תגית: היסטוריה

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה

"העשירים" הוא כרוניקה של משפחת היימשטאט לאורך חמישה דורות. הספר נפתח ב-1759 בקאסל שבגרמניה, ביום ט' באב, כשארבעים ושמונה ילדים יהודים עומדים תחת החופה בנישואי חירום שנועדו למנוע את גיוסם. אחד הילדים הוא מאיר היימשטאט, שזמן קצר קודם לכן חגג בר-מצווה. בבגרותו, ועד מותו, מאיר יפרנס את שלוש נשותיו ואת ילדיו בעבודתו כסוחר נודד, גורר בעצמו את עגלתו מישוב לישוב מכיוון שעל היהודים נאסר לרכוש סוסים. בנו אלברט יזכה להשכלה שנמנעה מאביו, ויבחר בלימודי כימיה. בנו של אלברט, גוטהולד, ילך בדרכו של אביו, ויהפוך לממציא ולתעשיין. בנו של גוטהולד, רוברט, יגדל באנגליה, אליה תעבור משפחתו בשל האנטישמיות הגרמנית. הוא יינשא לנוצריה, יפתח את מפעלי התעשיה שיירש מאביו, ויעסוק בפוליטיקה. כשיגיע למעמד בכיר, יידבק בחיידק הציונות, וישקיע בארץ-ישראל. ילדיו הנוצרים, אווה והנרי, יתגיירו ויקשרו את חייהם בגורל העם והארץ.

משפחת היימשטאט הבדויה היא בעצם משפחת מונד, שהידוע בבניה הוא זה המכונה בספר רוברט, ובמציאות אלפרד מונד המוכר יותר בשם לורד מלצ'ט. הישוב תל-מונד נוסד על ידו, וביתו עדיין עומד שם, משמש כמוזיאון. אביו, לודוויג, אכן היה תעשין וכימאי דגול, כמתואר בספר, ולזכותו נזקפות המצאות חשובות בתחומו. חמוטל בר יוסף לא ציינה בשום מקום בספר שמדובר באנשים שהיו ולא בדמויות בדויות, אבל מכיוון ששילבה בסיפור אינספור אזכורים היסטוריים, ודרכם של גיבוריה הצטלבה פעמים רבות בדמויות היסטוריות, נאחזתי בכמה פרטים כדי לנסות להפריד בין אמת לבדיה, והתוודעתי לאנשים מאחורי הספר. לטעמי, מכיוון שהפרטים הביוגרפים מדויקים, שינוי השמות מיותר.

הסופרת מתארת חמישה דורות של אנשי מעשה, אנשים חסרי מנוח ששנאו בזבוז, נזקקו לפעילות בלתי פוסקת, ונדחפו על ידי הצורך להרגיש נחוצים. דחף זה הוביל אותם בתוך שניים-שלושה דורות בלבד ממעמד של סוחר נודד קשה-יום אל צמרת התעשיה והפוליטיקה. הנושא המרכזי, העובר כחוט השני בספר, הוא יחסם של בני המשפחה אל יהדותם, ויחס הסביבה אליהם, כשהם נתונים למגבלות המוטלות עליהם על ידי השלטונות ולאפליה הנובעת מדעות קדומות עתיקות יומין. נושא משני, אף הוא עובר מדור לדור, הוא היחסים בין בני הזוג, ונסיונותיהן של הנשים, שנמנע מהן לחוות פעילות ציבורית ותעסוקתית דוגמת זו של בעליהן, להיות שותפות של ממש, לדחוף כשצריך, ולתרום בדרכן. בשונה מן האנטישמיות שדועכת ומתפרצת לסירוגין, במעמדן של הנשים חל שיפור מתמשך, ובעוד נשותיו של מאיר, אבי השושלת, נועדו ללידה ולטיפול בבית, אווה, בתו של רוברט, האחרונה בשושלת המתוארת בספר, היא אשה פעילה ציבורית.

חמוטל בר יוסף ערכה מחקר מרשים בהיקפו, ושילבה בסיפור אזכורים היסטוריים מתחומים רבים ומגוונים. מאיר פוגש נשים כפריות שמספרות לו על שני אחים בשם גרים שמסתובבים בין הישובים ומלקטים סיפורים. אחת הנשים, שנים אחר כך, שמחה על המצאת הרוכסן. מישהו מספר על קונצרט שבו ניגן ברהמס. לפעמים נדמה שהסופרת ביקשה ללכוד את ההיסטוריה כולה, על כל פכיה הקטנים, בספר אחד, ונוצרת תחושה מסוימת של עומס יתר, אבל החיבור של הפרטים לכלל תמונה מקיפה מעניין, והעניין גובר על העומס.

הספר מחולק לשלושה פרקים – גרמניה, אנגליה, ארץ-ישראל. דווקא הפרק השלישי, העוסק בתקופת המנדט, ובעיקר במאבק לרכישת קרקעות, הוא הפחות טוב מבין השלושה. הוא מעניין, אבל הסיפור סוטה מן הכרוניקה המשפחתית, ומבקש להקיף את תולדות ההשקעות בארץ באותה תקופה. הניתוק הזמני, אך הממושך, מן הסיפור האישי הופך את הספר ליותר דידקטי ופחות סיפורי. לקראת סיום הוא שב אל האישי, אבל במעין מהלך של הרגע האחרון נוגע בחופזה בכמה פרשיות שאינן "נדבקות" לסיפור. שוב, במאזן של חולשות מול עניין, העניין מטה את הכף.

הוצאת כרמל, למרבה הצער, לא העניקה לספר את הטיפול המסור והאחראי שעליו הסופרת מודה בדברי הסיום. הגהה מדוקדקת יותר היתה מונעת שגיאות מביכות, דוגמת זו שבעמוד הראשון: ה-2 באוגוסט 1759, יום חתונתו של מאיר, לא היה ט' באב התק"ט, ככתוב כאן, אלא ט' באב התקי"ט. שמו של אלברט לא היה הופך פתאם לאלפרד, יוהנה לא היתה מתחלפת עם הנרייטה, מלים לא היו נשמטות או מופיעות בכפילות, ועוד. ספר מושקע כל כך היה ראוי לליטוש קפדני יותר.

"העשירים" (שם לא מוצלח, לדעתי) הוא ספר מרתק, מעשיר מאוד, רוב הזמן כתוב היטב. נהניתי, למדתי רבות, ואני ממליצה עליו.

