תגית: היסטוריה

בתחילה היה נדמה לי שהספר בלתי קריא בגלל השפה וריבוי הפרטים, אך בהמשך הוא הפך לספר "וואו", מעניין וחכם ומעשיר.

מרתק, וגם מעציב, לקרוא על אינטריגות פוליטיות ומלחמות דת שהתרחשו לפני למעלה מ-3,000 שנה. מרתק, כי הרבה מן המסופר לא הכרתי קודם. מעציב, כי שום דבר, למעט קצבם של הארועים, לא השתנה.

במרכז הספר ימי מלכותו של פרעה אחנאתון, שחולל מהפכה דתית קצרת יומין. לאמונתו, אתון, אל השמש, היה אל יחיד, לעומת התפיסה שרווחה באותם ימים של ריבוי אלים ובראשם אמון. אתון היה אמור להיות אל שוויוני, שאינו מבדיל בין עני לעשיר. אמון ואלילי המשנה שלו, לעומתו, העשירו מאוד את מעמד הכוהנים, שכמובן התקוממו נגד השינוי. אתון סלד משפיכות דמים, מין אל צמחוני (אבל נהרות של דם זרמו בגינו). אמון ונספחיו חיבבו קורבנות בשריים. הרבה גורמים חברו להעלמותו המהירה של פולחן אתון, ומיקה ולטרי באמצעות שנהאת עומד עליהם יפה.

הספר עוסק בהרחבה גם במבנה הפוליטי של אזור המזרח התיכון, ומשחקי הכוחות, בריתות השלום והפרתן, מעניינים מאוד.

הספר הושפע מטקסט מצרי בשם "סיפורו של שאנהת", המתוארך למאה ה-20 לפני הספירה.

בסופו של דבר גם השפה הכמו תנ"כית לא הכבידה עלי כלל. ככל שהספר העמיק בארועים, הקריאה נעשתה שוטפת יותר, וגם אם פה ושם צצו מילים שגרמו לי להתעכב ולנסות לנחש למה התכוון המתרגם, לא היה בזה משום הפרעה של ממש.

כדאי מאוד לקרוא.

The Egyptian (Sinuhe, egyptiläinen) –  Mika Waltari

 עם עובד

1964 (1945)

תרגום: אהרן אמיר

"ספר הנשמות" רוכב על הגל של קונספירציה-היסטוריה-דת-ביון, שיצר "צופן דה וינצ'י". הוא פותח במכירה פומבית של ספר מסתורי, ומתגלגל לספר מתח הנע בין אנגליה לארה"ב, כולל כתב חידה השולח את מוצאיו למרדף בעקבות רמזים, המובילים בתורם לפרשיות מן המאה ה-13 עד ה-16, המשפיעות על התנהלות הפוליטיקה בת זמננו. הגיבור הוא איש ביון לשעבר, מסייעת לו סטודנטית צעירה, כוחות האף.בי.איי והאס.איי.אס מעורבים, וכל המרכיבים יוצרים ספר קצבי, קריא, ופה ושם גם מעניין.

אני לכשעצמי לא חובבת גדולה של הז'אנר, ומעדיפה ספרי עיון היסטוריים על פני שילוב ההיסטוריה בספרי קונספירציה. אבל כשספר מסוג זה כתוב היטב, הוא מגרה אותי לחפש מידע נוסף, וזה מה שעשה הספר הזה. הכרתי באופן קלוש ביותר את שמו של ג'ון קלווין, ושמחתי ללמוד עוד. הכרתי, כמובן, את נוסטרדמוס, ונהניתי לרענן את הידע, ועוד כיוצא בזה אישים וארועים היסטוריים. כך שגם אם המסגרת הסיפורית לא שכנעה אותי, נהניתי מן הערך המוסף, וכשצללתי לתוך הספר אפילו סיקרן אותי לדעת כיצד יסתיים. ספרים מהסוג הזה צריכים להכתב על ידי סופרים אינטליגנטים, כדי שתפירת ההיסטוריה לתוך עלילה בלשית תיעשה כך שהקורא יאמין, ולו לרגע, שאכן כך בדיוק קרו הדברים, שאלה בדיוק היו הזרזים שצצו בצמתי זמן משמעותיים. "ספר הנשמות" עומד במבחן הזה.

