תגית: הורות

כשהיה מאיר כבן שבע עזבה אמו האמריקאית את בית המשפחה, ונסעה לשהות עם אביה החולה בארצות הברית. איש לא הסביר למאיר מה קורה, נותר לו רק זכרון עמום של האם נפרדת ממנו באישון לילה בעודו מנומנם. האם לא שבה. האם התכוונה מראש לחזור למולדתה? האם מחלתו של האב, שהאריך ימים ושנים אחריה, היתה צידוק מספק לנסיעה? האם באמת נאלצה להשאר בארצות הברית במצוות הרופא שהורה על שמירת הריון? כך או כך, מאיר נותר עם אביו, המשורר שלא היה מסוגל לפרנס את עצמו ואת בנו, שכל שעניין אותו היתה חברתם של משוררי כסית בראשות אלתרמן, וחברתן של נשים מתחלפות חדשות לבקרים. במשך חמישה חודשים חווה מאיר חיי חסר-בית, מחליף ארבעה בתי ספר בשמות בדויים מאימת המשטרה שחיפשה אותו, נגרר אחרי אביו מביתה של אשה אחת לאחרת, מנסה להרדם למרות הקולות הבוקעים מן החדר הסמוך, ולפעמים מהחדר בו ישן הוא עצמו. בתום חמישה חודשים נקרע מאביו בסצנה שממנה נותרו בזכרונו שוטרים וכתם דם, ונשלח אל אמו, שהפכה זרה לו. אביו, כך נאמר לו, מת. הדמות הדומיננטית בילדותו ובבגרותו היתה של ארני, בן זוגה של אמו הנשוי לאשה אחרת. עשרים ושלוש שנים אחר כך אומרת לו אמו שאביו בעצם חי, שהוא חולה אנוש, ושבכוונתו להגיע לארצות הברית לצורך טיפול וכדי להתאחד עם בנו.

נדמה למאיר שהוא אינו זוכר דבר משבע השנים הראשונות לחייו. הוא כעת עורך וסופר, שכתב ספר אחד שלוש שנים קודם לכן, ואינו מסוגל למצוא נושא מעניין דיו לספר נוסף (וגם את הנושא של הספר היחיד "גנב" מחייו של חבר). הוא מתקשה ביצירת קשרים עם נשים, ומנהל חיים אפורים למדי, לרוב בחברת עצמו. הוא יכול היה לגדול לחיים לא מהוגנים כמו אביו הסורר או לחיים של שליטה וסדר כמו אמו הקפדנית, אבל "קרה לו לא זה ולא זה, והוא נשאב אל הסתמי, אל ההימנעות המבוהלת מכל מגע; לא נקלה ולא מקובל, לא פרוע ולא שקול". כשאמו מספרת לו על שובו של אביו, היא מנסה לראשונה לחקור את מאיר לגבי אותם חמישה חודשים בין עזיבתה להיעלמותו של האב מחיי בנו, וכנראה גם להצדיק את עצמה באוזניו. זכרונות שבע השנים, שנדמה שנמחקו, צפים ועולים במוחו של מאיר, תמונות שלמות, תחושות חיות. מה מתוכן אכן ארע כפי שהוא זוכר כעת? לא ברור. האב לא יגיע בסופו של דבר לארצות הברית. מאיר יטוס לארץ לפגוש אותו, ויחווה תמונת ראי של סיפורה של האם מזוית הראיה של האב. נדמה ששניהם, האב והאם, מנסים לתקן את שקלקלו בחיי בנם, אך בפועל, כך נראה לי, הם בעצם מנסים להנחיל לבן את סיפוריהם שלהם כפי שהם חוו אותם. בשלב כלשהו גם מאיר מגיע לאותה מסקנה. "פתאם תפס ששני הוריו חושקים בילד שבזכרונות יותר משחשקו בילד האמיתי".

לא הכל נאמר, לא כל הסודות נחשפים, ואין בכך כדי לפגום בסיפור. בסופו של דבר, מהו הסיפור האמיתי? מה אנחנו זוכרים ומה אנחנו חושבים שאנחנו זוכרים?

סביון ליברכט מספרת סיפור מעניין ונוגע ללב על נזקיה של הורות קלולקת, ועל תעתועיו של הזכרון.

מומלץ.

כתר

2005

ג'ייסון בן השלושים ושתים משתוקק לילד משלו. הוא עובד כאיש נקיון ותחזוקה בבנין בו הוא מתגורר, ובו הוא חי עם ליזי, אשה בת גילו. לכאורה, למה שלא יממש את תשוקתו? אבל ג'ייסון הוא אדם בעל הפרעות אישיות קשות. הוא אובססיבי לנקיון ולשגרה קשוחה, הוא אינו בנוי לחיים עצמאיים במנותק מהוריו, המתגוררים באותו בנין, הוא אינו מבין מהם גבולות אישיים ומפר את פרטיותם של הדיירים האחרים. וליזי? כמי שחוותה טראומה קשה בילדותה, היא צורכת באופן קבוע כדורים פסיכיאטריים, ועל פי החלטת הוריה ורופאיה היא נוטלת גלולות למניעת הריון. ג'ייסון וליזי מנהלים משק בית משותף בשל הלחץ שהפעילה אמו של ג'ייסון, שהשתוקקה לראות את בנה חי חיים נורמליים למרות מגבלותיו, ולחצה על הוריה של חברתו של ג'ייסון להרשות לבתם למלא את תפקיד בת הזוג הקבועה. השניים מוצאים נחמה ותמיכה זה בזה, רוב הזמן, אבל האם יוכלו לתפקד כהורים? האם ליזי, שנכנעת לגחמותיו ולסטיותיו של ג'ייסון, שהוא על פניו בחור יפה תואר וביישן, תוכל לתפקד כאם בתוך הזוגיות הזו? האם ג'ייסון, שאפילו אחותו אינה סומכת עליו בסביבת בנותיה, יהיה אב ראוי?