כרמל

2017

בראשית המאה העשרים הגיע לפומרניה שבגינאה החדשה הגרמנית צעיר גרמני בשם אאוגוסט אנגלהרדט. נפשו של הבחור קצה בציויליזציה, והוא חיפש מקום בו יוכל לחיות על פי עקרונותיו – נודיזם וצמחונות. המושבה הגרמנית, כ-2,500 ק"מ צפונית לאוסטרליה, שבתה את דמיונו. אנגלהרדט, טיפוס הוזה, קיצוני, פיתח את האמונה שהקוקוס הוא מאכל האלים, ולפיכך יש להסתפק רק בו ובאור השמש, לה סגד, כמקור תזונה וכמקור חיים. בהגיעו למושבה רכש את האי קַבָּקוֹן, שעליו צמח מטע עצי דקל, התפשט, הקים בקתה בעזרת בנאים מומחים שהביא מן המושבה, והשתקע. השמועות אודותיו, ופרסום דברים שכתב, הביאו אליו כמה מעריצים, ובשיאה מנתה ה"כת" שלו שלושים איש. במלחמת העולם הראשונה נכבש האי על ידי האוסטרלים, ואנגלהרדט נותר לגור בו, במצב גופני ירוד, עד מותו ב-1919 בהיותו בן ארבעים ושלוש.

כריסטיאן קראכט ביסס את "אימפריום" על חייו של אנגלהרדט. הדמויות המופיעות בספר אמיתיות, וכן עיקרי הכרונולוגיה. לאלה הוסיף קראכט מדמיונו, ושינה את סיפור מותו של האיש. כוונתו של קראכט, כפי שהוא עצמו מודה כבר בתחילת הספר, היתה ליצור אנלוגיה בין אנגלהרדט והקלוניאליזם הגרמני להיטלר ולנאציזם:

אם מפעם לפעם בהשתלשלות העניינים יעלו על הדעת קווי דמיון מקבילים לרומנטיקן וצמחוני גרמני אחר, שיתכן כי מוטב היה אילו נשאר לעמוד אצל כן הציור שלו, הרי שהדבר מכוון הוא בתכלית, ולפי הגיונו של הדבר – סליחה במטותא, אכן בקליפת אגוז – גם עקבי.

בהמשך הספר ישוב ויקביל בין שתי התקופות. כשאנגלהרדט יספוג מכות, יכתוב קראכט, "עודו מוטל כך מולם על העפר, ובראשם פושה תאווה חייתית לדכא ולהשפיל (הרי מדובר בנתינים גרמנים הנכונים תמיד לשרת), הם מתחילים לבעוט בו ולהכות אותו באגרופיהם". אנגלהרדט, שהוא ביסודו של דבר, אליבא דקראכט, תמים ובלתי מזיק (פרט לעצמו), מוצג רוב הזמן כמי שלא לקה באנטישמיות, אבל בסופו של דבר נכנע לבלתי נמנע: "כמו מרבית בני זמנו, כמו כל בני הגזע שלו, במוקדם או במאוחר הוא החל לראות בקיומם של היהודים את הסיבה הבדוקה והמוכחת לכל הרעות החולות שייסרו את האדם". וממש לקראת סיום הוא קושר באופן ברור בין אז לעכשו, כשהוא מספר על פציעתו הבלתי קטלנית של היטלר במלחמת העולם הראשונה: "יתכן שהדברים מעולם לא היו מגיעים לידי כך שכעבור עשורים מעטים בלבד סבי וסבתי ימשיכו ללכת בצעדים מהירים בפארק מורוידה שבהמבורג, כאילו אינם רואים כלל איך אותם גברים, נשים וילדים עמוסי מזוודות מוטענים בתחנת הרכבת דמטור על רכבות ומשולחים מזרחה, החוצה אל קצה האימפריה, כאילו כבר עכשו הם צללים ותו לא, כבר עכשו אפר עשן".

בעיני ההקבלות הללו די מאולצות ולוקות בפשטנות, אבל מבחינות אחרות הספר מספק חגיגת קריאה. קראכט הוא כותב שנון, מספר סיפורים כשרוני, שפורש עלילה המשלבת כובד ראש והומור, אידיאולוגיה וטירוף, ביקורת חברתית עוקצנית וחמלה, כאב ועליצות. תיאוריו שופעי חיים, ובחינתו את הדמויות החולפות בספר מעמיקה ומשכנעת. למרות שוליותה של אפיזודת אנגלהרדט, הנושאים שסביבה – השתלטות על עמים אחרים, התפשטות טריטוריאלית ללא הצדקה ממשית, חיים על פי אידאולוגיה, דעות קדומות ועוד – משמעותיים ומעוררי מחשבה.

אפשר, אם כך, לקרוא את הספר כפשוטו – עלילת חייו של אדם אחד, אפשר לקרוא אותו כאלגוריה, אפשר שניהם כאחד. מפעם לפעם אפשר להשתעשע אתו כמו עם כתב חידה: קראכט משלב בספר דמויות היסטוריות רבות, מבלי לנקוב בשמן. כך, לדוגמא, הוא מזכיר "בשווייץ הרחוקה צמחוני צעיר אחר, עובד של משרד לרישום פטנטים", וגם "גבר כחוש וסגפני למראה… המשיך לעבוד על כתב יד עם הכותרת הפשוטה למדי, 'גרטרוד'", ו"יהודי… חיוור… צמחוני בעצמו גם הוא… שלח גלויה אל אחותו בפראג". לצד ה"חידות" האלה למדתי על דמויות היסטוריות שלא הכרתי, עוד אחת ממעלותיו של הספר בעיני.

"אימפריום" הוא ספר מהנה ומעשיר, בהחלט חווית קריאה מתגמלת.