חשוב להדגיש שזהו ספר המשך ל"ספריית המתים". הספר המסתורי, שמכירתו פותחת את "ספר הנשמות", הוא ספר שהיה חסר בספריה ההיא, גיבור הספר השני פרש מהשרות בגלל פרשה שארעה בספר הראשון, ועוד. לאורך כל העלילה מוזכרים ארועים ואישים שכיכבו ב"ספרית המתים". אפשר לקרוא את "ספר הנשמות" בלי לקרוא את קודמו, כי הסופר מצרף הסברים לארועים הקודמים, אבל נראה לי שההנאה תהיה שלמה יותר עם רקע מלא של הספר הראשון. מכיוון שכאמור המסגרת פחות עניינה אותי מן ההקשרים ההיסטוריים, לא הפריע לי בכלל שקראתי רק את הספר השני, אבל לחובבי סוג זה של ספרות אני בהחלט ממליצה לקרוא את הספרים לפי סדר הופעתם.

בשורה התחתונה: ספר קליל עם ערך מוסף היסטורי, שימצא חן בעיקר בעיני חובבי הז'אנר.

The Book of Souls – Glenn Cooper

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ`

סלמאן רושדי רקח ממיטב דמיונו הפורה עלילת אלף לילה ולילה מרנינה. אי-אז במחצית השניה של המאה ה-15 מגיע זר בהיר שיער להודו הרחוקה. הוא ניחן ביכולות ליהטוט וקסם, אך הכלי המתעתע ושופע הכשרון ביותר שלו הוא לשונו הקסומה וכשרונו לטוות סיפור.

כשנודעה לקיסר האמת, הוא שוב הבין עד כמה נועז היה המכשף שאותו פגש באותו בוקר רחוק אחרי החלום על העורב. אלא שאז הידיעה כבר לא הועילה לו, חוץ מאשר להזכיר לו את מה שאסור לו לשכוח לעולם: שבשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר.

בכשרון הקסם הזה, שרושדי ניחן בו בשפע, הוא טווה עלילה נטולת גבולות של מרחב ושל זמן, עלילה שמציאות ודמיון משמשים בה בערבוביה, וכל אדם וכל ארוע משקפים בתוכם אנשים וארועים אחרים ומשתקפים בתורם בזולתם. ארז אשרוב, המתרגם, מתיחס לספר כאל "ספר של השתקפויות אינסופיות", וזהו אכן אחד המוטיבים הבולטים בו: הנסיכה ובת לוויתה, המכונה מראה, שתי הנסיכות הכבודות בחצר והזונות המקבילות להן, המראה של הדוכס המשקפת את האשה היפה בעולם, הבריכה הקסומה של הקיסר, ועוד ועוד, מין מראה בתוך מראה בתוך מראה עד לאינסוף. וכך נוצר לו סיפור תוסס, אגדי, שזור הומור, שופע פרטי פרטים מדויקים ומתעתעים בו זמנית.

הרשים אותי במיוחד השילוב של עובדות היסטוריות עם העלילה הבדויה. לא מדובר רק באזכור של ארועים היסטוריים המהווים רקע לעלילה, אלא בשילוב מוחלט. בראשית היו שלושה חברים, אנטוניו ארגליה, ניקולו, איל מקיה, ואגו וספוצ'י. ניקולו הוא מקיאוולי, וסיפורו מועתק כמעט אחד לאחד לתוך "הקוסמת מפירנצה". אגו וספוצ'י הוא אחיינו (הבדוי, אני מניחה) של אמריגו וספוצ'י, מגלה הארצות שעל שמו נקראה אמריקה. את ארגליה לא זיהיתי. ואלה רק דוגמאות בודדות. השילוב הזה יורד ממש לפרטי פרטים – לדוגמא, השלושה מחפשים ללא הרף אחרי צמח הדודא שיעניק להם, כך הם מקווים, און מיני, והמחזה של מקיאוולי "מנדרגולה" (שגם הוא מוזכר בספר בדרך אגבית) מבוסס על האמונה בסגולות הצמח (מה היינו עושים בלי גוגל?). זה ספר שממש מבקש נספח היסטורי מאיר עיניים. אבל גם בלי ידע מקיף הקריאה היא חוויה חושית מהנה.