לירן גולוד מספרת סיפור קודר על נפש אומללה, שתחילה יש נטיה לרחם עליה, אך בהדרגה האימה מפניה תופסת את מקום הרחמים. אנשים רבים סובבים את ג'ייסון, רובם אבודים בדרכם. אביו ואמו המגוננים, ליזי הכנועה והמסורה, ליזי-שלנו (כך נקראת אחותו מאז שליזי בת הזוג נכנסה לחיים) האחות השקופה, זו שתמיד במקום השני משום הנורמליות שלה שאינה מצריכה תשומת-לב מסוג זה שניתנת לאחיה, קארן השכנה שאינה מצליחה להתמודד עם האימהוּת ומרגישה רדופה בשל המסירות של ג'ייסון כלפיה, מסירות שלא ביקשה לעצמה.

ארבעה-עשר במאי הוא יום הולדתו של ג'ייסון, שנחגג תמיד באותו המקום ובאותה הצורה. בשל לידת אחייניתו השלישית השתבש סדר היום המוקפד, שיבוש שג'ייסון לא יכול היה להכיל. חודש מאי לא היה יפהפה באותה שנה. אני מניחה ששמו של הספר שואב השראה משיר של היינריך היינה הנושא אותו שם, ומרמז הן אל לידתו של ג'ייסון והן אל הכמיהה והתשוקה שבתוכו.

הספר קריא, מותח למדי, מעורר רצון לא להרפות עד לסיומו כדי לגלות מה עלה בגורלן של הדמויות, גם אם הוא מופרז בעודף הסטיות והאומללות שבו. מצד שני, לא ברור מה הסופרת מספרת כאן. אין שום תובנה שאפשר להאחז בה ולומר שבשלה היה כדאי לקרוא את הספר. איכשהו הדמויות נותרות תלושות ובלתי מפוענחות, ואם כך – למה לטרוח לספר עליהן? בעיה דומה היתה לי עם ספר קודם שלה, "נמר גימ"ל". תיאורים טובים, כתיבה מושכת, אבל הדמויות נותרות על הנייר ולא בלב הקורא (או למצער, לא בלב הקוראת הח"מ).

בשל הדואליות הזו, ההמלצה מסויגת.

כנרת זמורה

2025

שלוש גיבורות הסיפורים שבספר משתייכות למועדון שאף אשה אינה רוצה להשתייך אליו, המועדון של האמהות ששואלות את עצמן איך הגיעו למצב שבו הן מגלות שילדיהן אינם מי שחשבו שהם. בתה של אחת נעצרת בחשד לשוחד, בנה של השניה מפיץ סרטוני סקס של חברה לשעבר שבחרה בגבר אחר, ובתה של השלישית מפרסמת אחרי מותה של אמה סרט המכפיש אותה. כל אחת מהן ניצבת בפני משבר מבית ומחוץ, מתמודדת לא רק עם תהיות על עצמה כאם ועל מה שהתרחש ומתרחש במשפחתה, אלא גם עם שיפוטיות מהירה וממוטטת של הסביבה הבלתי חומלת. יש מי שמחפשת את האשם בתוכה, אחרת תולה את עיקר האשם בבן זוגה, ויש מי שמוצאת לעצמה צידוקים ומטילה את מלוא האחריות והאשמה על הדור הבא. שלושתן גם יחד מבקשות את שורשי יחסיהן עם צאצאיהן ביחסים המוקדמים יותר שבינן ובין אימותיהן.

דלית, האם בסיפור הראשון, ייחלה לבת שתהיה חברה, נפש קרובה, אבל בתה, בדומה לאחיה הבכור, נהתה אחרי האב הדומיננטי, הכריזמטי, השופע בטחון. כשהאב והבת, העובדים בחברה המשפחתית המפתחת תרופות, נעצרים באשמת שוחד, לאם ניתנת ההזדמנות הבלתי מרנינה לבחון את הדינמיקה הפנים-משפחתית ההרסנית, שעד כה קבלה כמובנת מאליה או שלא נתנה עליה את הדעת כלל. שיחת טלפון בלתי צפויה מביאה אותה אל "אלמלא", קבוצת תמיכה לנשים שמצבן כמצבה, כלומר אמהות לעבריינים שעולמן התהפך ברגע. מקימת הקבוצה והמנחה שלה היא דפנה, האם בסיפור השני.

בשונה מן האם הקודמת, בסיפור השני מדובר במשפחה כמעט מושלמת, בזוג הורים שהיחסים ביניהם תקינים ואוהבים, ובבן שגם במבט לאחור קשה למצוא בו סימנים למה שיעולל. דפנה, שרצתה להיות פסיכולוגית אך פרשה מעיסוק פעיל בתחום, מצאה לעצמה כר פעולה חדש כמארחת טלויזיונית של אנשים ששפכו בפניה את הלב, וכמקימת "אלמלא". בנוסף לחיטוט העצמי שלה במה שקרה לה ולמשפחתה, היא מתארת את המתרחש בתוך הקבוצה, את היררכית הכאב, ואת ההתמודדות האישית של כל אחת מחברותיה. באחת השיחות הקבוצתיות עולה נושא הסרט שפרסמה בתה של שולמית עדן, זמרת פופולרית בארץ ובצרפת, ובו היא גוררת את שמה של אמה לבוץ, מבלי שלאם, שכבר הלכה לעולמה, יש אפשרות להגיב. שולמית היא האם בסיפור השלישי.

שולמית היא המעריצה מספר אחת של עצמה. את בתה ילדה לנגן מזדמן, ומסרה אותו לידיה של אמה בארץ כדי שתוכל להמשיך בקריירה המשגשגת שלה בצרפת. היא רואה עצמה כקורבן של אמה שהעבירה עליה ביקורת, של בתה שנדנדה לה לבוא לבקר. את סיפורה היא מספרת מן העולם הבא אחרי שצפתה בסרט, ומלאה צידוקים והצטדקויות היא מאשימה את בתה בשקרים, בסילוף המציאות ובהתנהלות הרסנית. כשם שהיא אינה יכולה להגיב בפומבי על ההאשמות נגדה, כך גם לבת לא ניתן כאן פתחון פה, ולקורא לא נותר אלא לתהות היכן מונחת האמת ולהצטער על הסבל התלת-דורי.

