מפעל העננים של גברת לילנבלום / עידו גפן

שָֹרַי לילנבלום נעלמה למשך מספר ימים. בבית שבישוב הצופה על המכתש הגדול בנגב, ציפה בחרדה לחדשות על גורלה בנה עילי. אביו בועז היה בטוח שאשתו תשוב. אחותו נעמי, שעזבה את הישוב מזמן, באה לשהות עם המשפחה עד חלוף המשבר. מטיילים מצאו את שרי עטופה בחלוק, יושבת על כיסא בלבו של המכתש, לוגמת מרטיני. מאוחר יותר התגלה סרטון שצילמו מטיילים אחרים, ובו נראתה שרי הופכת באמצעות שואב אבק חול מדברי לענן ממטיר גשם.

שרי שבה הביתה, בלי מילת הסבר, בלי התנצלות, קצת מבולבלת, מאוד מסוגרת בעצמה. כשהיא מתעשתת, היא שבה לעסוק בהמצאותיה המקוריות – מטריה שנפתחת מעצמה כשהיא חשה שעומד לרדת גשם, פותחן קופסאות באמצעות קרן לייזר, וכיוצא באלה – אבל לא בחדר העבודה שלה, אלא בחצר, שם היא מעוררת חששות וחרדות בלב שכניה. נעמי, אשת הייטק מעשית, מזהה את הפוטנציאל של השואב מן הסרטון, והיא נחושה להפוך את ההמצאה למכרה זהב. היא מגייסת משקיעה, מאתרת מקום להקמת מפעל סמוך לישוב, ומתחילה לגייס עובדים.

אם כל זה נשמע בדוי והזוי, מה נחשוב על הבתים בהם מתגוררים תושבי הישוב, בתים שבנה אדריכל שוויצרי משונה, שהותיר בהם חללים חבויים ומפותלים, אשר אפילו דייריהם אינם מסוגלים לחשוף את כל צפונותיהם? ומה נגיד על אשה שסובלת משינה משעממת נטולת חלומות, אלא אם היא ישנה בחברת בעלה וחולמת את חלומותיו? ואיך נעכל את תעלומת מקמפרי, תייר אירי שנעלם במכתש, אך חפצים אישיים משלו שבים וצצים לאורך השנים, ויש האומרים כי הוא עצמו נגלה פה ושם למטיילים אקראיים?

מקבץ המוזרויות הלז, יחד עם סגנונו השטותניקי מעט של הסופר, גרמו לי לחשוב על פני דפים רבים שזוהי יצירת נונסנס. השתטות לשם השתטות עשויה להיות חביבה, ופה היא אכן כזו, אבל מה שמשך אותי לקרוא את הספר, פרט להנאה ולחיוך שגרם לי, היו הדמויות. בתוך כל ההתרחשויות הבלתי אפשריות, בני משפחת לילנבלום היו אפשריים בהחלט, מעניינים, מעוררי סימפטיה, והייתי סקרנית לגלות לאן תיקח אותם העלילה.

בהמשך התברר שיש בספר יותר מהשתטות גרידא. בתוך התערובת הסיפורית העליזה נמצאת סאטירה משעשעת על התנהלות חברות הייטק; עולות שאלות על זוגיות, על היחיד בתוך הזוג ועל הסתגלות ופשרה; מוצגות דרכי התמודדות עם הפער שבין המציאות לחלומות; נדון הקונפליקט שבין יצירתיות לשמה לעסקים ולרווחים; מושם תחת זכוכית מגדלת הקו הדק שבין כוונות טובות לגרימת עוול; מסופר על מקומו של החריג בחברה; ועוד. בין כל אלה חווה עילי תהליך של התפכחות ושל התבגרות מאוחרת, ויחד עם אמו, כל אחד מהם בדרכו שלו, הוא לומד לפרוש כנפיים.

אחד הסיפורים החביבים על עילי מילדותו היה סיפור הירח מחלם שסיפרה לו אמו. אחד מחכמי העיר, שביקש לשמר את יופיו של הירח, המתין ללילה של ירח מלא, הניח לו להשתקף בדלי מלא מים, ואז כיסה את הדלי והאמין שבכך לכד את הירח. "לפעמים האמונה של אדם שהוא מחזיק בירח זה הדבר היחיד שמגן עליו מהמציאות", כך פירשה שרי. לנוכח המאורעות שפוקדים את המשפחה, עילי יצטרך להחליט אם להתעמת עם המציאות. שרי, שהיא דמות מקסימה בתערובת החולמנות והמציאותיות שלה, אומרת על עצמה כי "לבני אדם יש תמיד נטיה לראות ישר את החריג, את מי שיוצא מהשורה. אבל הם בכלל לא חושבים כמה קשה לחלק להשאר כל החיים בתוך הקווים". גם היא תצטרך לבור את דרכה, בתוך הקווים או מחוץ להם.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, ורק הבחירה להשמיט ממשפטים רבים את הנושא ולפתוח אותם בפועל, הפריעה לי. הסגנון הזה צורם לי כשאני פוגשת אותו במידה הולכת וגוברת בשיח ברשתות חברתיות וגם בשפת דיבור, אבל חורק ומגרד לי ממש, כמו ציפורן על לוח, כשהוא פולש לספרות.

בחרתי לקרוא את הספר בגלל שמו המושך, נשארתי בגלל רוחו הטובה, נושאיו המעניינים ודמויותיו המתחבבות. מהנה ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2023