תגית: היינריך בל

"המורשת" הוא מכתב שכותב וֶנק, חייל משוחרר אחרי מלחמת העולם השניה, לאחיו של סגן שֶלינג, מי שהיה המפקד שלו. כבר בתחילת המכתב הוא מבשר לנמען ללא כחל ושרק כי אחיו, שנחשב נעדר, מת מזה חמש שנים. ליתר דיוק, נרצח בידי שְנֶקֶר, חבר לספסל הלימודים של שלינג, וכעת שכנו של אחיו. שנקר, שידע כמובן ששלינג מת, נמנע מסיבות מובנות מלבשר את הבשורה המרה למשפחתו של שלינג.

ונק מתאר את האישיות השונה של שני הגברים, ואת הפערים הבלתי ניתנים לגישור באופן התנהלותם, פערים שמביאים בסופו של דבר לתוצאה הטרגית. שנקר הוא קצין יהיר, מלא מעצמו, רואה בחייליו פיונים שאמורים למלא בצייתנות את תפקידם בכל מחיר. שלינג רואה את האבסורד שבגרירת בחורים נחמדים, המתנהגים בדרך כלל כהלכה, אל העולם הצבאי, אל החזירוּת שבקסרקטין. "אסור היה להם לעשות מהם חיילים", כך הוא מאמין. הוא מתקומם נגד שרשרת הגניבות לאורך קוי האספקה, שכתוצאה ממנה אנשיו רעבים כל הזמן, ומבקש למצוא דרכים להאכיל את החיילים כהלכה ולאפשר להם שינה מספקת. השעמום והחדגוניות, שחווה שלינג בחזית האטלנטית, כנראה גורמים לו לאבד מעט את הרסן, והוא מעז להתבטא נגד היטלר. גם אם הוא נזהר לעשות זאת בדלתיים סגורות, ורק באוזניו של ונק שהפך לאיש סודו, סופם של הדברים לדלוף ולהוסיף שמן למדורה. על רקע זה הסכסוך בינו ובין שנקר, הממונה עליו, הולך ומחריף עד הסוף הטרגי.

"המורשת" הוא ספר על חברוּת חוצת מעמדות. מן הרגע הראשון לפגישתם חשו ונק ושלינג כי מצאו נפש תאומה. "באמת ובתמים היינו כשחיינים שחשו את עצמם בודדים ואבודים במים רבים, ופתאם הם מביטים סביבם ורואים שעוד מישהו נמצא לצדם". זהו גם סיפורם של החיילים בחזית, שנה אחר שנה של משימות שמירה חסרות תכלית בקצה הצפון-מערבי של אירופה, ובעקבותיהן סערת הקרבות בחזית הרוסית. ויותר מכל זהו ספר אנטי-מלחמתי, המוחה נגד מלחמות בכלל, ונגד כאלה שמוכתבות מלמעלה כגחמת המנהיג בפרט, מלחמות המביאות "מליוני בני אדם לצעוד בפשטות לעבר המוות, נטולי כוח רצון, למרות מורך הלב והפחד".

בל כתב את הספר ב-1948, כשהמלחמה עדיין היתה זכרון חי, אך הוא ראה אור רק ב-1982. אמירותיו ברורות, תיאוריו מלאי חיים, ותחושות הבזבוז, היאוש וחוסר התוחלת, מחלחלות גם אל הקורא בן זמננו.

Das Vermächtnis – Heinrich Böll

אדם מוציאים לאור

1984 (1948, 1982)

תרגום מגרמנית: גדעון טורי

כותרת משנה: משהו שקשור לספרים

הסופר היינריך בל היה תלמיד שנה ראשונה בגימנסיה בקלן כשהיטלר עלה לשלטון ב-1933. בספר האוטוביוגרפי הקצר הזה הוא מתאר את ארבע השנים עד סיום לימודיו. בית-הספר, שתפס מקום שולי למדי בסדר יומו, היה בכל זאת רב חשיבות, משום שסיפק, כדבריו, מקום מסתור מושלם, מקום בו יכול היה לחמוק מפעילויות שנפשו בחלה בהן. "האפשר שאיננו לומדים לקראת החיים בבית-הספר, אלא בדרך לבית-הספר?", הוא קובע יותר משהוא שואל, והספר אכן עוסק בעיקר במה שארע בחיים שמחוץ לכתליו.