כמספר הצירופים של הורים-ילדים כך מספר הדרכים הנכונות לקיים אותם תקינים או למצער בלתי מזיקים. אין מדריך כתוב שיתאים לכל צירוף יחודי שכזה. כהורים האחריות היא להעניק אהבה ובטחון, לא להטיל את מגרעות הדור הקודם על כתפי הדור הבא, ולקוות שעשינו די. כשהתוצאה אינה מגשימה את התקווה, כפי שארע בשלושת הסיפורים, נותרות אמהות שדברי הנחמה בסגנון "כולנו כאן היינו בטוחות שמחר לא תזרח השמש, והנה, תראי…" פשוט אינם מעניינים אותן. היום שוררת חשכה, והיא נדמית נצחית.

יעל טבת-קלגסברד עסקה בנושא קרוב ב"נמר מעופף" – התמודדותה של משפחה עם מעשה חריג, אולי עברייני, שביצע אחד מבניה. כאן, כמו שם, הדמויות אינן חד-מימדיות, התהליכים, לטוב ולרע, אמינים, הספר אינו כורע תחת עומס רגש אלא נע בין אור לצל, כמו בחיים, והשאלה מה היינו עושים במקומן, גם אם אינה מוצגת במפורש, עולה מתוך העלילה ומטרידה.

מעניין ומומלץ.

כנרת זמורה דביר

2025

שלושה גברים סובבים בנגב. אברהם מסילתי, מפעיל ציוד מיכני כבד בחברה הכורה פוספטים, מתמודד יחד עם אשתו עם בעיות פוריות, ואמור להתמודד עם סלע מסיבי שעומד בדרך אל אזור כריה חדש. יצחק (חקה) פריימן, מפיק שזה עתה התגרש מאשתו, ונותר לבדו ללא בת זוג וללא בנו המשוטט במרחבים שבין ברסלב להודו, אינו מוצא מנוחה לנפשו, ובמקום לחזור למשרד שהוא מנהל הוא שם פעמיו דרומה, שם ימצא את חרותות הסלע שיפעימו אותו. יעקב גרינברג (גריני), איש המוסד, קבר את בנו נמרוד שנהרג בתאונת דרכים, והוא יוצא לנגב, האזור האהוב על הבן, כדי למצוא אבן למצבה. אברהם, יצחק ויעקב, ולא במקרה.

איל חלפון מציג שלושה סיפורים, נפרדים אך מסופרים במשולב, אודות אבות ובנים, מן הכמיהה לילד, דרך הזדמנויות מוחמצות לקשר משמעותי, ועד ההבנה שילד הוא ישות עצמאית והחיבור אתו על בסיס חדש. יחד עם אלה הוא מספר על הנגב – הפראים שיובאו אליו מאירן, חרותות הסלע הפזורות בו, הארכיאולוגים והגיאולוגים החוקרים אותו, הסלעים המרכיבים אותו – ויותר מכל, על הקשר הסימביוטי בין האדם לסביבתו.

הספר משלב, באופן סיפורי הנמנע מדידקטיות, עובדות רבות, ששלחו אותי לחפש מידע נוסף. כך לדוגמא, הוא מזכיר כבדרך אגב את גברוש שהשתתף בסלילת דרך זיוה בסיני; מציין שמות של ארכיאולוגים מובילים, ביניהם עוזי אבנר ועמנואל ענתי; מתאר כמה מחרותות הסלע, אחדות מתוך כחצי מליון; מתייחס לתעשית הפוספטים, ועוד.

הרקע עובדתי, אך כל הדמויות, למעט אחת, בדויות. גריני פוגש בשיטוטיו את יוסי שריף, המייסד של אקבן, וקבוצה של מתאמנים בהדרכתו. מצחיק שדווקא המפגש הזה, שנראה לי טיפה תלוש ולא משתלב, הוא היחיד שמשלב סצנה מן המציאות.

מרכז המבקרים החדש בנגב, שבמכרז על הקמתו חקה ירצה להתמודד, עתיד להבנות סביב ה'ממותה', הסלע המסיבי מן הסיפור של מסילתי. עוד בטרם תכנן את פרטיו הוא כבר קובע את שמו, 'סלע קיומנו'. אברהם, שמרבית חייו הוקדשו להכנעת הנוף, יצחק, שלא התעניין במיוחד בטבע, ויעקב, שמשיכתו של בנו אל הנגב נראתה לו משונה, יגלו את עוצמתה של אמא אדמה. כדוגמת הקונגלומרט הגיאולוגי, תלכיד של שותפים גיאולוגיים שונים, גם האדם וסביבתו יצוקים זה בזה. להבנתי, זו הסיבה לבחירה בשמות גיבורי הספר על שם האבות. היסטוריה אנושית וגיאולוגית שלובות יחדיו.

'סלע קיומנו' הוא גם שמו של אחד הפרקים בספר קודם של איל חלפון, "היו פה לפנינו", שנכתב עם רן ברקאי. אנצל את ההזדמנות הזו לשוב ולהמליץ עליו.

ספרים דיגיטלים וספרים מודפסים בכריכה רכה אולי נוחים יותר לקריאה, אבל ספר בכריכה קשה נושא תחושה נעימה של חוויה של פעם. שמחתי על הבחירה של ההוצאה בפורמט זה.