Imperium – Christian Kracht

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

החודש לפני מאה ועשרים שנה, ב-13 בינואר 1898, ראה אור המאמר העתונאי המפורסם "אני מאשים". מחברו, הסופר אמיל זולא, התקומם כנגד העוול הברור שנגרם לדרייפוס, אשר הורשע בבגידה שלוש שנים קודם לכן. מספר ימים קודם שפורסם המאמר זוכה אסתרהאזי, הבוגד האמיתי, במשפט שארך דקות ספורות בלבד. זיכויו סתם את הגולל על סיכוייו של דרייפוס לזכות במשפט חוזר. אמיל זולא לא יכול היה להבליג עוד. מאמרו, שתפס את כל העמוד הראשי בעתון "ל'אורור" (השחר) שבבעלותו של ז'ורז' קלמנסו, נוסח כמכתב פתוח אל נשיא הרפובליקה. במכתב התייחס זולא אל הכתם המביש על פניה של הרפובליקה, נקב בזה אחר זה בשמות כל המעורבים בפרשה, והביע נכונות להגן על עמדותיו בפני כל תביעת דיבה. זמן קצר אחר-כך אכן נאלץ לעמוד לדין, וניצל את במת בית המשפט כדי לחזור על האשמותיו. הוטל עליו קנס ונגזר עליו מאסר, שכדי להמנע ממנו גלה לאנגליה. זולא אמנם שילם את מחיר תעוזתו, אך מאמרו היכה גלים והביא לתפנית בפרשה: דרייפוס הועמד למשפט חוזר, הורשע שוב, אך קיבל חנינה על ידי הנשיא ומאסרו הגיע לקצו. ב-1904 דרש להשפט שוב, וכעבור שנתיים טוהר שמו כליל והוא הוחזר לצבא.

המאמר המתורגם פותח את הספר, והוא צלול ונוקב כפי שהיה בעת כתיבתו. שני השלישים הנותרים של הספר מכילים מאמר בן שלושה פרקים מאת חי בדרה. בפרק הראשון הוא מתאר את הרקע לפרסום המאמר. בפרק השני, הטוב מבין השלושה, הוא מנתח את העקרונות שעמדו מאחורי המאמר, עקרונות שהם סוד כוחו עד היום: רדיפת הצדק, העדר כל אינטרס אישי מצדו של הכותב, והנכונות לשלם מחיר אישי (יתכן שהמחיר ששילם היה יקר הרבה יותר מקנס ומגלות, שכן מותו אפוף תעלומה: זולא נפטר ב-1902 מהרעלת פחמן דו-חמצני בשל סתימה בארובה, ויש הסבורים שהסתימה היתה מכוונת). הפרק השלישי דן בהשפעת פרשת דרייפוס על הרצל ועל התנועה הציונית. הכותב שולל כל דעה שאינה אוחזת בקונצנזוס, לפיו פרשת דרייפוס הוותה נקודת מפנה בתפיסותיו של הרצל, למרות שהרצל החל לכתוב את "מדינת היהודים" קודם לכן, ואף פרסם מאמרים אודות האנטישמיות בצרפת. אני עצמי סבורה שהדיון אקדמי בלבד ואינו מהותי, אבל חי בדרה מאמין כי "אתה ואת המבקשים לדעת את נפש אומתכם, את כור מחצבתה של הציונות הצודקת, לא תוכלו להבינה מבלי להכיר את סיפור מכתבו האלמותי של אמיל זולא", קביעה מופרזת לדעתי.

להרחבה על פרשת דרייפוס אני ממליצה על ספרו של רוברט האריס, "קצין ומרגל", ספר מתח היסטורי משובח, המסופר מנקודת מבטו של פיקאר, ראש מחלקת המודיעין הצבאי, שאמנם היה נגוע באנטישמיות, אך נלחם לטובתו של דרייפוס.

יפה עשתה הוצאת קמין-ברזילי כשהחליטה לתרגם את המאמר ולהוציאו לאור בכריכה קשה מושקעת, ובצירוף צילום איכותי של המאמר מוטמן במעטפה הצמודה לכריכה. לא יפה עשתה כשהותירה שגיאות עריכה רבות ומביכות בעשרים העמודים הראשונים של המאמר. אמיל זולא ו"אני מאשים" שלו ראויים ליחס מכבד יותר.

אסיים בקטע מן המאמר: "כשחונקים את האמת מתחת לפני הקרקע, היא נערמת שם וצוברת כוח נפץ כה רב, שביום בו תתפרץ החוצה היא תפוצץ הכל ביחד אתה. במוקדם או במאוחר נראה אם לא הכנו היום את התשתית למהדהד שבאסונות".

J’Accuse! – Émile Zola

קמין-ברזילי

2017 (1898)

תרגום מצרפתית: הדר קלונובר

"ימים אחרונים של ליל" מתרחש בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, ומתאר את מאבק האיתנים שהתחולל בין אדיסון מצד אחד לטלסה ולווסטינגהאוס מצד שני. כדמות הראשית בספר הציב גרהם מור את פול קראוואת, עורך-דין צעיר, שהגן על ווסטינגהאוס בעשרות התביעות שהגיש אדיסון נגדו בטענה שהוא מייצר נורות המוגנות בפטנט. מאבק ענקים נוסף בין הצדדים כונה "מלחמת הזרמים", כשאדיסון מגן על הזרם הישר, בעוד טלסה ווסטינגהאוס מצדדים בזרם חילופין.

איך זה להיות אדם יצירתי? לחוות את רגעי האאוריקה שלהם? להתרגש מהטירוף הפורה שלהם? פול ניסה לדמיין מה מרגישים אנשים כמו אדיסון, טסלה, ווסטינגהאוס ברגע של השראה טהורה… אבל כשל. בדומה לפול, גם אני מנסה לדמיין, ואולי לכן נמשכת לספרים המתארים ממציאים ויוצרים שחייהם סובבים סביב עיסוקם. הספר מתאר שלושה ענקים, שמשותפת להם האהבה למדע וחדוות הגילוי, אך הם מייצגים שלוש גישות שונות לחלוטין לעולמם. בסיום הספר, אחרי ששככו המאבקים, פול אפיין את טלסה כאיש חזון, את ווסטינגהאוס כאיש מלאכה, ואת אדיסון כאיש מכירות. אדיסון, שכונה "הקוסם ממנלו פארק", הציג המצאה אחר המצאה, וניכס את כולן לעצמו, מסרב להכיר בעובדה שהמדע מתפתח בהדרגה, נבנה על נסיונות קודמים. ווסטינגהאוס היה איש המעשה: הראשוניות והחדשנות ויחסי הציבור היו חשובים לו פחות, והוא חתר למצוא פתרונות טכנולוגים לבעיות שאיתר. טסלה, אולי הססגוני והחידתי מבין השלושה, היה טיפוס מוזר, ככל הנראה סכיזופרן, שעיקר מעייניו במדע הטהור מבלי להתעניין בהשלכותיו.