בל היה הילד השישי של הוריו. המשפחה התפרנסה מעבודתו של האב כנגר, וגם מעבודתם של הילדים הבוגרים, ויחד עם גרמנים רבים סבלה קשות מן המשבר הכלכלי. האב סיפק מוצרים לרשויות, וההזמנות הלכו והצטמצמו, בין השאר משום שאיש מהמשפחה לא הצטרף לארגון נאצי, כפי שנרמז להם די במפורש. המצוקה עשתה את שלה, ומועצת המשפחה בחרה באח אלואיס כזה שיהפוך חבר באס.אה. עד סוף חייו נטר אלואיס טינה על ההחלטה הזו. הלחץ הסביבתי גם גרם להם להצטייד, ב"עצתו" הבלתי משתמעת לשתי פנים של פקח השכונה, בדגל צלב קרס. משום שהחיים בגרמניה היו בלתי נסבלים עבורם, כמי שסלדו מן המתרחש סביבם, נשאלו שנים אחר-כך מדוע לא קמו ועזבו. "הדבר היה פשוט מחוץ לתחום השגתנו. היה זה כאילו נשאלתי למה לא הזמנתי מונית לירח", כך מסביר בל חצי יובל אחר-כך. הם ראו יהודים עוזבים, נרדפי משטר אחרים מהגרים אף הם. אבל מבחינתם, קלן היתה ביתם, ואם כי היה ברור שהמדינה צועדת אל מלחמה, נטישה לא עלתה כלל על הדעת.

בל עצמו סירב להצטרף לתנועת הנוער ההיטלראית, גם משום כוחניותה והאידיאולוגיה שלה, וגם משום שמטבעו לא נטה לפעילות מאורגנת. יחד עם שני נערים כמוהו היה נקרא מדי פעם אל משרד המנהל, שם היה האחרון מפציר בהם להסיר את התנגדותם, אך לשווא. מכיוון שלא פעם נשמעות טענות של חוסר ברירה, כאילו שתי האפשרויות החליפיות היו הצטרפות לתנועה או ענישה חמורה, מעניין לראות שבכל זאת אפשר היה אחרת. בל עצמו אינו מתיימר להכתיר את בחירתו כאומץ. הוא מודה בכנות כי "הייתי מוג לב מכדי להסתכן בסרבנות גיוס", וההתנגדות שלו לנאציזם התבטאה באותה תקופה במה שהוא מכנה עריקה פנימה, הביתה.

השאלה "מה יצא מהילד הזה?" נשאלת על ידי הורים רבים בתקופות רבות. השאלה הכמעט שגרתית הזו הפכה מודאגת יותר, ובצדק, לקראת סיום לימודיו של בל. צריך היה למצוא עיסוק ומקום שיצליחו להוות מעין בועה, מוגנת יחסית, כמו בית-הספר. מכיוון שכבר תכנן להיות סופר – תכנית שעוררה חרדה אצל הוריו נוכח משטרת המחשבות הנאצית – מישהו העלה את הרעיון שמה שייצא ממנו צריך להיות קשור לכך. הבחירה נפלה על חניכות בחנות ספרים.  

היינריך בל הוא מספר מוכשר, בעל סגנון שנוטה למורכבות, שמזכיר לעתים מונולוג יותר מפרוזה. כך גם בספר הזה, שלמרות מימדיו הצנועים הוא מכיל עובדות מעניינות ורעיונות שראויים לעיון. אחד מהם, שפגשתי בספרים מאוחרים יותר כמו הביוגרפיה של שפאר ו"שואה שלנו", מתייחס לתפקידם של האנשים הנורמטיבים במדינה שאיבדה את בלמיה. בל מתאר את טקסי הזכרון בבית-הספר, שעוררו בו את ההכרה כי שנתון אחר שנתון של בוגרי תיכון גרמניים למדו למען המוות, ובשלהם קובע כי "התנהגותם של אותם מורים גרמנים משכילים שבמשכילים, ישרי לב לפני ולפנים עד אחד, היא שאפשרה בסופו של דבר את סטלינגרד ואת אושוויץ".  