מעניין, כתוב בנעימות ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

כשאהרון, בן למשפחה חרדית-ליטאית מבני-ברק, היה בן עשרים, הוא הגיע אל בית הוריו לבוש במדי חיל-הים, וגורש בבושת פנים. איש מבני המשפחה לא ערער על החרם שהטיל עליו אבי המשפחה. מי שהרגיש בחסרונו יותר מכולם היה אחיו יענקי, הצעיר ממנו בשנה, אך גם הוא קיבל עליו את הדין. עשור אחר-כך, יענקי הוא אברך הלומד בכולל, אב לארבעה ילדים, ונשוי לחיה'לה, חרדית ממשפחה אמריקאית מודרנית, שלקחה על עצמה את עול הפרנסה כדי לשחרר אותו ללימודים. אהרון, המכונה כעת ארי, הוא ד"ר לסוציולוגיה, וחי עם ערגה, אף היא מבית דתי שבחרה באורח חיים חילוני.

יענקי מנהל חיי שגרה שמייסרים אותו. הוא אמור להקדיש את כל זמנו ללימודים, אבל בפועל הוא מטפל בילדיו בזמן שאשתו, שהפכה למפרנסת כדי שהוא לא יצטרך לעבוד ויוכל להתרכז בלימוד, מפתחת קריירה כמהנדסת תוכנה. הוא דווקא מוצא סיפוק במטלות הבית ובזמן שהוא מקדיש לילדים, אבל הוא מודע בחריפות לחריגוּת שבאורח חייו, מתבייש שיחשבו שהוא ה"אשה" בבית. הוא רוצה בכנות שחיה'לה תהיה מרוצה בעבודתה, אבל מכיוון שאינו מצליח להתרכז בלימודים למורת רוחם של ראש הכולל ושל אביו, הוא סבור שאולי עליה לעבוד פחות. חיה'לה עצמה נהנית מעבודתה, שואפת לאפשר ליענקי להקדיש עצמו ללימודים, ויחד עם זאת מתקשה לנווט בין רגשות אשם על מיעוט זמנה עם הילדים לשאיפה להתקדם בתחום עיסוקה, והיא כואבת את הביקורת שהיא רואה בעיניהן של אמהות אחרות.

אצל ארי נדמה שהעתיד הורוד מתדפק על דלתו. זה עתה אושרה מועמדותו לפוסט דוקטורט בארצות הברית יחד עם מלגה מקרן פולברייט, וערגה הסכימה להנשא לו. נכסף לשתף את האח, שהיה הקרוב אליו מכולם, בשמחתו, הוא יוצר לראשונה מזה עשור קשר עם יענקי.

המפגש המחודש בין שני האחים, שעל פניו הם כל-כך שונים זה מזה בכל, עתיד להשפיע עמוקות על שניהם. לא, יענקי לא יידבק בחילוניות, וארי לא יתחרט על בחירותיו. אבל יענקי יתבונן באופן שונה בחייו, אחרי שאחיו יתפעל מהיותו אב מסור. וארי יגלה ש"אחרי עשר שנים אפשר להודות בגעגוע לדברים מסוימים, כמו לימוד גמרא" מבלי לוותר על אורחותיו. בשל ההשפעה ההדדית, ובשל פתיחות חדשה ביניהם, כל אחד מהם בנפרד יגיע להחלטה באשר לסדר העדיפויות המתאים לו, ויארגן את חייו באופן שיגרום לו לחוש שלם יותר. שניהם יחד יתמודדו עם הצלקת שהותירה במשפחה כולה נחרצותו של האב, יעזו להתעמת אתו, ויסיקו מסקנות אישיות.

הספר נולד מעבודת הדוקטורט של הסופרת, שבמסגרתה חקרה אברכים רבים במשך ארבע שנים, ולמדה על חייהם בעולם המשנה את פניו, עולם שבו הם נדרשים להיות אבות פעילים, לא רק אבות נוכחים-נפקדים. הצורך לתמרן בין חובות הבית ללימודים, בין הזהות הגברית לעבודות הנחשבות כנשיות, גורם התחבטויות ותהיות על זהות ועל ערך עצמי.

דבורה ווגנר מיטיבה לתאר את שני העולמות המשולבים של האחים, ומעניקה לקורא החילוני הצצה אל עולמם של האברכים. קל לפטור אותם, בעיקר בימים אלה, כמשתמטים מן החובה הלאומית, אבל מן הראוי, כך נראה לי, להחשף קודם אל תפיסת העולם שרואה בלימוד את חזות הכל. גם אם ההיחשפות הזו לא תייתר את הצורך בחלוקה שוויונית של הנטל, היא לפחות תאפשר פתיחת שיח מנקודת מוצא של היכרות. יש תקווה, אומרת הסופרת בעקיפין, לחיות בצוותא ללא כפיה, לקיים הרמוניה גם בין שונים תוך מציאת מה שמחבר.

אין צורך להיות חרדי או דתל"ש כדי להזדהות עם האחים ועם לבטיהם ובחירותיהם. ההגדרות המסורתיות של גבריות ושל נשיות נשברו בחברה החרדית כמו בחילונית, ובזו וגם בזו הגישוש אחר הגדרות חדשות מותאמות אישית זהה.

יענקי, ארי, והדמויות הסובבות אותם, נכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

קינמון

2023

תיאו ברן התאלמן מאשתו אליסה כשבנם רובין היה בן שבע. תיאו הוא אסטרוביולוג שיצר את מה שעמיתיו למחקר המחפש חיים ביקום מכנים "מדריך השטח של ברן לחוצנים", קטלוג של חתימות ספקטרוסקופיות שיכולות להעיד על צורות החיים שיצרו אותן. אליסה היתה פעילה נמרצת לשמירה על הסביבה ולהגנה על בעלי חיים. רובין היה תמיד ילד מיוחד, רגיש, מתקשה להשתלב בחברה, נוטה להתקפי זעם, מאובחן בשלל הגדרות משתנות. מות אמו, שנתים לפני הארועים המתוארים בספר, החריף את רגישותו ואת חריגותו.