מומלץ מאוד

The Enchantress of Florence – Salman Rushdie

הוצאת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

הווארד פאסט הוא מהסופרים החביבים עלי. הוא לא סופר גדול, לדעתי, אבל נעים לקרוא אותו, והנושאים עליהם הוא בוחר לכתוב מעשירים ומעניינים. כמה דוגמאות: "אחי גיבורי התהילה" עוסק בחשמונאים, "נתיב החרות" הוא סיפור הגזענות נוסח הקו-קלוקס-קלן, "המהגרים" והמשכיו מביאים את סיפור כור ההיתוך האמריקאי, "הגבול האחרון" (ספר מצוין) מספר על שבט אינדיאני שנהדף מאדמתו, וכן הלאה. "טורקמדה" עוסק, כמובן, בראש האינקויזיציה הספרדית. הוא שלח אותי לאינטרנט לרענן את זכרוני בנושא, והוא נאמן להיסטוריה, ובכך דייני.

אני כותבת עליו בעיקר בגלל התרגום. יונתן רטוש הפך את הספר לכר ניסוי בשפה העברית, הן בבחירת מבנה משפטים לא שגרתי, והן במילים שאינן ידועות גם למיטיבי קרוא. פה ושם הקל על הקורא בעזרת ניקוד מסייע, אבל פעמים רבות נאלצתי לשוב ולקרוא משפטים שלמים בנסיון למצוא את ההקשר בין המילים הלא ידועות. והיו מילים, אני מודה, שפשוט לא הבנתי.

הטקסט כולו מחזיק פחות מ-140 עמודים. נוספו להם בסוף הספר 7 עמודים נוספים של מה שכונה "תמליל". וכך הוא מסביר: "מילון מונחים – מהם מצויים, מהם מובאים כהצעה – שאינם שגורים למדי בציבור הכללי, או שהם משובשים בפי הקהל, אם בדיוק צורתם ואם בדיוק הוראתם, או שעדיין מרבים להשתמש בלועזיותיהם".

הנה שתי דוגמאות למשפטים אופיניים:

מעולם לא הצליח בזאת תומם, ובעת האחרונה עשה זאת בתדיר פחות.

אתה חושב שאתה מחמיא לי? כל זכר מגונדר, מהדס בספרד עושה בהמחאה למלכה שלו.

והנה כמה מן המילים ב"תמליל":

בשבוש (בחיריק תחת ה-ב` הראשונה) – דבר ביש, מקרה ביש, השתבשות

זודד – מבשר רע, אומר רע, אות לרעה

משאי (בקובוץ תחת ה-מ`) – אוביקטיבי

ניץ – ציד עופות בעזרת נצים מאולפים לכך

רגשה  (בקובוץ תחת ה-ר`) – אמוציה

הספר ראה אור בעברית לראשונה ב-1967. אני מניחה ש"נאום הסנגוריה" בזכות התרגום יתייחס לעובדה שהספרות העברית היתה צעירה למדי ועדיין בשלב הניסוי היצירתי. הקטגור, שסבור שנאמנות המתרגם צריכה להיות נתונה בראש ובראשונה לטקסט המקורי, מוכן לקבל את הנסיבות המקלות 

הספר ראה אור שנית ב-1988.

Torquemada – Howard Fast

הוצאת הדר

1967 (1966)

תרגום מאנגלית: יונתן רטוש

הביוגרפיה של מאו היא יצירה מרשימה ביותר, מרתקת מתחילתה ועד סיומה, מושקעת לפרטי פרטים, ולמרות היותה עיונית ודוקומנטרית היא נקראת כמו רומן.

