם כשל עמנואלה, בתקוה למצוא קרובי משפחה, וכן עם מי שהיו דיפלומטים גרמנים שקבלו לרשותם את בית משפחתו של עמנואלה לאחר הגירוש לגטו לודז'. הם שומעים עדויות ישירות ועקיפות, דברי אמת וכזבים, ונדמה כי המשימה שאמארה נטלה על עצמה היא כחיפוש מחט בערמת שחת.

המסע בעקבות הילד האבוד הוא העלילה הראשית של הספר. במקביל ובמשולב מובא סיפורם של יחסי מזרח-מערב באירופה החצויה שאחרי המלחמה, יחסים של חשדנות ושל איבה, שמבחינתה של אמארה באים לידי ביטוי בעיקר בקשיים לעבור בין מדינות ולהשיג גישה למקורות מידע.

יש הרבה דברים לומר על הספר הזה. קודם כל, הוא ספר חשוב. גם אם דמויותיו בדויות, העדויות לכאורה – בעיקר במכתביו של עמנואלה, אבל גם בסיפורים שאמארה אוספת בדרך – אמינות ותואמות את ההיסטוריה כפי שאני מכירה אותה מספרים מבוססי מציאות. לקורא הבלתי בקיא בקורות השואה ניתן בספר מבחר של נקודות מוצא לחקירות נוספות. לקורא הבקיא מספקת הסופרת נקודות למחשבה על חמקמותו של הזכרון, על עמימותו של העבר ועוד.

נוסף לחשיבותו כספר שואה, הוא מציג סיפורים אנושיים מגוונים שיוצרים פסיפס מעניין של דמויות אמינות, חלקן מלוות את הסיפור לאורכו, חלקן תורמות תרומה נקודתית, אך כולם משמעותיות. ויש סיפור אהבה מרגש בין שני הילדים, וסיפורי גבורה ויאוש.

במקביל להיותו ספר שואה, זהו גם ספר פוליטי, ובעיני זו חולשתו. השילוב הוא לדעתי בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת", ואני מתכוונת בעיקר למה שמתרחש בו החל בערך ממחציתו. בדרכם לאושוויץ נעצרים אמארה ושני מלוויה בבודפשט, בדיוק ביום בו פורץ המרד ההונגרי. החיפוש אחרי עמנואלה עוצר בחריקת בלמים, ולאורך למעלה מ-120 ועמודים (למעלה מרבע מהספר) מתואר המרד שעה אחר שעה עד דיכויו. אני לא אומרת שבחיים האמיתיים אין מעצורים, והכל זורם כמתוכנן. אני גם לא אומרת שהפרקים ההונגרים לא מעניינים, או לא כתובים היטב. להפך. הם פשוט לא שייכים לספר הזה. אני מודה שקראתי את העמודים האלה בקוצר רוח, וחבל. הם יכלו להיות ספר מצוין בפני עצמו. כל המרד היה צריך להצטמצם לכלל אפיזודה, והעלילה הראשית היתה צריכה להמשיך לזרום.

משום מה הסופרת בוחרת להתייחס פעמיים לישראל. פעם אחת בעדותה של יהודיה וינאית, שברחה לפלשתינה בעת המלחמה, ואחר-כך חזרה לאוסטריה בגלל סבלם של הפלשתינאים, אלא מה. בפעם השניה בעיצומו של תיאור המרד ההונגרי היא מספרת על מלחמת סיני שארעה באותם ימים, כולל תיאור מלומד של תולדות תעלת סואץ. לא נדבק לספר.

לכל אורך הדרך אמארה קוראת בספרו של קונרד, "לב האפלה". ההקבלה בין מסעו של מרלו לזה של אמארה אל לב הזוועה עשוי בצורה מעולה, וכל ציטוט מתאים בשלמות למקומו.

אל גורלו של עמנואלה לא אוכל להתייחס כדי לא לחשוף את שיאו של הספר. אומר רק שהגילוי עוצמתי מאוד ועצוב מאוד. כדאי לצלוח את הספר כדי להגיע אליו (לא שאפשר לזנוח את הספר הזה לפני סיום המסע).