תיאו מתנגד נמרצות לנסיונות לקטלג את בנו ולהלעיט אותו בתרופות. כשהוא מחליט לבקש עזרה בלתי פולשנית ובלתי פסיכולוגיסטית, הוא מספר כי לארבעה מאבחנים יש שלוש השערות שונות – "שני קולות לתסמונת אספרגר, אחד נוטה לצד של הפרעה טירדונית-כפייתית ואחד שוקל הפרעת קשב ופעלתנות יתר". באירוניה בלתי מוסווית הוא טוען כי "מוזר מאוד שבמדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות אין שם לדחף הכפייתי לאבחן אנשים". לפני שהוא מבקש עזרה הוא מנסה לגדל את רובין כמיטב יכולתו, ליצור עבורו סביבה בטוחה, לאפשר לו לשגשג. הוא נוטל חופשות ממושכות כדי לבלות עם הילד בטבע, היקר ללב שניהם. הוא משתף אותו במחקריו, ויוצא אתו לסיורים מדומיינים מרתקים בגלקסיות רחוקות. כשחווית בית הספר הופכת קשה מדי לרובין, תיאו מעביר אותו לחינוך ביתי. רובין, שכולו לב ונשמה וסקרנות וכשרון, הוא ילד כובש לב, והקשר בינו ובין אביו מופלא. תיאו מודה שאינו מומחה להורות, שאין ספק שהוא עושה טעויות, אבל הוא עושה כמיטב יכולתו, ומקווה "שכל הטעויות יאפסו זו את זו בדרך כלשהי".

ההורות בכלל, והורות לילד יוצא דופן כרובין, היא נושא מרכזי בספר, אבל לא הנושא היחיד, והיא אינה מתרחשת בחלל ריק. ארצות-הברית המתוארת בספר, אם כי ללא אזכור שמות אמיתיים, היא זו של עידן טראמפ, שאת תופעותיו תיאו מבקר נחרצות. יחד עם עמיתיו הוא נאבק לשמר את תנופת המחקר, אבל מבין שמפלגת השלטון מעונינת לחסל את הפרויקט ממניעים שאינם כלכליים או ענייניים. "אם אנחנו, האליטות באקדמיה, נגלה שיש חיים בכל מקום ביקום, הדבר לא יספק כל תימוכין לקשר המיוחד של האנושות עם אלוהים". הוא מבכה את טשטוש הפרדת הרשויות, את הפגיעה בחופש הדיבור, את השיח האלים סביב הבחירות, ומאבד אמון בכוחה של הדמוקרטיה. כשרובין מביע מודעות לעוולות, תיאו מתלבט כיצד להגיב. "רציתי לומר לו שהדמוקרטיה מצליחה למצוא פתרונות גם כשקורים דברים מכוערים. אבל הבן שלי נטה חיבה מיוחדת לכנות". הוא כואב גם את הפגיעה בחינוך – "מעולם לא תיארתי לעצמי שכל מחקר יצטרך להיות רווחי. אבל במחשבה שניה, מעולם גם לא דמיינתי שמשרד החינוך יקצץ תקציבים של בתי ספר יסודיים שמלמדים אבולוציה" – את רידודו של המדע – "הידע עבר תהליך דמוקרטיזציה והמדעים נמסרו לידי חוכמת ההמונים והוקטנו לכדי חטיפים" – את תרבות הצריכה, את התלות בשיווק ובמשפיענים, ואולי יותר מכל את השפעתו המזיקה של המין האנושי על הסביבה. רובין, בן דמותה של אמו, שותף לתחושותיו של אביו, ומושך לאקטיביזם ככל שילד בן תשע מסוגל לכך. באקלים החברתי המדכא והדורסני הם עלולים לשלם מחיר כבד.

הכתיבה של ריצ'רד פאוארס מצוינת. הוא אולי אינו אומר הרבה דברים חדשים, אבל שילוב נושאי הספר יחדיו מקורי ומוצלח, תיאו ורובין נוגעים מאוד אל הלב, והנושאים המעסיקים אותם ראויים מאוד לדיון. אני תוהה על הבחירה בשם הספר בעברית. "השתאות" בעיני נושאת משמעות חיובית של התפעמות ופליאה, בעוד השם המקורי מכוון יותר אל מבוכה ובלבול. אבל אין לי רעיון מוצלח יותר, ובסופו של דבר זה לא באמת משנה. שירי שפירא תרגמה להפליא, והספר, שנמנה עם הרשימה הקצרה לפרס בוקר 2021, מומלץ בהחלט.

Bewilderment – Richard Powers

עם עובד

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

נאג'י יחזקאל, אביה של המספרת בגוף ראשון, נולד למשפחה עשירה בעירק וחונך לא לנקוף אצבע אלא להסתמך על עבודתם של אחרים. כשהמשפחה עלתה לארץ, הותירה את רכושה מאחור ושוכנה במעברה, הכל השתנה. "הוא אמנם ידע שזה בסדר גמור שהוא ימשיך להיות עצלן כמו שהמשפחה שלו לימדה אותו", אבל הוא היה מעונין מכסף משל עצמו, וחיפש עיסוקים מכניסים. לא היו לו שאיפות גדולות. "יש לו טלוויזיה, שירים בערבית, קולה, מלאווח, סיגריות, כדורגל ולוטו‐טוטו. לא צריך יותר ולא צריך פחות". במשך עשרים שנה עבד כצבעי עד שזכה בטוטו. הזכיה לא הפכה אותו למליונר, משום ששמונה-עשר אנשים זכו בפרס הראשון, אבל הסכום הספיק לקניית דירה ולפתיחת חנות להשכרת סרטי וידאו. צירוף של נסיבות, שמִרמה היתה אחת הדומיננטיות בהן (שכפול קלטות פיראטיות עד שנתפס), גלגל אותו חזרה לצבעות.

יערה יעקב כתבה את הספר על אביה. "יש בספר הרבה אמת וגם לא אמת", סיפרה בפוסט בפייסבוק, אך העירוב הזה אינו גורע מתחושת החשיפה והכנות ומן האמינות של הדמויות המתוארות בו. חלקו הראשון של הספר מתואר מעיניה של הבת בעודה ילדה, וחלקו השני, הסובב ברובו סביב מחלת הסרטן של האב עד למותו, מעיניה של הצעירה שעזבה את הבית ובחרה באורח חיים משלה.