גרהם מור רקח ספר הנקרא כמתח משפטי, רווי יצרים ואינטריגות, המתרחש ברובו על רקע החברה הגבוהה והעשירה של ארצות הברית. מרבית הדמויות בספר אמיתיות, אם כי הסופר שיחק עם התאריכים, דחס תקופה ארוכה לתוך שנתיים, לפעמים הקדים את המאוחר, ובמקרה אחד אף בדה ביוגרפיה של הזמרת אגנס הנטיגטון, שהקשר בינה ובין פול תורם לספר פן רומנטי. מפעם לפעם חיפשתי אימותים ברשת, אבל מסתבר שעבודת הבלשות היתה בלתי נחוצה, שכן בסיום הספר הסופר מפרט מה בספרו נאמן למציאות ומה בדוי.  

נהניתי לקרוא את הספר בעיקר בשל השילוב המוצלח בין ההיסטוריה לספרות. לא נהניתי מהציטוטים שהסופר בחר להציג בתחילת כל פרק. הציטוטים מפיהם של מדענים וממציאים בעבר ובהווה אמנם מחכימים, אבל הקישור שלהם לתוכנו של הספר לפעמים מאולץ, והרגשתי כאילו מישהו מנסה לפטפט איתי בין הפרקים. לטעמי עדיף היה לוותר עליהם, או להותיר רק את אלה המיוחסים לדמויות שבעלילה. חיש קל בחרתי לדלג עליהם, וכשסיימתי את הקריאה הרציפה של הספר שבתי לדפדף ולהציץ בהם. הנה שניים שאולי מייצגים את אומריהם:

ניקולה טסלה: תהיה לבד – זה הסוד להמצאה: תהיה לבד, אז נולדים רעיונות.

תומס אדיסון: הראה לי אדם מסופק לגמרי, ואני אראה לך כשלון.

ובסקירה המתיחסת לספר, שלמרות רעשי הרקע מפעמת בו רוח המחקר וחדוות התגלית, אולי יתאים לסיים בציטוט מדברי אלברט איינשטיין: הדבר היפה ביותר שאפשר לחוות הוא המסתורי… מי שהתחושה זרה לו, מי שאינו יכול עוד לעצור ולהתפעם מרוב יראה, חשוב כמת.

מרתק, מעשיר ומומלץ.

The Last Days of Night – Graham Moore

כנרת זמורה ביתן

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

נעמי גדלה בעולם חרדי, נישאה וילדה ילדים כמצופה ממנה, עד שבשלב מסוים לא יכלה לשאת עוד את מגבלות חינוכה וחייה ופירקה את משפחתה. בתה עזבה יחד אתה, אך שני בניה נותרו עם בעלה, מאשימים ומנוכרים. במערבולת מציאות חייה החדשה, כשהיא מסובכת בפרשת אהבים בלתי מספקת עם גבר נשוי, היא נזכרת בדמות ססגונית מילדותה, דודתה גבי. גבי, אחותו של אביה המחמיר מישי, היתה חריגה באורח חייה החופשי, והקשר בינה ובין משפחתו של אחיה היה קלוש עד שניתק לגמרי. לנעמי יש תחושה שבאמצעות סיפורה של גבי תצליח להגיע לתובנות לגבי חייה שלה, ואולי למצוא התרה לסיבוכים ולתהיות המייסרים אותה. היא מאתרת את גבי בבית אבות בברלין, ובמהלך השבועיים הבאים שומעת את סיפורה האישי ואת תולדות משפחתה.

דברים רבים משותפים לשתי הנשים: ילדות ללא אהבה, יחסים מסובכים עם אב קשוח, תהיות לגבי הסביבה אליה נולדו, בחירות כושלות של בני זוג, ניתוק כואב מילדיהן. גבי מספרת, ונעמי בעיקר מהווה אוזן קשבת, אך דבריה של דודתה אינם חולפים מבלי להשאיר חותם. הכנות החושפנית של גבי דוחפת את נעמי לחשבון נפש. כך, לדוגמא, בעקבות התיחסותה של גבי אל מניעי בחירתה בשני בעליה, בחירות שדנו אותה לחיי נישואים נטולי אהבה שהסתיימו בנטישה, נעמי מוצאת עצמה נאלצת לחשוב בבהירות על יחסיה הבלתי מספקים עם בן זוגה הנשוי לאחרת: כל-כך קשה לראות את עצמי כגורמת אי-צדק, גזל, התאכזרות. אבל לנפש דרכים משלה להכשיר את השרצים המתועבים ביותר: המחשבות על אחריותי לעצמי, והטלת האשמה עליו, והצורך הנואש עד ריסוק הנפש באהבה, באהבתו. אבל עכשו, הדוגמה של דודתי מחזירה את הדברים למקומם הנכון, המבעית. עלי לחשוב על כך הלילה. אסור לי להרתע מהבהירות הכי אכזרית.

כתיבתה של יהודית רותם עדינה וסבלנית, ודמויות שתי הנשים נחשפות בכנות וברגישות. בשולי סיפוריהן ניתן מקום גם לשירה, בתה של נעמי, שאמנם בחרה ללכת עם אמה אך גם היא מיוסרת בשאלות של זהות ושל דרך, וגם לבובי, בנה של גבי, שנקרע ממנה כילד, ומצא בה חברה בבגרותו. סיפורה של גבי מתרחש ברובו בהונגריה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, והוא במידה לא מבוטלת סיפורו של דור וסיפורה של תקופה. חלק מן העובדות ההיסטוריות מוסוות מעט – ספינת המעפילים ליברטאד הופכת בספר לבת-דרור – אבל עלילת הספר נאמנה בפרטים רבים למציאות ההיסטורית.

הבעיות היחידות בספר, בעיני, הן פירוט היתר של סיפורים צדדיים והאפילוג. יהודית רותם, באמצעות גבי, גולשת לקורות חבריה ומכריה של המספרת, בעיקר בשליש האחרון של הספר, ומעכבת את זרימת העלילה. הפרולוג, שהוא מכתב מבובי לנעמי, מהווה ברובו הגדול חזרה על דברים שכבר סופרו, והכותב אינו מוסיף הרבה מנקודת ראותו של הילד שטולטל בין מוסדות. מכתבו כאילו מכוון אל סוד שהוא חושף, והבחירה דווקא בסוד זה כנקודת סיום, ולפיכך כמעין נקודת שיא, נוטלת מכוחם של מסריו האחרים, המעניינים יותר, של הספר.

למרות ההסתיגות, הספר מעניין ומרגש, ולפיכך מומלץ.