מה שידעתי על מאו, לפני שקראתי ספרים שנכתבו ע"י סינים (להבדיל מספרי פרל ס. בק, לדוגמא), הסתכם בתמונה של האיש העגלגל שוחה בנהר, זה שכתב את הספר האדום, היה קומוניסט, וטיפח בסין פולחן אישיות. מכיוון שהעורך המדעי של הספר, יואב רפופורט, מעיד על עצמו שהתפיסה שלו את מאו לפני הספר היתה רומנטית, אני מרגישה פחות מבוכה להודות שגם אני כך. אבל אז באו שיאנליאנג ורונג צ'אנג, ונחשפתי לידיעה שהחיים בסין תחת שלטונו של השחיין השאנן הזה היו גיהינום.

"מאו – הסיפור הבלתי נודע" מספר על מאו ועל פועלו החל מרגע לידתו ועד רגע מותו. נקודת המוצא של המחברים – רונג צ'אנג שסבלה בסין של מהפכת התרבות, וג`ון הלידיי בעלה ההיסטוריון – היא שמאו היה אגו-מניאק חסר רגש וחסר חמלה, אפילו סדיסט, שכל מטרתו היתה לשלוט בסין, להפוך אותה למעצמת על, ולהשיג שליטה בעולם. אם בדרך מתו 70 מליון סינים – לא נורא. יש עוד 600 מליון שעומדים בתור ליפול קורבן. הכותבים מנפצים בזה אחר זה כל מיתוס גבורה שנכרך בשמו של מאו או בשמה של התנועה הקומוניסטית-מאואיסטית. השנאה הברורה שלהם כלפיו קצת מפריעה למהלך הספר, ומעוררת שאלות באשר לאוביקטיביות שלהם.

העורך המדעי, יואב רפופורט, מתיחס לכך באחרית הדבר שכתב: הוא סבור שפה ושם השניים בחרו לתת במה רק לעדויות שתומכות בגישתם, ובשום מקרה לא נתנו לעובדות מסוג אחר (בהנחה שיש עובדות כאלה) לבלבל אותם. אבל מעבר לכך, מסתבר שהספר חולל מהומה בקרב אוכלוסית הסינולוגים, מכיוון שהסתמך על מקורות מגוונים ומעולים, וחשף והאיר עובדות שלא היו ידועות על מאו ועל אותה תקופה עד כה. לרונג צ`אנג יש גישה יחודית למקורות בתוך סין, בשל עברה כבתם של פעילי מפלגה לשעבר, וג`ון הלידיי הוא היסטוריון מוערך דובר רוסית, תכונה חשובה בהתחשב במקורות הרוסיים הרבים שעליהם נבנה הספר. בשורה התחתונה, לדברי העורך, זהו ספר חשוב ומוערך.

טכנית, הספר לא קשה לקריאה, משום שכתיבתו רהוטה ומושכת. רגשית הוא לא קל, לפעמים אפילו קשה מאוד. בכל פעם שאני קוראת על הגיהינום שאנשים יוצרים לאנשים אחרים, ובסופו של דבר גם לעצמם, אני מופתעת ומזועזעת מחדש, והספר הזה מציג שיאים מסחררים של טירוף מערכות.

Mao: The Unknown Story – Jung Chang, Jon Halliday

הוצאת ספרית מעריב ודביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: עידית שורר והדסה הנדלר

כותרת משנה: אירועי מפתח בהיסטוריה העולמית

כשבחרתי לקרוא את הספר, חשבתי לתומי שמדובר בספר עיון מסוגו של "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים", ז"א ספר דוקומנטרי שמאיר ומנתח ימים גורליים בתולדות העולם. למעשה מדובר יותר בסוג של אנציקלופדיה. המחבר בחר 50 ימים הרי גורל, ותיאר את הרקע להם ואת מה שארע בעקבותיהם. במהדורה העברית נוספו 12 ימים מרכזיים בתולדות ישראל.