"הספר הזה מצחיק וצבעוני כי אבא שלי היה כזה", סיפרה באותו פוסט, אבל אני חוויתי אותו כעצוב, לפעמים קשה מנשוא (וכבר אמרו לפני שמספר הקריאות האפשריות כמספר הקוראים). אני יכולה לראות את הקומיות שבסצנות מסוימות, אבל התמונה הכוללת מעוררת תחושה עזה של חיים מוחמצים, שחלפו ללא אושר (כפי שאני מבינה את המונח). "אצל אמא שלי החיים היו מה שצריך לעשות לא בשביל כיף אלא כי ככה זה. בגלל זה אין לה תמיד סבלנות להנאה או לשמחה", מעידה הבת, ומתארת מריבות קולניות אינסופיות, בעיקר על כסף. "אמא שלטה לחלוטין בסבלות העולם. כל מי שהתקרב אליה נשרף מעוצמת הקורבנוּת שלה", ובתוך הסבל הזה לא היה מקום לסבלן של בנותיה. "כשהייתי קטנה חשבתי שאבא ואמא טובים זה לזה. אהבתי שאבא היה מחבק את אמא אחרי ריבים. מנסה לפייס אותה כשהיא רוצה ללכת ממנו […] הרבה שנים לקח לי להבין כמה אבא תבע לעצמו ממנה. כמה הוא לקח והיא נתנה כי היא לא יודעת אחרת. ואחרת גם לא טוב בשבילה. מפחיד אותה. לא כי זה בסדר לחיות חיים כאלה, אלא כי ככה זה. כמו הטבע, ככה זה". לצד אם סובלת ובלתי קשובה, ולצד אב אלים שאוהב רק את עצמו, המספרת גדלה שקופה, שקטה ולא שואלת כי אין מי שיענה, קצה בחייה ואין לה עם מי לחלוק זאת.

וכן, לצד המצוקה יש גם רגעי חסד, רגעים בודדים שבהם המשפחה צוחקת על אנשים שאינם חלק ממנה, ימים של מחלה שבהם האם מתגלה במלוא נדיבותה, הגילוי שבלי ידיעת בנותיה יצאה לעבוד כדי להביא הביתה אוכל. וגם רגעים של קירבה מול הסרטן המאיים.

אבל מה שעצוב אולי יותר מכל הוא ההנחלה של אותה דרך חיים מדור לדור. מי שנישאה בתקווה להחליף משפחה קשה במשפחה שתעצב בעצמה, מצאה שהיא חיה בדיוק באותה המתכונת, וכך גם בתה אחריה. מי שניטלה ממנה הבחירה בדרך משלה, נטרה לבתה שהעזה להחליט באופן עצמאי.  

ובכל זאת, אחרי מותו של האב, "אמא כבר לא חולמת על יחידת דיור איתנו אלא על מוות שיבוא ויגאל אותה מהחיים שלה עכשיו. חיים נטולי סבל. חיים בלי עבדות, בלי חובה, בלי אלימות. חיים שהיא לא מכירה.  וכמה היא היתה נותנת הכול כדי לחזור לחיות עם אבא. לחיות בשנאה המוכרת הזאת. זאת שהחייתה את שניהם. שהיתה מובנת להם".

כאמור, הספר הוא על האב, ואני כותבת בעיקר על האם. אולי משום שהוא מצטייר כמי שהיה פחות או יותר שלם עם עצמו, סגור בעולם שברא לו, מסתגל בקלות להצלחות ולכשלונות, מטיל מרות ושורר על משפחתו מתוקף היותו הגבר. האם והבנות הן שנאלצו להתאים את עצמן ללא הרף, לתמרן במרחב שהוקצה להן. דמויותיהן נגעו ללבי.

בין אם חווים את הספר כמצחיק ובין אם חווים אותו כעצוב, כוח הכתיבה של יערה יעקב, בתערובת של מרירות ואהבה, מרשים. שני חלקי הספר כתובים באופן שונה, ומשקפים נקודות התבוננות תלויות גיל. החלק הראשון מכמיר לב, ומביע היטב את תחושותיה של הילדה בתוספת מגע התובנות של הכותבת הבוגרת. סגנונו של החלק השני מהורהר פחות, תכליתי יותר, כשהתובנות הן הכוח המניע והרגשות מתלווים אליהן. סיפורה של המשפחה נטוע בסיפור הסביבה בה חיו, מתרחב לדמויות שדרכיהן הצטלבו בשלה, והמכלול אמין ונכנס ללב.

איור הכריכה הוא של נדב וייסמן.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

כשאשתו של נתניאל הות'ורן נסעה לענייניה למשך כשלושה שבועות, ובנותיה מתלוות אליה, נותר הסופר בבית עם בנו ג'וליאן בן החמש ועם ארנב המחמד שלו באני. במשק הבית הועסקה סוכנת, אך עיקר הטיפול בילד הופקד בידי אביו, שלא הורגל לכך. את חוויותיו מאותם ימים העלה הות'ורן על הכתב.