ידיעות ספרים

2000

רצפה בת איה היא דמות תנ"כית מתקופתם של המלכים שאול ודוד. רצפה היתה פילגשו של שאול, וילדה לו שני בנים, ארמוני ומפיבושת. אחרי מותו של שאול, אבנר בן נר, שר צבאו, לקח לו את רצפה לאשה, מעשה שיכול היה להעיד על שאיפתו לרשת את כס המלוכה. איש בושת, בנו של שאול ויורשו, נזף בו, וכתגובה פעל אבנר להמלכת דוד במקומו. בתקופה מאוחרת יותר, כששרר בארץ רעב ממושך, ודוד האמין שרק אם ירצה את הגבעונים על מעשי שאול כנגדם יחלוף הרעב, דרשו הגבעונים להסגיר לידיהם שבעה מצאצאי שאול. שניים מן הבנים שנמסרו לידי הגבעונים היו בניה של רצפה, וחמישה היו בניה של מיכל בת שאול. הבנים הוצאו להורג, הרעב חלף, ורצפה ישבה כל הקיץ ליד גופות בניה, והגנה עליהן מפני העופות ומפני החיות. מעשה זה שימש דוגמה ומופת לדוד עצמו, ובשלו אסף את עצמות שאול ויהונתן מיבש גלעד, וקבר אותן בקברו של קיש, אביו של שאול.

הספר שלפנינו אמנם נקרא "רצפה בת איה", אך בעצם אינו סיפורה של האשה, אלא סיפור תקופת מלכותו של שאול, ובעיקר העימותים בינו ובין שמואל ובינו ובין דוד. פרק אחד מוקדש להבאתה של רצפה אל הארמון, ועוד שני פרקים מתארים את מעמדה המיתי בעיני העם, אך דווקא הארוע שנקשר במיוחד בשמה – עשיית חסד עם המתים – מקבל בספר יצוג קצרצר.

הספר נפתח בכיבוש כנען על ידי בני ישראל בהנהגתו של יהושע בן נון, ואני מניחה שנועד לתת רקע ליחסים בין בני ישראל לגבעונים, קשר שתחילתו ברמיה והמשכו בשפיכות דמים. לתחושתי, יותר משהפרק מספר על ארועים היסטוריים הוא מכוון לימינו בהתיחסותו לכיבוש ולפליטים. המשכו של הספר עוסק, כאמור, בתקופת מלכותו של שאול. הוא מתאר, לא בסדר כרונולוגי, את המלכתו על ידי שמואל, המצטייר כאן כזקן נרגן שמקנא במלך הצעיר ומתקשה לוותר על כוחו ("הוא לא הצליח לנער איבה ולחש רע שאמר לו מדוע הוא ולא אני"), את יחסיו עם דוד, שהכותב מייחס לו כל תכונה שלילית אפשרית ("הרועה הקטן מבית ישי, שהפך למשיח, נהג בעריצות, בפריצות ובאכזריות"), את דכאונותיו ומצבי רוחו, את פרשת בעלת האוב בעין דור, את יחסיו המוזרים עם יהונתן, ואת מותו. הספר מתאר, ברובו, תוהו ובוהו של מלחמות, מעשי רצח ואונס, תככנות, בגידות ועוולות. פרט לאחינעם, אשתו החוקית של שאול, לאחימעץ אביה ולרצפה, איש אינו יוצא נקי תחת שבטו של הכותב. זכותו, כמובן, לפרש את הכתובים כהבנתו, אבל נראה לי שבדרך זו הוא נמנע מלהעניק לדמויותיו עומק ורבגוניות.

כדאי מאוד לקרוא את הפרקים הרלוונטים במקור לפני קריאת הספר, כדי לא ללכת לאיבוד בשפע ההתיחסויות לארועים שלולא הקריאה המקדימה משמעותם חומקת מן הקורא הבלתי בקיא. הקריאה במקור נדרשת גם כדי לאפשר לקורא לגבש דעה משל עצמו על הארועים ועל הדמויות המתוארים בספר, ולא לקבל בהכרח את גישתו של הכותב. לדוגמא, בהערה כמעט אגבית נאמר שאלחנן הרג את גולית, אבל הניח לדוד להציג את ראשו הכרות ולזכות בתהילה. אפשר לחלוף על פני ההערה ולהחליט שמדובר ברכילות או בשמועה שמפיצים בני התקופה, אבל מכיוון שהכותב מפגין בקיאות בחומר, עצרתי את הקריאה, חיפשתי מידע מרחיב, ומצאתי פרשנויות שבשונה מהספר אינן נחפזות להשחיר את שמו של דוד (ואין בזה קביעת עמדה כלפי המלך, אלא בקשת איזון והימנעות מחד-מימדיות).

רובו של הספר כתוב בשפה כמו תנ"כית, בחירה טובה לדעתי ורוב הזמן מבוצעת בהצלחה. אבל בשונה מיוצרים אחרים שבחרו בסגנון עתיק, כמו גבריאלה אביגור-רותם ב"מלך זהב ודם" ורות לבנית בתרגומה ל"אחי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט, אמנון סלע אינו מצליח להתמיד בסגנון זה, והגלישות הפתאומיות לשפה עדכנית פוגמות בחווית הקריאה. הפריעה לי גם תערובת הפרטים השוליים עם הפרטים המשמעותיים ללא אבחנה וללא הפסקה לנשימה. כך, לדוגמא, נמצא באותה פיסקה ארוכה את הרכב נעליהם של הלוחמים ואת האסטרטגיה הצבאית של שאול. התוצאה מבולגנת מדי לטעמי.

למרות ההסתיגויות נסחפתי אל ההזדמנות ללמוד מחדש על תקופה מעניינת, ומצאתי בספר נקודת מוצא טובה לקריאה מרחיבה במקור ובפרשנויות.

כרמל

2016

"הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" הוא אוסף של מאה קטעים קצרים המתארים מאורעות שארעו. שמו של הספר ותיאורו על הכריכה – "סיפורים קצרצרים שנשמטו מן ההיסטוריה" – מבשרים גילויים חדשים של ארועי שוליים שלא הכרנו עד כה, עם הגושפנקא המקצועית של ההיסטוריון ג'יילס מילטון. קריאה בספר מגלה שבשורה לחוד וביצוע לחוד.