לא התלהבתי מהרעיון להתרכז בימים מסוימים, משום שנראה לי שיש ימים ספורים בלבד שניתן לבודד אותם ולקבוע שברגע יחיד שונה גורלו של העולם. יום הטלת פצצת האטום על הירושימה, לדוגמא, הוא בעיני יום שכזה (והוא אכן נכלל בספר). ימים אחרים בספר נבחרו מתוך רצף של ארועים מתמשכים. לדוגמא, היום בו החל ניוטון ללמוד באוניברסיטה. למה דווקא היום ההוא ולא היום בו פרסם את אחת מעבודותיו, או היום בו נפל התפוח על ראשו (אם אכן יש ממש במיתוס)? כך גם במקרים אחרים, הבחירה ביום מסוים נועדה למקד תשומת לב לנושא שלם ולא לנקודת זמן. זה, כמובן, אינו רע כשלעצמו, ואולי באמת היה עדיף להעניק לספר את הכותרת "ארועים ששינו את העולם".

יצוין לטובה מגוון הנושאים בספר: פוליטיקה לצד מדע וחברה ותרבות.

יצוינו לטובה הימים היהודים/ישראלים. לטעמי, הפרקים העוסקים בהם מנומקים יותר ובהירים יותר. לדוגמא, היום שבו עלתה "הבימה" ארצה. זהו יום שולי בתולדות העולם, אבל בהיסטוריה התרבותית העברית הוא ציון דרך, והספר מסביר זאת יפה.

נשאלת השאלה אם בכלל יש בימינו מקום לספרים אנציקלופדים. קראתי, לדוגמא, את הפרק על קרב סלמיס, ולא הרגשתי שיצאתי מן הקריאה עם עושר של ידע. לעומת זאת חיטטתי קצת ברשת, ובכל מקום אתר הוביל לאתר, וקישור הוביל לקישור, ושפע של מידע עמד לרשותי. יסלחו לי חובבי הספרים הכרוכים (שאני נמנית איתם…), אבל לדעתי ספר שמקבץ ידע על קצה המזלג בנושאים שונים מאבד מהרלוונטיות שלו נוכח שפע האפשרויות האחרות (זאת לעומת ספר מחקר שמתעמק בנושא מסוים, ובוחן אותו על כל היבטיו, ופה יש עדיפות לספר על פני המידע המפוזר ברשת).

Days That Changed The World – Hywell Williams

הוצאת מטר

2010 (2006)

עריכת המהדורה העברית: אורן נהרי

הספר מתרחש בשלהי המאה ה-19, לקראת תום תקופת שלטון הקיסרים בסין, שלטון שתחילתו עוד לפני ספירת הנוצרים. מרידות מבית, תביעות עצמאות (קוריאה, טייואן ועוד), פלישות לוחמניות (יפן), ותחילת קשרים מסחריים עם אירופה – כל אלה מאיימים לערער את היציבות השלטונית, ולשנות את פני החברה הסינית השמרנית.

בכפר קטן נולד מינגג'י. הוא גדל בבית סבו, המנהל את משפחתו כעריץ, לצד אביו המכור לאופיום, אמו הכנועה, אשתו השניה של האב ובנה המקנא בו, ולצד דודו האלמן הנוהג בו כאב. מינגג'י ואחיו למחצה מינגיואן הם הפכים גמורים: מינגג'י הוא אוהב ספר, איש תם וישר, שדי לו בעצמו. מינגיואן, אולי בהשפעת אמו התככנית השונאת את אמו של מינגג'י, מקנא באחיו, שואף מצד אחד להגיע להישגיו (מינגג'י הוא תלמיד מצטיין שנועד לגדולות), ומצד שני נוטה לתענוגות שעבריינות בצידם.

הספר נע על קוי עלילה רבים. הנה כמה:

–          מינגג'י שואף להפוך למנדרין, משרה סינית מסורתית, אך מתעניין מאוד גם במה שיש לתרבויות אחרות להציע. מכיוון שהלבנים נחשבים על ידי סינים רבים לשדים, הוא נאלץ להסתיר את התענינותו.