ג'וליאן, כפי שאביו מתאר אותו, הוא ילד טוב מזג, חברותי, דברן בלתי נלאה, ולהוט לפעילות. כמו מרבית ההורים, גם הות'ורן נע בין מסירות לילד והתפעמות ממנו, לצורך בפרטיות ובמנוחה. "או שיש לי היום פחות סבלנות מהרגיל", הוא כותב בתיאור אחד הימים הראשונים, "או שהאיש הקטן תובע נתח גדול יותר ממנה; אבל באמת נראה כאילו הוא מציג לי יותר שאלות, תביעות ואבחנות משאפשר לצפות מאב בן תמותה לשאת. הוא כמעט גורם לי לא למשול ברוחי, לא מניח לי לרגע, תוחב את מילותיו בין חלקי כל משפט שאני קורא, ומרסק כל בדל מחשבה לאלפי רסיסים". "ביסוד גיבוב המלים האין סופי שלו", הוא כותב באחד הימים האחרונים, "עומד הצורך ברגש של שותפות. הוא רוצה להעשיר את כל הנאותיו בכך שימצא להן מקום בלבו של חבר. איני סבור שמרחפת עליו הסכנה לחיות חיים בודדים כמו אלה שחייתי אני". בין שני אלה משובצים רגעים של אוזלת יד – נסיונותיו החוזרים ונשנים וכושלים לסלסל את שערו של הילד, משעשעים – לצד רגעים של חיבה צובטת לב: "באגם הצטייד האיש הקטן בענף עץ ישן ויבש, הידק לקצהו גבעול קש והחל לדוג באמונה שהלב נצבט למראהָ", הוא מתאר רגע של מתיקות.

עשרים הימים הללו מתרחשים בעידן שחלף. האב ובנו יוצאים מדי יום להביא חלב לארוחותיהם; הציפיה לשוב האם והבנות כרוכה באי-ודאות בשל העדר יכולת לתקשר ולעדכן; קודי ההתנהגות מוקפדים על פי ערכי התקופה. היומן הקצר של הות'ורן, בנוסף על היותו תיעוד יומיומי של הטנדו אב-בן, מספק הצצה אל אורח החיים בסביבתו במחצית המאה התשע-עשרה. הסופר מספר מעט גם על מפגש עם הרמן מלוויל, על חובבת ספריו שסרה לבקרו, על כת השייקרים שהוא מקווה כי תחלוף מן העולם, ותיאורי הנוף שלו מציירים את תמונת הרקע של קורותיו עם ג'וליאן ועם באני, שאת האחריות עליו הוא מייחל להעביר לידים אחרות. היומן, שתחילה יצר אצלי רושם של תיעוד סתמי, הפך במהרה למסמך מעניין בשל תובנותיו של הות'ורן המתבונן בילד, ונדמה לי שכל הורה, אב או אם, ימצא בו נקודות משיקות לחוויותיו.

"הרשו לי לומר בישירות, לשם שינוי", הוא כותב זמן קצר לפני שובן של אשתו ובנותיו, "כי הוא ילד מתוק ומקסים, ראוי לכל האהבה שביכולתי להעניק לו […] לשום גבר אין אשה טובה כל כך; לאיש אין ילדים טובים יותר. ולוואי הייתי ראוי יותר לה ולהם!".

התרגום של יורם נסלבסקי יפיפה, והכריכה שעיצבו שחר פנחס גרינוולד ולירן שפירו מושכת עין והולמת.

מתוק ומומלץ.

Twenty Days with Julian and Little Bunny by Papa – Nethaniel Hawthorne

תשע נשמות

2023 (1851)

תרגום מאנגלית: יורם נסלבסקי

נוגה חריש איבד את אמו פעמיים. בקיץ 1977 היו הוריו, בת-שבע ואבינועם, מעורבים בתאונת דרכים. בת-שבע, לקראת סוף הריונה, נהרגה, והתינוק נולד יתום. אבינועם, שנפצע קשה, ביקש משכנתו ניבה לטפל בתינוק עד שישוב ויעמוד על רגליו. ב-1985, שמונה שנים אחר-כך, שנים שבמהלכן התנהלו שתי המשפחות כמעט כאחת, ונוגה גדל כמעט כאח לילדיהם של ניבה ושרגא נצר, איבד נוגה גם את ניבה, כשמשפחת נצר עזבה את חולון לטובת בית בכפר נטר. "היה זמן שעוד ניסיתי להבין למה היא עשתה את זה, למה עזבה אותי. הייתי בטוח שזה בגללי, בגלל איזה משהו שעשיתי. הרגשתי אשם במשהו בלי לדעת בכלל במה", נושא נוגה את פצע ילדותו. "בעצם היה לך עוד ילד", מבינה שנים אחר-כך בתה של ניבה. העלילה מלווה את נוגה בכמה תחנות בחייו, וחוזרת אל ניבה בסיומה.

אנו שבים ופוגשים את נוגה בקיץ 2005. נוגה הוא ארכיאולוג שמעדיף את עבודות החפירה על פני המחקר. אולי משום תחושת החֶסֶר שחווה, נישא בחופזה בגיל צעיר יחסית, וכעת הוא עומד בפני פירוד נוסף. את כל מעייניו הוא משקיע באתר החפירה שעליו הוא מופקד. הסופר אינו צריך לומר זאת מפורשות, אך ההקבלה בין עיסוקו לחייו צפה ועולה. "מחר אני חייב להתחיל לסגור ריבועים, להכין את הכל לקראת הקיפול והירידה מהשטח, ואחרי זה הוא יישאר עירום לגמרי, בלי ציוד החפירה, בלי רשתות הצל, בלי המכולה. שטח בור חפור לריבועים, שלא אומר כלום לאף אחד".

שנה אחר-כך נוגה מגויס למילואים בצו שמונה עם תחילת מלחמת לבנון השניה. בשורה קשה ממתינה לו עד שובו מפשיטה בשטח האויב.

התחנה האחרונה היא בקיץ 2008. גפן, בתם של ניבה ושרגא, שהיתה תינוקת כשהמשפחה עזבה את חולון, היא כעת צלמת המחפשת נושא לסרט במסגרת לימודיה. את הסיפור שלה היא מוצאת בתוך המשפחה, ותוך כדי כך מגלה באקראי את נוגה שנשכח ממנה.