הקטעים מקובצים בספר בקבוצות על-פי נושאים. המקבץ הראשון, הנקרא "לא ידעתי את זה על היטלר", מכיל שלושה קטעים: הראשון מספר על יוניטי מיטפורד, בת אצולה בריטית שהעריצה את היטלר, ויתכן שנרקם ביניהם רומן – אפיזודה ידועה למדי. השני מספר על אחיינו של היטלר שחי בארצות הברית, אף הוא לא מחדש. השלישי עוסק בתיאודור מורל, רופאו של היטלר, שהלעיט אותו במגוון עצום של תרופות. בעיני הקטע השלישי אינו בגדר הערת שוליים, אבל יותר משאלת משקלו של הנושא במבחן ההיסטוריה הפריעה לי הקביעה החד-משמעית של מילטון ש"האיש שהופקד על בריאותו של היטלר תרם יותר מכל אדם אחר לשקיעתו". איאן קרשו, היסטוריון בר-סמכא בנושא, טען בספרו "היטלר – נמסיס" אחרת: "אין למורל ולתרופותיו חלק חשוב ואף לא שולי בהסברת אסונה של גרמניה בסתו 1944. אם הורעל היטלר בסטריכנין […] סומם באופיאטים […] או נעשה תלוי בקוקאין (אחוז אחד מן החומר שבטיפות העיניים שרשם לו דוקטור גיזינג נגד דלקת הלחמית) – כל אלה חסרי חשיבות. אין ודאות שהיטלר נטל אמפטמינים […] ואם נטל אותם אי אפשר להוכיח שנעשה תלוי בהם; ואף לא שהיתה להם השפעה על התנהגותו". הייתי מצפה ממילטון, כהיסטוריון, ליתר איזון.

הדברים אינם משתפרים בהמשך הספר. רבים מהמאורעות מוכרים היטב: גילוי גופתו של מאלורי על האוורסט והדיון בשאלה אם הצליח להעפיל לפסגה, היעלמותה של אגתה כריסטי, חטיפת בנו של לינדברג, הישרדותם של שחקני הרוגבי שמטוסם התרסק באנדים, עלילות מאטה הארי. סיפורים אחרים אינם יכולים להקרא הערות שוליים, ביניהם התאבדותו של היטלר ולכידתו של אייכמן. הקטעים נעים בין מעשי גבורה, כדוגמת היחלצותה של אירנה סנדלר להצלת ילדים מגטו ורשה, לארועים רכילותיים-שוליים שמקומם, לדעתי, אינו כאן, כדוגמת רצח על רקע רומנטי. כשקטע כלשהו עורר את סקרנותי, כמו שוד הבנק בהנהגתו של סטלין הצעיר או סיפורו של החלל האחרון במלחמת העולם הראשונה, חיפשתי מידע ברשת, והערך הרלוונטי בויקיפדיה היה בדרך-כלל מפורט יותר ומעמיק יותר.

למרות האמור לעיל, יש בספר פה ושם עובדות מעניינות: היזם הבריטי ששאף להקים מגדל גבוה יותר ממגדל אייפל, כי אסור שהישגי הצרפתים יאפילו על אלה של הבריטים, עבדים שהושלכו לים כי הביטוח שילם במקרה שעבדים הוקרבו כדי לחסוך במשאבים אבל לא במקרה שמתו במחלות, חייל אמריקאי ששבה בכוחות עצמו מאות יפנים, ועוד. קיבלתי הצצה אל אנשים ואל ארועים שלא הכרתי: הברון המטורף של מונגוליה, העבדים האירופאים בצפון אפריקה, הכדורים הפורחים המתפוצצים של היפנים, התעניינותו הפעילה של צ'רצ'יל בלוחמה כימית וביולוגית.

פעם נהניתי לקרוא ספרים שקיבצו עובדות מסקרנות, וסיפקו מידע על קצה המזלג. היום ההעדפה שלי אחרת לגמרי. לא די לי במידע כללי, ואני מבכרת עשרת מונים העמקה. "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" לוקה לא רק בהסתפקות במה שמעל פני השטח, אלא גם בחוסר מיקוד, וביחוס משקל שווה לארועים פרוזאיים ולארועים הרי-גורל. הספר יוצא, כך נראה לי, מנקודת הנחה שהקורא לא התעניין מעודו בהיסטוריה, וכעת הוא מבקש לדעת מעט על הרבה, או שהוא מתפזר על מספר גדול של תופעות מתוך הנחה שכל אחד ימצא בספר מספר קטעים שיעוררו בו רצון ללמוד עוד. אולי ישא חן בעיני הקורא הצעיר והבלתי בקיא, אולי יהיה לטעמו של מי שמעדיף קריאה לסירוגין בספר, פרק קצרצר בכל פעם, על פני קריאה לקטנית ברשת. לדעתי, משום השטחיות, חוסר האיזון והפיזור, אפשר לוותר עליו, בוודאי בעידן בו המידע כולו זמין ברשת, לליקוט אקראי ולליקוט ממוקד.

ספר נוסף של ג'ילס מילטון, "אגוז המוסקט של נתנאל", תורגם בעבר. לא התרשמתי מן ההיבט הסיפורי שלו, אבל התיאורים המפורטים של המאבקים סביב התבלינים היקרים במאה השבע-עשרה מרתקים, ואני ממליצה עליו.

Fascinating Footnotes from History – Giles Milton

כתר

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר ויוסי מילוא

כותרת משנה: רומן מפראג העתיקה

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא אוסף סיפורים שהכותב שמע לכאורה מפיו של מורהו הפרטי כשהיה נער. המורה, יעקב מייזל, היה מצאצאיו של מרדכי מייזל, יזם ופילנתרופ יהודי צ'כי, שחי בפראג במאה השש-עשרה. מרדכי מופיע בכמה מהסיפורים, כמי שבנה את עצמו במו-ידיו, מעוני מחפיר הגיע לעושר גדול, ובבגרותו תרם רבות למוסדות הקהילה היהודית, וסייע כספית לקיסר רודולף השני. על הפער בין המציאות לנופך האגדי של הסיפורים שבקובץ, תעיד העובדה שבעוד במציאות הקיסר השתלט על הונו של מייזל לאחר מותו, בתואנה שדיני הירושה אינם חלים על יהודים, בסיפורים מייזל מפזר את כל הונו לפני מותו כדי שלא יפול בידי הקיסר.

כמה מן הסיפורים נקשרים בדמותו של המהר"ל, והיה מעניין להשוות בין גרסתם בספר זה לזו שבספר הקודם שקראתי, "יוסילה הגולם". בסיפור הראשון בקובץ, מגפת הילדים, שב"יוסילה" נגרמה בעטיה של אם חורגת מרושעת שהתעללה בבתה, מוסברת כאן כעונשה של העדה כולה בשל אשה נואפת אחת. הקשר בין האשה, אסתר היפה, רעייתו (בסיפורים) של מרדכי מייזל, והקיסר רודולף השני, יהדהד גם בסיפורים אחרים, אך בהם לא ידובר בניאוף לשמו, אלא בתשוקתו של הקיסר אל האשה היפה שראה פעם אחת בחטף. בסיפור האחרון מוזכר המקרה בו הקיסר בא לבקר ברובע היהודי, ואבן שנפלה מבנין כמעט פגעה בו. בגרסת "יוסילה" החיפוש אחר האשם האמיתי היווה הדגמה לתבונתו של הרב ולתחבולותיו. בגרסת ליאו פרוץ הרב, בכוחותיו המיסטיים, הפך את האבן לסנונית בעודה באויר.