בשורה התחתונה: ספר חשוב שיישאר איתכם הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

Il treno dell`ultima notte – Dacia Maraini 

כנרת זמורה ביתן

2012 (2008)

תרגום מאיטלקית: יורם מלצר

סיפורו של כבוד עצמי / אנדור אנדרה גלרי

60327

אנדור אנדרה גלרי נולד בהונגריה ב-1906 למשפחה יהודית. בגיל צעיר הפך לסופר מוערך, שעיקר כוחו בסיפורים קצרים, וכבר בגיל העשרה פורסמו סיפוריו בעתונות. אוסף הסיפורים הראשון שלו ראה אור ב-1933, וזכה בפרס יוקרתי.

ב-1942, בדומה למרבית הגברים היהודים, נשלח לחזית לעבודות כפיה. בין השנים 1942 ו-1944, בחופשות הקצרות בין חודשי העבודה, כתב את זכרונותיו. חבריו הסופרים הם שעודדו אותו להעלות את מחשבותיו על הכתב, על מנת שאחרי המלחמה יהיה בידו חומר הגלם לרומן שחלם לפרסם. גלרי לא זכה לכך: את החודשים האחרונים של המלחמה עבר במחנות ריכוז, ונפטר בבית חולים של בנות הברית בשל סיבוכי מחלת הטיפוס ימים אחדים לאחר השחרור.

"סיפורו של כבוד עצמי" הנו, אם כן, לא ספר ערוך ומוגמר על-ידי הסופר, אלא טיוטה לספר. לפיכך אין זה הוגן להעביר עליו ביקורת. לדוגמא, חלק הארי של הספר מוקדש ליחסיו עם הנשים בחייו, ובעיני הנושא הזה מקבל עודף דגש, בעוד נושאים מעניינים לא פחות, ואולי אף יותר, נדחקים מעט הצידה. היחס שלו אל יהדותו מרתק, ואפשר היה להעמיק בו. כך גם נושא התדמית העצמית שלו, והביקורת העצמית על כשרונותיו. אני מניחה שאם היה שורד את המלחמה, הדגש של הספר היה עובר אליה. הפתיע אותי חוסר ההתיחסות הכמעט מוחלט למה שעבר עליו בתקופה שבה נכתב הספר, ואולי אין בזה כדי להפתיע: אולי בתקופה איומה כזו קל יותר לברוח אל זכרונות העבר, גם אם במקרה שלו מדובר בעבר לא קל עם אב שהתאנה לו ואם שהזכירה לו לעתים קרובות שכמעט "רצח" אותה כשנולד. עיקר הספר הוא נסיון להבין מיהו, ואיך נעשה מי שהוא. עם רוב מעשיו קשה להזדהות (בעיקר היחס לנשים), אבל גלרי מצליח לפחות להסביר לעצמו איך הגיע להיות האיש שהוא מתאר, וכנותו משכנעת.

למרות שמדובר בהכנה לספר, כשרון הכתיבה ברור ואינו מוטל בספק. אחד המבקרים בזמנו כינה אותו "ריאליסט של הפיות" בשל יכולתו לשלב ריאליזם בהיר עם אוירת אשליות. הסגנון המשולב ניכר גם בספר הזה. הארועים עליהם הוא מספר ברורים, אבל ההרגשה היא כאילו שורה על חלקם מין ערפל דק חלומי. אין בזה כדי להקשות על הקריאה, אבל נדרש ריכוז כדי להשאר עם המספר בקפיצות הזמן שלו.

לקראת סיום הספר נוצרת תחושה, אם כי כמעט אינה נאמרת במילים מפורשות, שהסופר חש שמותו קרוב. הכתיבה הופכת חדה יותר, פחות שאלות נשאלות ויותר תשובות נמצאות. פחות דגש ניתן לארועי העבר, ויותר למחשבות ההווה.

מצאתי בספר ענין בשל תיאורי התקופה, הסביבה שלא הכרתי, אישיותו של הכותב ויכולתו לספר סיפור שאולי אינו "גדול" ו"גלובלי", אבל רב כוחו בפרטי ובאישי שנוגע ללב גם ממרחק הזמן.

Egy önérzet története – Gelléri Andor Endre

הוצאת סיון

2005 (1957)

תרגום מהונגרית: דוד טרבאי