כל אחד מפרקי הספר מספר לכאורה סיפור שלם נפרד, וכולם נארגים יחדיו. הראשון סובב סביב אימהותה של ניבה, הקשר אם-בן שנוצר בינה ובין נוגה, למרות היעדרו של קשר ביולוגי. השני מרתק בפרטי הפרטים של עבודות החפירה, בתיאור הגבר כובש הלב שנבנה מן הילד הפגוע, ובקשר הכמו-אבהי בין נוגה ובין נער שמתנדב באתר. השלישי מותח ונוגע ללב בגלל הפשיטה הצבאית ובגלל ההודעה הרודפת אחרי נוגה. הרביעי חוזר אל משפחת נצר ואל היחסים המורכבים בתוכה, אל הסודות, המזיקים והענוגים, ואל שבר 1985 שאף פעם לא אוחה כליל. העלילה כולה מתרחשת על רקע ארועי מפתח בהיסטוריה הישראלית – ההתנתקות ב-2005 והמלחמה ב-2006. השסע וחילוקי הדעות באים לידי ביטוי, אבל ברקע במעודן גם ההכרה שמתרחש פה סיפור משותף אחד, לא סיפורים שבטיים נפרדים כפי שמצטייר בימים אלה. וכל אלה, הסיפור הישראלי והסיפור הפרטי, מתרחשים מקיץ לקיץ, תחת השמש הקופחת, הכל חד וחשוף, ללא מפלט מן המציאות המלובנת.

ערן בר-גיל מפליא לשרטט את דמותו של נוגה, ומתאר בחיות, באמינות, ובחיבה מדבקת, את קורותיו ואת הסיפורים הכרוכים באלה שלו. בכתיבה סבלנית ומדויקת הוא שוזר יחד סיפורי משנה, ואלה מתלכדים למסכת רבת פנים שבמרכזה יחסי הורים-ילדים. זהו הספר הראשון משלו שאני קוראת, ולבטח לא האחרון.

הציור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע ליבר שיפר.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

2023

"אדונית השקרנים" הוא סיפורם של שלושה אנשים. רוז, אשה שפותחת את הסיפור על עצמה בהודאה על שקר שהכתיב את חייה מיום שבחרה בו; בן, עובד תחזוקה במעון לנשים הרות, המבקשות מקום בו יילדו בסתר וימסרו את התינוקות לאימוץ; וססיליה, בתה של רוז.

רוז היא החידתית בין השלוש. לא לגמרי ברור מה מניע אותה, ולמעשה אנו יודעים עליה בבירור רק שני דברים עיקריים: היא זקוקה לאות מאלוהים כיצד לנהל את חייה, אות שניתן לה פעמיים בדמות בן-זוג, והיא מרגישה נוח רק בתוך הרכב שלה המפליג למרחק, לא במטרה להגיע למקום כלשהו אלא בשביל לחוש את החופש שבתנועה ובמרחבים. סיפורה נפתח בהחלטתה להסתלק מביתה ומבעלה מבלי לספר לו שהיא הרה. בהמשך, כשתחליט לא להכנע לתשוקה להעלם שוב, תחשק את עצמה בעבודה ובמחויבויות, אבל גם היא וגם משפחתה ישלמו על כך מחיר כבד.

בן הוא דמות כמעט מופתית. הוא מסור, סבלן, אהוב על סובביו. חולשתו, שמכתיבה את חייו, היא התמכרותו לאהבה. אהבת נעוריו הסתיימה בטרגדיה, שגרמה לו לשנות את חייו כליל. בגיל מתקדם התאהב שוב, וקיבל בהשלמה, כמעט בהכנעה, את גחמותיה של האשה שאתו. אהבה מסוג אחר תכתיב את ההחלטה הבלתי אופיינית לו שיקבל בסיומה של העלילה (בחירה מצוינת של הסופרת, לדעתי).

ססיליה היא הדמות המתחבבת מכולן. היא גדלה בסביבה קצת משונה, אמה היא חידה בעבורה – "אני הבת שלה, ולא היתה לי גישה למידע על חייה יותר מלקופאית בסופרמרקט", היא אומרת – חייה אפופים סוד שהיא אולי אינה לגמרי מודעת לו אבל הוא מרחף סביבה. למרות כל אלה ועוד היא נערה רגילה, אינטליגנטית, חמה ורהוטה, מייחלת לקשר עם אמה, ומשלימה פחות או יותר עם מה שזו מסוגלת לתת לה.

דמות דומיננטית נוספת היא הנזירה אוונג'לין, שיכולתה לנבא את העתיד מעניקה לספר גוון מעט אגדי, בדומה לזה ש"צבע" גם את ספרה המאוחר יותר של אן פאצ'ט, "הבית ההולנדי". ברקע מצויה גם דמותה של ג'וּן קלאטרבאק, שעל פי האגדה המקומית זכתה בילדותה לריפוי ניסי, והפכה בבגרותה לדמות מופת למרות התבדלותה ואורח חייה השגרתי.

כמו ב"הבית ההולנדי", גם בספר זה הסופרת מפנה את תשומת לבה ליחסים בתוך המשפחה, לזוגיות, ובעיקר להורות. בשונה מן הספר המאוחר, הפעם לקח לי הרבה יותר זמן להקשר לספר, אולי משום שלא אהבתי את רוז, המספרת את החלק הראשון, בגלל האנוכיות, ולא לגמרי הבנתי את בן, המספר את החלק השני, בגלל הכניעות. החלק השלישי, שאותו מספרת ססיליה, הוא הטוב ביותר בעיני. כאן באות לידי ביטוי השלכות העבר, ומנקודת המבט הצעיר, הרענן והתמים של הנערה כל חוטי העלילה נקשרים יפה.

זהו ספרה הראשון של אן פאצ'ט, אך לא ניכר בו שהוא ספר ביכורים. שמו של הספר בעברית הוא, לדעתי, גרסה בלתי מוצלחת של שמו המקורי "הקדוש המגן של השקרנים", המשתלב עם האלמנטים הדתיים בעלילה. פרט לכך התרגום של קטיה בנוביץ' נאה, ו"אדונית השקרנים" מעניק חווית קריאה נעימה.

The Patron Saint of Liars – Ann Patchett

עם עובד

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'