"החוקים של הבנות" מתאר בגוף ראשון את חוויותיה של נערה, שהגיעה מעט אחרי תחילת שנת הלימודים לבית הספר התיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר, שם בילתה את השנים הבאות בתנאי פנימיה. על מה שהוביל אותה אל המקום היא מספרת בקצרה ובמובלע, ככל הנראה משפחה שאינה נמצאת בארץ ושעברה פעמים רבות ממקום למקום. העבר אינו הענין בספר, אלא ההווה של חבורת בני הנוער, שעל פי המתואר כאן התנהלה כאילו אין כלל מבוגרים בסביבה, או שתפקידם הצטמצם למעמד של ניצבים חסרי השפעה, וגם ההווה של המספרת שהיא כבת ארבעים ואינה מוצאת את מקומה ואת זהותה. "אני לא מצליחה להתבגר, לא מצליחה להפוך להיות אישה בעולם", אמרה הסופרת בראיון עיתונאי, והדהדה את תחושותיה של המספרת שמן הסתם מייצגת אותה (כמו המספרת גם הסופרת התחנכה בשְֹדֵבּוֹ).
הנה מה שהערכתי בספר: תחושת הזרות, היותה של המספרת לנצח ה"חדשה", חוסר היכולת להטמע לחלוטין ולהרגיש שייכת – כל אלה מתוארים ברגישות וברמת אמינות גבוהה היוצרת הזדהות. האבחנה בין סוג הבטחון הטבעי האופף בנים, ואחר כך גברים, מעין הכרה פריווילגית בזכויות מלידה, לסדקים בבטחון ולחששות טבעיים האופפים בנות, היא מעניינת ומעוררת מחשבה (וכבר יצא לי לתהות עליה לא אחת, גם אם היא נכונה בעיקר ברמת הקבוצה, ומתפוגגת חלקית ברמת הפרט). התחבטויותיה של הנערה בנושאי מיניות ואהבה משכנעים אף הם. השפה מדויקת, עשירה, עכשווית אך לא מרודדת – בהחלט נעים לקרוא אותה.
והנה מה שלא: ההשלכה מן התחושה הפרטית אל המסקנות הכלליות, שהן לעתים מרירות ונוטפות טינה, היא בלתי מוצדקת, גורפת ולכן בהכרח שטחית. "וככה זזנו לנו וככה אנחנו נעות, אחורה וקדימה ובמעגלים על אינספור צירי זמן, שונאות את עצמנו, שונאות את הילדות שהיינו, שונאות את הגופים המתבגרים חסרי החן שלנו, את הגופים המבוגרים למודי הלידות שלנו, שונאות את כל הנשים כולן שמסמנות לנו עתיד נורא, בלתי נתפס, את האימהות שגידלו אותנו, את האימהות שגדלנו להיות". וגם "אנחנו נמשיך להצטדק, להתנצל, לרַצות, לרצות לרזות, לנסות לתפוס פחות מקום, לקנא בחברות שלנו, לא לבקש העלאה, להתבוסס באשמה. אנחנו נלך לפסיכולוגיות ולמכשפות ולאשרמים במדבר ולמעגלי אימהות, אבל לא נמצא את הדרך פשוט להיות". אילו הדברים היו מנוסחים בגוף ראשון יחיד – ניחא, זו חוויה פרטית לגיטימית, שאפשר לנסות להבין אותה, או להזדהות איתה במקרים דומים, או לתהות עליה. אבל השימוש בגוף ראשון רבים שמכניס תחת כנפיו את כל הנשים, ומתיימר לתאר את מה שכונה באחד המאמרים "החוויה הנשית של תחילת שנות האלפיים" פשוט רחוק מן המציאות, מתקרבן, וגם מעליב בחוסר האונים שבו ובציפיה שמישהו (האביר על הסוס הלבן? כוח פלאי? מי?!) יעשה משהו בשבילנו במקום לקחת את הגורל בידים, כפי שרבות פשוט עושות. ולא, אני לא נאיבית. נשים הן עדיין טרף קל יותר, והן צריכות לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את עצמן, ושוביניזם בגיל צעיר פוצע, אבל באיזשהו שלב, אם אי אפשר למנוע אותו, צריך להפנות אליו כתף קרה ולפעול במנותק ממנו.
בשוליים, פה ושם הסופרת סותרת את עצמה. לדוגמא, היא קובעת שילדים ללא נוכחות מבוגרים הם טובים מטבעם, אבל מספר עמודים אחר כך או קודם לכן היא מספרת על התעללות של קבוצת תלמידים בתלמיד אחר. ועוד בשוליים, למרות שהספר קצר, יש בו כמה וכמה חזרות שהיו בעיני מעט מעיקות.
כחוויה אישית הספר כתוב היטב. אבל מכיוון שהוא משווק בכוח כמייצג את כלל הנשים, ומכיוון שהוא לא מייצג אותי וגם לא את מרבית הנשים שאני מכירה, אני מעדיפה לא להמליץ עליו.
כנרת זמורה
2025
סקירות ספרים 