כפי שניתן להתרשם מן הדוגמאות שלמעלה, מציאות ודמיון משמשים בספר בערבוביה. זה לצד זה מככבים בו פשוטי עם – נגנים יהודים עניים, ליצנו של הקיסר – ואצילים – יועץ הקיסר, הקיסר עצמו, אנשי מדע, אלכימאים ואנשי צבא. ארועים שאירעו מסופרים בנשימה אחת עם תופעות מיסטיות, ולזמן נדמה שאין משמעות בעיר העתיקה בה החיים והמתים שרויים יחדיו בשלום.

לצד מדריך אתרים תיירותי סטנדרטי, הספר הזה יכול להוות הקדמה מצוינת לביקור בפראג. באחד הסיפורים מופיע חייל צעיר, אלברכט ואלנשטיין, שיהפוך למצביא מהולל, ויותיר אחריו ארמון המהווה מוקד משיכה לתיירים. בסיפור אחר מופיע בית הקברות היהודי על מצבותיו הצפופות, אף הוא אתר תיירות פופולרי. ההיסטוריה העתיקה קמה בספר לתחיה בכוח דמיונו של הסופר, ומפתה לחפש את עקבותיה במקום בו התרחשה, לבקר במקום בו חי ועבד קפלר בשרות הקיסר, לצעוד על המרצפות שתרם מייזל.

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא ספר מהנה מאוד ומומלץ.

Nachts under der Steinernen Brucke – Leo Perutz

גוונים

1998 (1952)

תרגום מגרמנית: רות בונדי

השם המלא: יוסילה הגֹלם ויוצרו מהר"ל מפרַג

"יוסילה הגֹלם" הוא הספר המתפורר ביותר בספריתי, ומצבו מעיד, מן הסתם, על חיבתי הרבה אליו כילדה. בזכרוני אני שולפת אותו ממדף ספרי החול בבית סבי וסבתי, אבל על הדף הראשון כתובים שמי וכתובתי בכתב-יד ילדותי מהוסס. אולי זכרוני מתעתע בי, וממקם את הספר הזה בין זכרונות ספרים אחרים, או אולי הועבר אל ספריתי משום שאהבתי אותו במיוחד, ובשמחתי על שהפך להיות שלי מיהרתי לקבע את בעלותי עליו. אם כי עברו שנים רבות מאז פתחתי אותו לאחרונה, בפינת הנוסטלגיה שמור לו מקום של כבוד. לאחרונה השקעתי מעט זמן בנסיון לאגד יחדיו את הדפים הניתקים ממקומם ואת הכריכה המפורקת, ובהזדמנות זו קראתי אותו שוב.

הספר מספר על קורותיה של הקהילה היהודית בגטו פראג, שסבלה שוב ושוב מעלילות דם, רובן כרוכות ברצח ילדים נוצרים ושימוש בדמם להכנת מצות לפסח. למזלם של היהודים אב בית הדין וראש הישיבה במקום באותה תקופה – המחצית השניה של המאה השש-עשרה – היה המהר"ל, מורנו הגדול רבי ליווא, אדם שהיה מוערך על ידי הקיסר רודולף השני ועל ידי חכמי התקופה, ביניהם יוהנס קפלר. המהר"ל לא היסס לנהל ויכוחים פומביים עם אנשי כמורה, והקיסר קיבל בסופו של דבר את דעתו ולפיה מדובר בעלילה שאין לה אחיזה במציאות. בשמו של המהר"ל נקשרו אגדות מיסטיות, שהידועה בהן היא זו של הגולם, אותו גוש אדמה שהמהר"ל נפח בו רוח חיים על מנת שיסייע במיגור עלילות הדם. יצחק הרצברג, מורה וסופר שכתב ותרגם ספרי נוער רבים מבוססי היסטוריה, ליקט ב"יוסילה הגֹלם" מספר עובדות היסטוריות וכמה מן האגדות, ושזר אותן יחדיו לספר מלבב.

לעתים קרובות קריאה חוזרת בספר ילדות אהוב אינה שחזור של קריאה קודמת אלא בגדר חוויה שונה. כך גם הפעם. אם בעבר קראתי אותו כאגדה היסטורית מרתקת, הפעם יכולתי להגדיר מה קסם לי בו: יש בו שמחה חוזרת ונשנית בשל נצחונם של החלשים, שמזימות נחרשות סביבם, אך בתערובת של העזה ושל תבונה, וגם של מזל, חוגגים שוב ושוב את הצלתם. יש בו נופך אגדי של מעשי קסמים – ארמון שמועבר ממקומו ללילה אחד, חלומות פותרי בעיות, מעשי נסים קבליים. ויש גם תחבלנות מחוכמת, ואמונה תמימה שהטוב סופו לנצח. אני די בטוחה שנמנעתי מקריאה ביקורתית, לא זכור לי ששאלתי את עצמי למה מתים ילדים תמימים בשל אם חורגת אחת שמתעללת בבתה, ולא עמדתי על חוסר העקביות ביכולותיו של הרב. הפעם הקדשתי זמן להתעניין בסופר יצחק הרצברג, ומצאתי שנמלט לארץ אחרי שנאסר פעמיים באוסטריה לאחר עלית הנאציזם, ותהיתי אם תיאורי נצחונותיו של המהר"ל היוו עבורו מעין פיצוי על גורלו שלו ועל גורל היהודים בשואה (הספר נכתב ב-1947). נהניתי מן האיורים, וחיפשתי מידע אודות הצייר משה מטוּס (מטוּסובסקי), ומכיוון שחקרתי את הספר מכל צדדיו מצאתי מידע מעניין על הוצאת שרברק בדף המידע של איתמר לוי. וכמובן, קראתי אודות המהר"ל, אדם מרשים במיוחד, מסתבר.