–          הבדלי המעמדות ברורים וחד משמעיים בסין של אותם ימים. הספר מאיר את חיי האיכרים הצמיתים הנתונים לגחמות בעל האחוזה, סבו של מינגג'י

–          המסורת מכתיבה כל היבט בחיים, כולל פרטים קטנים כמו ביגוד ותספורת. בסצנה סמלית בספר מינגג'י נשאל על ידי ידידו הלבן למה הוא, כמו כל הסינים, מגדל צמה. זו אולי הפעם הראשונה שבה מינגג'י מהרהר בשאלת הרצון החופשי

–          מעמד האשה בשפל המדרגה. היא בעצם רכושו של הגבר (האב, הבעל, הבן), ובתקופה בה מדובר עדיין נפוץ המנהג של קשירת רגליים שהופך את הנשים לצעצעוע מקרטע. מינגג'י, בדרכו השקטה והבלתי מהפכנית, מציע לאחותו ולבתה חרות מסוימת

–          סין שבספר מוצגת כמדינה שהשחיתות פשתה בה, וכולם – המושחתים וקורבנותיהם – התרגלו למצב. מינגג'י מנסה להראות שאפשר אחרת.

–          ההתמכרות לאופיום היא מכת מדינה, אבל איש אינו עוצר את התעשיה, כי רווח כספי גדול צומח ממנה

הספר כתוב כולו בלשון הווה, סגנון כתיבה שאינו חביב עלי בדרך-כלל. בספר הזה הסגנון עובד יפה, משום הציוריות שהסופרת מביאה אליו: כל פרק הוא מעין תמונה בפרוזה, והתמונות כולן נחרזות למחרוזת עלילתית מושכת את הלב.

לסיכום, ספר מעניין היסטורית, פיוטי משהו, ומומלץ

Little Hut of Leaping Fishes – Chiew-Siah Tei

הוצאת ספרית מעריב

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: תלמה אדמון

באוגוסט 1883, כתוצאה מהתפרצות געשית רבת עוצמה, נמחה כמעט לחלוטין ארכיפלג האיים קרקטואה הסמוך לאינדונזיה של היום. האפר שנפלט מן הלוע הגעשי החשיך את האזור למשך כשבוע. גלי צונאמי פשטו באוקינוס השקט, ותנודות חריגות במימי הים נרשמו אפילו בחופים שבצפון אירופה. קולות הפיצוץ הגיעו למרחק של קרוב ל-5,000 ק"מ. האבק שהתפשט באטמוספרה השפיע לאורך זמן על הטמפרטורה, ויצר מראות מרהיבים בשעות הדמדומים בכל רחבי העולם. למעלה מ-36,000 אלף בני אדם נהרגו, בעיקר כתוצאה מהצונאמי.

קרקע האוקינוס שתחת האיים לא שקטה מאז. במהלך השנים צצו איים במקום אלה שנמחו, אך הים כרסם בהם והם נעלמו כלעומת שבאו. ב-1930 צץ אי נוסף, שממשיך לצמוח לגובה ולרוחב עד עצם היום הזה. שמו הוא אנאק קרקטואה (בנו של קרקטואה). ההר החדש שעל האי פולט ענני אפר ולבה, עדות לפעילות המתרחשת במעמקים, שכן הוא ממוקם במקום המפגש של שני לוחות טקטונים.

סימון וינצ'סטר כתב ספר שחוקר את התפרצות קרקטואה בהיבטים שונים, חלקם מפתיעים. ההיבט המתבקש מאליו הוא כמובן הגיאולוגי – איך נוצרו האיים, מה גורם לפעילות של הרי געש, מהם הלוחות הטקטונים, איך התגלתה והוכחה עובדת קיומם, וכן הלאה. היבט מתבקש נוסף הוא ההשפעה הסביבתית של ההתפוצצות – גלי הצונאמי, השפעת האפר הוולקני, טווח ההשפעה וכדומה. באותו הקשר הוא בוחן את תחייתם של עולם החי והצומח על שרידי האי שהתפוצץ ועל האי החדש. היבט פחות טריוויאלי, אבל לא פחות מעניין, הוא החברתי-תרבותי. כך, לדוגמא, הוא קושר בין ההתפוצצות להתחזקות האיסלם באינדונזיה, ובטווח הפחות מיידי להשתחררותה של אינדונזיה מן השלטון האירופי.

