תגית: הוספיס

כותרת משנה: סיפורי אלף לילה ויום מחדר המיון

"אז ככה" הוא מעין יומן של רופא מתמחה, שמתאר את חוויותיו בבית החולים במשך שבעה ימים, שעה אחר שעה. פרט להתנהלות הכרונולוגית של הספר, הוא מעלה על הכתב שלל סיפורים ממפגשיו עם חולים ועם אנשי הצוות הרפואי. בטיסט בולייה, שעיקר עיסוקו באותו שבוע היה בחדר המיון, נמשך אל האשה השוכבת בחדר מספר 7 בקומה החמישית. האשה, אותה הוא מכנה ציפור-אש, בשל שערה האדום, היא בשנות החמישים לחייה, וסובלת מסרטן חשוך מרפא. בדומה לשחרזדה האגדית, שהצליחה לשרוד לילה ועוד לילה בזכות הסיפורים שספרה למלך, כך גם בטיסט מנסה להחזיק את ציפור-אש בחיים באמצעות סיפוריו. הוא משכנע את עצמו שהוא מנסה להאריך את חייה עד שבנה, שלדבריה נתקע באיסלנד בשל התפרצות הר געש, יבוא להיות איתה, אבל מדובר כאן ביותר מרופא הנוטה חסד לחולה: בטיסט, שאיבד את אמו לסרטן, זקוק להזדמנות שניה.

הספר דינמי מאוד, דחוס ארועים, מדלג מארוע לארוע ומן היומיום לזכרונות ללא הפוגה, ובכך מעביר היטב את הלחץ המתמיד שבו נתונים המתמחים. בשל הדחיסות וקוצר הנשימה, הבאים לידי ביטוי במשפטים קצרים ובתיאורים תמציתיים, התקשיתי אתו בדפים הראשונים. המרוץ משורת מחץ אחת לבאה אחריה נראה לי מתחנף לקורא ומעט שטחי. אבל די מהר התפוגגו ההתנגדויות שלי, כשמסיפור לסיפור, וממטופל למטופל, בטיסט ועמיתיו הלכו ונחשפו. האנקדוטות חדלו להיות סיפורים בעלמא, והמסר והרגש הלכו והעמיקו. ההומור האינטנסיבי, שתחילה חשדתי בו שהוא מטרת הספר, נראה לי כעת אמצעי, כמו כפית הסוכר של מרי פופינס שמקלה על בליעת התרופה, הן עבור הקורא והן עבור הכותב.

הנה כמה ציטוטים שיבהירו את כוונתי, וידגימו את סגנון הספר.

בין הסיפורים, המשעשעים על פניהם בשל הסגנון, אך אוצרים בתוכם מחלה וכאב, הסופר מגניב מסרים שחשובים לו, כמו אופן השימוש בתרופות:

תרופה זה דבר מסוכן; אם לא לוקחים אותה בצורה נכונה עלולים לחלות, למות או להכנס להריון…

לשם כך קיימים העלונים המצורפים, ולכן "אופן השימוש" נקרא "אופן השימוש" ולא "שק תפוחי אדמה".

וגם חשיבות בדיקת שד עצמית:

נחזור אל המשפט של המטופלת שלי: "אני פוחדת למצוא משהו".

גם ילדים מתחבאים מתחת לשמיכה בגלל מפלצות. אבל אם המפלצת כבר בחדר, לא יעזור להמשיך להתחבא מתחת לשמיכה. אתן יודעות מה, בנות? תשליכו מעליכן את השמיכה, תעמדו על המיטה ותבעטו למפלצת ישר בביצים! כל בדיקת שד עצמית היא בעיטה במקום הנכון.

הסופר מתאר יפה את העמידה שלו מול המוות. הקטע הבא מתייחס להצעת הצוות לתת לציפור-אש מורפיום כדי להקל על כאביה:

הצוות ואני מנסים לדבר על לבה יום אחרי יום. היא סובלת ואנחנו רוצים להקל עליה, כך לפחות אנחנו חושבים.

היא מתבוננת בנו בסלחנות, היא יודעת את האמת: הצוות המטפל ואני, כולנו מקווים שהיא תסכים כדי להרגיע את עצמנו, כיוון שהמוות כואב ומפחיד; אמנם אנחנו מתחככים בו יום-יום, אבל הוא עדיין מטיל עלינו יום-יום את אימתו.

הוא מתאר גם את דרכי ההתמודדות שלו ושל עמיתיו – כל אחד ודרכו שלו – עם סביבת העבודה עתירת הכאב, ואת השפעות ההתמודדות היומיומית על התנהלותם מחוץ לכותלי בית החולים. הנה תיאור אחד:

"אתה תמיד שומע מוזיקה כל-כך חזק?"

"לא, לא…"

רק מאז שאני מתמחה בהוספיס. אני אפילו רוקד לפעמים ברמזור אדום ("מנופף בידים" יהיה מונח מדויק יותר). אני נראה כמו אשה מטורללת על אסיד. לא אכפת לי. המסקנה היחידה שהסקתי משלושה חודשים בהוספיס? אם אתה יכול לשים מוזיקה בפול-ווליום, שים מוזיקה בפול-ווליום. […] הכל קביל כדי לא לחשוב על המטופלת מחדר 7.

"אז ככה" הוא ספר רגיש, תוסס, אנושי, הומוריסטי – לפעמים הומור שחור, רוב הזמן הומור בריא – ומעביר באופן חי ומרגש את החוויות היחודיות של סביבת בית החולים. קראתי אותו בשילוב של הנאה ושל מועקה, ואני בהחלט ממליצה עליו.

Alors Voila – Baptiste Beaulieu

ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: רמה איילון