תגית: הילדים של מחר

מעיין ואורן גרים משני עברי רחוב אחד. מן הצד האחד בתים משותפים, מן הצד השני וילות. מעיין, שחולקת חדר ומיטת קומתיים עם אחותה הצעירה ממנה, מכירה מנקודת התצפית הגבוהה שלה את השכנים שמעבר לכביש. אורן, שגר עם הוריו ועם אחותו בוילה, אינו מודע לקיומה של מעיין, למרות השכנות ולמרות שהם לומדים באותה השכבה. מפגש מקרי ביניהם בבית החולים, שם אורן יושב ליד אמו שנותחה ומעיין מקבלת טיפול באצבע שנפצעה, פותח סיפור של חברות ענוגה, של אהבה, ושל תמיכה הדדית.

עד כמה שונים העולמות של שני בני השלוש-עשרה? בבסיסו של דבר, למרות סיפורי החיים השונים, מדובר בילדים עירניים, מודעים לעצמם ולסביבתם, שמנסים לצמוח בתוך סביבה כאוטית. אורן, בביתו המרווח, חי פחות או יותר לבדו, עם אם חולנית, אב דכאוני, ואחות מבוגרת שעסוקה בעצמה ובחבר שלה. מעיין, בדירתה הקטנה, חיה עם אב עבריין ומכור לסמים, עם אם שאינה מסוגלת לעזוב אותו גם כשהוא מכה אותה, ועם אחות קטנה שמתנהלת בעולם ילדותי מנותק ככל האפשר. למשפחות של שניהם לא יכול להיות סוף שמח, ושני הצעירים מנסים לתמרן עד שאינם יכולים להכיל עוד.

העלילה מסופרת לסירוגין מפיו של אורן ומפיה של מעיין, כשכל אחד מהם מתאר את שמתרחש בחייו וגם את המפגשים עם השני ואת האופן בו היכרות אקראית צומחת לקשר שמאפשר להם לצוף. את הפרקים שבהם אורן דובר כתב שי גולדן, ואת אלה של מעיין כתבה טלי סיביאר כץ. בראיון הסביר גולדן כי סבר שאינו יכול לכתוב באמינות מפיה של ילדה, ולכן חיפש שותפה. שני הכותבים עשו מלאכה נאמנה בהתבוננות בסביבה ובנפש פנימה מתוך עיני הדמויות שבראו, וקשה להבחין שמדובר בכותבים שונים. למעשה, זוהי בעיני חולשתו של הספר – העובדה שאורן ומעיין מדברים בדיוק באותו הקול למרות האופי השונה והאישיות השונה.

למעט חולשה זו, הספר נכנס ללב, עוצמתי, ומאיר את מצוקתם של ילדים ובני נוער בצילם של הורים בעייתיים. העלילה אינה צבועה שחור-לבן, אלא כמו בחיים מציגה גם גווני ביניים. הטוב מכיל בתוכו את הרע, אבל גם ברע יש ניצוץ של חסד. למרות שגיבוריו הם בני שלוש-עשרה, אין המדובר בספר נוער, אלא בכזה שפונה הן אל מבוגרים והן אל צעירים.

(במאמר מוסגר: הכריכה נוראה ללא סיבה מוצדקת).

נוגע ללב ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017