מעניין ומומלץ.

Was Soll aus dem Jungen Bloss Werden? – Heinrich Böll

כנרת

1987 (1981)

תרגום מגרמנית: יעקב גוטשאלק

קתרינה בלום, אשה צעירה, "רגילה", מופנמת, שקטה, נופלת יום אחד קורבן לצפורני העתונות. בתוך ארבעה ימים, בעקבות רומן קצר שלה עם רדיקל פוליטי נרדף, היא הופכת לאימת הציבור, כבודה ושמה הטוב – היקרים לה מכל – נרמסים, וידידיה הקרובים מוכפשים, נגררים לבוץ ההשמצות יחד איתה. מקץ ארבעה ימי השפלה רוצחת קתרינה בלום את העתונאי שרדף אותה. בלשון דיווחית – יבשה על פני השטח, אך זועמת מאוד מתחתיו – מתאר היינריך בל כיצד נדחקה קתרינה למצב שאין ממנו מוצא, עד שמצאה עצמה מבצעת את מעשה האלימות.

מעשה הרצח אינו ספוילר, והוא מתגלה לקורא כבר בעמוד השלישי. זה אינו ספר הנבנה כסיפור מתח לקראת שיאו ברצח, שכן הרצח אינו העיקר. אלימות העתונות ורמיסת כבודה של קתרינה הם הנושא.

כך כותב היינריך בל כמעט בתחילה, ואני מביאה את הקטע כלשונו להדגמת לשון הסיפור:
"העובדות, שאולי מן הראוי להקדים ולהציגן, הן ברוטאליות: ביום ד' 20.2.1974, ערב הקרנוואל, יוצאת בעיר אחת אשה צעירה בת עשרים ושבע סמוך לשעה 18:45 מדירתה כדי להשתתף במסיבת ריקודים פרטית.
מקץ ארבעה ימים, לאחר השתלשלות-דברים דרמטית – אכן צריך לבטא זאת כך (ויש להעיר על הפרשי המיפלס, המאפשרים את הזרימה) – במוצאי שבת כמעט באותה שעה – ליתר דיוק, סמוך ל-19:04 – היא מצלצלת בדלת דירתו של פקד המשטרה הראשי ואלטר מדינג, שבאותה שעה עצמה הוא עסוק בהתחפשות לשייך מטעמים רשמיים, לא פרטיים, ומדווחת למדינג מוכה-התדהמה, שסמוך ל-12:15 בצהרים הרגה בדירתה את העתונאי ורנר טטנס, ושיצווה-נא עכשו לפרוץ את דלת דירתה ו"לקחת" משם את האיש, היא עצמה שוטטה בעיר בין 12:15 ו-19:00 כדי למצוא חרטה לנפשה, אבל לא מצאה חרטה".

הספר הוא כתב אישום נגד העתונות הצהובה הזולה, רודפת השערוריות, שלכבוד האדם אין בעיניה כל ערך. המוטו בפתח הספר הוא זה: "הנפשות והעלילה של סיפור זה הן בדויות. אם יתברר, שבתיאור קצת אורחות-התנהגות עתונאיים יש כמה צדי-דמיון לאורחות-ההתנהגות של העתון "בילד", הרי צדי-דמיון אלה אינם לא פרי כוונה אלא פרי מקרה אלא בלתי-נמנעים הם".

הספר קריא מאוד ומרתק, ומיוחד בסגנונו, שילוב של סיפורת עם דיווחי חקירה וכתיבה כמעט עתונאית.

Die verlorene Ehre der Katharina Blum- Heinrich Böll

הוצאת זמורה ביתן

1976 (1974)

תרגום מגרמנית: חיים איזק