התפוצצות קרקטואה נחשבת לאסון הטבע הראשון של העולם המודרני: הטלגרף, שהוכנס לשימוש נרחב קצת קודם לכן, וסוכנויות הידיעות שהוקמו בעקבותיו, אפשרו העברת מידע מהיר לכל רחבי העולם על המתרחש, וכן איסוף מהיר של נתונים על השפעות ההתפוצצות במקומות מרוחקים.

בכל אלה, וביותר מאלה, וינצ'סטר מטפל בהרחבה, תוך ירידה לפרטים הקטנים ביותר של כל נושא. לעתים, לטעמי, הוא לוקה בדקדנות יתר, אבל המכלול שופע ומרתק, והרחבת היתר פה ושם אינה פוגמת בו כלל.

לקריאה נוספת אני מציעה את המאמר הזה, וכמובן אני ממליצה לקרוא את הספר עצמו.

Krakatoa: The Day the World Exploded  – Simon Winchester

הוצאת דביר

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

עם ותק של 12 ספרי סאראמאגו, אפשר לדעת למה לצפות בספר ה-13: הסגנון היחודי של משפטים מרובי פסיקים ומעוטי נקודות, הטוויסטים המחוכמים בכל משפט שני, הסטיות לכאורה מזרם הסיפור המרכזי לטובת הערות ביניים ושוליים, הסקרנות הרבה של הסופר הגוררת הבחנה בפרטים קטנים וטיפול בהם ברמה של פרטים חשובים מהם. בעבורי זו הנאה גדולה, ו"מסע הפיל" אינו מאכזב. 

זה אינו ספר דרמטי כמו "על העיוורון", ואין בו סיפור גדול כמו ב"הבשורה על פי ישו". גם אין בו סיפור אהבה סוחף כמו ב"דברי ימי מנזר", ולא מסר פילוסופי כמו ב"המערה" וב"רפסודת האבן". יש בו את הביקורת הלגלגנית של סאראמאגו על סדרי החברה, על כוהני הדת, על הנבערות של ההמון, על הנלעגות שבטקסיות, וכבדרך אגב גם על פרטים שוליים יותר, כמו טשטוש הבדלי תרבויות בימינו לטובת רווח כספי. ויש גם הערות על תהליך היצירה ועל לימוד ההיסטוריה, ועוד מכל טוב.

סאראמאגו יוצא ממידע קלוש על עובדה היסטורית משנת 1551 – מסע שערך פיל מליסבון לוינה, לאחר שהוענק על ידי מלכי פורטוגל לארכידוכס האוסטרי. מנחם פרי, על כריכת הספר, מסכם יפה את מה שעשה סאראמאגו בספר:
"אלא שיש מי שחולף על-פני ההיסטוריה כבכביש מהיר, ויש מי שכמו סאראמאגו עובר בסבלנות מאבן לאבן, ומרים כל אחת, כי הוא מוכרח לדעת מה נמצא מתחתיה, והנה הוא מוצא פיל ועכשיו עליו למלא פערים בין תחנות מסלולו, להמציא את אחורי הקלעים האנושיים של היסטוריה". ואוסיף כי סאראמאגו לא רק מוכרח לדעת מה נמצא תחת כל אבן, אלא גם חייב לשתף בפרטנות. יש לו נטיה חיננית לפטפטת, שאני מוצאת מענגת ומחכימה.

פרי כותב גם ש"הפיל בלי-דעת משנה את כל מי שקשורים בו ובמסעו, ממוסס גחמות ריקות, מפרק גינוני שווא של כבוד ושררה, מבייש צביעויות, והוא מפיח חמלה אנושית, חבֵרוּת ורגש, בין אצל מלך, מלכה ומפקד-צבא, ובין אצל פשוטי-עם". אם זה מה שישכנע אתכם לקרוא, צפויה לכם, לדעתי, אכזבה. לא מצאתי את הפן הזה בעלילה, ואני חושבת שהמשפט הזה די מנותק מהתוכן, ומחפש בספר יותר ממה שיש בו. מכיוון שכאמור יש בו מכל טוב, אין צורך לחפש בכוח משמעות רוחנית נשגבת.