העבודה החינוכית היתה, כך התרשמתי, בבחינת שליחות בעיניו של הרצברג, והכתיבה אודות ארועים היסטוריים היתה חלק ממנה. ניכר שהספר נכתב באהבה, וגם בכשרון. שפתו נאה וסגנונו קולח, הוא אינו מתיילד ואינו חושש לשלב מסרים כמו איסור לשנוא את הזר וחובת נאמנות לקהילה. נהניתי לקרוא אותו, אי-אז וגם היום.

יוסף שרברק

1947

 

 

 

 

 

 

 המהר"ל בעת ויכוח עם אנשי כמורה בנוכחות הקיסר – אייר מ. מטוסובסקי

 

כותרת משנה: מזכרונותיו של ניקולאוס איש דמשק

"מלך זהב ודם" מתאר את תקופת מלכותו של הורדוס הגדול, ואת מאבקי הירושה שאחרי מותו. הספר מסופר מפיו של ניקולאוס איש דמשק, מי שהיה היסטוריון החצר של הורדוס, בעל מהלכים בחצרותיהם של שליטים בני זמנו, ביניהם קליאופטרה, מלכת מצרים, ואוגוסטוס, קיסר רומי. מכתביו המקוריים של ניקולאוס לא נותר כמעט זכר, וגבריאלה אביגור-רותם הסתמכה על מקורות היסטוריים ועל דמיונה כדי להעלות תמונה שלמה של התקופה. באחרית דבר לספר היא מתארת את כתיבתו כ"נסיון להכנס לתוך נפשו והגיונותיו של אדם משכיל בן המאה הראשונה לפני הספירה ושלושת העשורים הראשונים שלאחריה".

שני דברים מתבלטים בספר לכל אורכו. הראשון בהם הוא השפה המיוחדת. אביגור-רותם, ששפתה תמיד מהודרת, בחרה להשתמש בספר זה בלשון התקופה, לשון כמו תלמודית מהולה במונחים רומאיים. מכיוון שיש לי נטיה אל הארכאיות, נהניתי מן ההיבט הזה ביצירה. הנה, להדגמת שפת הספר, קטע שנשא חן בעיני, ובו עצתו של החכם הלל בדבר אורך הרוח הנדרש מן הסופר, ובדבר מבחני איכות מחמירים בטרם פרסום:

היזהר מעשות ספרים הרבה, התרה בי פעם, ברוח טובה, החכם הלל; גם הוא כקאלימאכוס סבר שמרבה מלים מרבה להג, גם הוא כהוראטיוס גרס שעל כל כותב לרסן את להט הכתבנות; לחתום כל ספר כתוב בגליל ולטומנו רחוק מן העין לעשר שנים לפחות. ורק אז לגולל אותו כדי לגלות אם טוב הוא עדיין בעיני כותבו. ואם טוב – לעבור עליו שוב, להחליק מהמורות, להקציע חדודים, לא להרפות עד שתצא מתחת ידו אבן חן מלוטשת.

ההיבט הבולט השני הוא עומק הידע. ניכר שהסופרת ערכה תחקיר מדוקדק לא רק בעובדות ההיסטוריות הבולטות, אלא גם בפרטי הפרטים של חיי היומיום. מכיוון שניקולאוס היה אדם משכיל הבקיא בספרות ובפילוסופיה, הספר שזור פרטי מידע המרחיבים את הדעת.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) הסתמך על ספריו של ניקולאוס כשכתב את "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". יחד עם זאת היה מסויג מניקולאוס כעד חסר פניות, וכתב עליו כך: "מאחר שחי במלכות (הורדוס וישב) איתו בכפיפה אחת כתב (את חיבורו) מתוך חנופה וכדי לשרתו, והוא נוגע רק בדברים שהביאו לו תהילה ומשווה פנים הפוכות לדברים רבים שאינם צודקים…ושוקד להסתירם בכל (הדרכים)…(וכך) נהג בכל החיבור: הוא מפליג בשבח מעשיו המתוקנים של המלך, ואילו על המעשים שנעשו שלא כדין הוא להוט ללמד סנגוריה. ברם, אדם יכול לדון אותו לכף-זכות במידה רבה…שהרי לא חיבר ספר דברי-הימים בשביל שאר בני-אדם, אלא עשה אותו לשמש למלך." ניקולאוס שב"מלך זהב ודם" אוביקטיבי מעט יותר. הוא אמנם מעריץ את הורדוס, אך הערצתו אינה עיוורת אלא מפוכחת. ברור לקורא שניקולאוס רואה את הליקויים, למרות שבכתיבתו הפורמלית הוא מדגיש את המעלות. את צאצאי החשמונאים, לעומת זאת, הוא מגנה בכל הזדמנות, ואינו חוסך את שבט לשונו מבני העם הנבחר. האמירות הביקורתיות הללו בלטו בעיני במיוחד כשבקשתי למצוא בספר רלוונטיות לימינו, אך גם אם פה ושם נדמה היה לי שהסופרת מכוונת לימינו, האמירות שיכולות להתפרש כנושאות כוונה סמויה – מספרן בטל בששים בתוך הטקסט כולו.

וזו בעצם התהיה המרכזית שלי לגבי הספר: למה להשקיע כשרון מפואר שכזה בסיפור היסטורי גרידא? ללא הרלוונטיות לזמננו, הוא נותר בגדר סיפור – מעניין, מורכב, מעשיר בפרטים, אבל ללא ההתעלות שבאמירה משמעותית. מסיבה זו הוא, לדעתי, אינו "הרומן ההיסטורי החשוב ביותר שנכתב בספרות העברית מאז מלך בשר ודם (1954) של משה שמיר", כטענתו של יגאל שוורץ. ספרו של שמיר, שכתב גם הוא בשפה כמו תלמודית, ותיאר את תקופתו של אלכסנדר ינאי, שמלכותו הסתיימה שלושים ותשע שנים לפני תחילת מלכותו של הורדוס, נקרא בשני רבדים, ההיסטורי והעכשווי. "מלך זהב ודם" מסתפק בהיסטוריה. מבחינתי, כמתעניינת בהיסטוריה, אין די בעובדות וב"רכילות", חשובים בעיני לא פחות הלקחים.

מכל מקום, גם ללא תואר "הרומן ההיסטורי החשוב ביותר", "מלך זהב ודם" מספק חווית קריאה טובה, כתוב היטב, חד, מושקע ומעשיר. גבריאלה אביגור-רותם, כך נראה לי, אימצה את עצתו של החכם הלל שצוטטה למעלה: היא אינה ממהרת לפרסם, מקפידה על כל פרט, והתוצאות ראויות מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן

2017