A Viagem do Elefante – Jose Saramago

הוצאת הספריה החדשה

2010 (2008)

תרגום מפורטוגלית: מרים טבעון

במהלך החודשים מאי עד אוקטובר 1893 נערכה בשיקגו התערוכה העולמית לציון 400 שנה להגעתו של קולומבוס לאמריקה (התערוכה כונתה לכבודו "הקולומביאנית"). היתה זו התערוכה הגדולה ביותר באותה מאה. למארגני התערוכה הקולומביאנית היו שתי מטרות שאפתניות: להעניק לשיקגו, שסבלה מתדמית נמוכה, מעמד שווה (או לפחות קרוב) לזה של ניו-יורק, ולהאפיל על הישגי היריד שנערך כמה שנים קודם לכן בפריז, יריד שלכבודו הוקם המגדל הגבוה ביותר בעולם באותה תקופה, מגדל אייפל.

שיקגו של אותם ימים היתה עיר שחורה, פשוטו כמשמעו. עשן מזוהם כיסה אותה בכל שעות היממה, והצחנה היתה לעתים קשה מנשוא. התעשיה המרכזית בעיר היתה זו של האיטליזים, והקולות והריחות שעלו משם מיררו את חיי התושבים. נוספו לזה מערכת ביוב לא מוצלחת, צואת בעלי חיים, ופגרי סוסים שננטשו ברחובות לאחר שעייפו מהובלת כרכרות. יחד עם זאת היתה שיקגו כרך תוסס שמשך אליו אלפי אנשים, ובתחילת העשור האחרון של המאה ה-19 היתה העיר השניה בגודלה בארה"ב.

התערוכה העולמית, לעומתה, כונתה "העיר הלבנה". בניניה המרשימים תוכננו במיטב המסורת האדריכלית הקלאסית ונצבעו לבן. אדריכלות הנוף המוקפדת, פרי מוחו של מי שתכנן את הסנטרל פארק בניו-יורק, יצרה מראות משובבי עין. בתקופה שבה אמצעי התאורה העיקרי היה גז, העיר הלבנה הוארה באלפי נורות חשמל. היא הציגה חידושים בתחומים רבים – מזון, תעשיה, תחבורה ועוד. גולת הכותרת מבחינת הקהל הרחב היה הגלגל הענק הראשון בעולם, שתוכנן ונבנה במיוחד עבור התערוכה. המטרה לשבור את שיאי פריז הושגה פעמיים: הנקודה הגבוהה ביותר בגלגל היתה גבוהה יותר ממגדל אייפל, וביום העצמאות האמריקאי נרשם שיא יומי של מבקרים – מעל 700 אלף, פי שלוש מן השיא של פריז.

אריק לארסון מספר במקביל את סיפוריהן של שתי הערים באמצעות שני אישים: דניאל ברנהיים, האדריכל שהיה הכוח המניע של התערוכה (מי שתכנן, בין השאר, את בנין המגהץ בניו-יורק), וה' ה' הולמס, רוצח סדרתי, בעל מלון בשיקגו, מלון שנבנה כדי לאכסן את המבקרים בתערוכה, ובו העלים הולמס עשרות אנשים. לפחות 50 איש נעלמו במלון, שרידי גופותיהם של 9 איש נמצאו, וההערכות מדברות על רוצח שקטל קרוב ל-200 איש. באחד המאמרים שקראתי אודות הספר נאמר שלארסון ניסה למצוא קוים מקבילים בין שני האישים. אני חושבת שכותב המאמר רואה מהרהורי לבו, ואין לחפש בספר את מה שאין בו. השיטה של שני סיפורים המסופרים לסרוגין אין בה יותר מאמצעי לספר את סיפורה של העיר מכמה היבטים, ואין סיבה לחפש מעבר לזה.

לארסון מיטיב לתאר את עבודת הנמלים הסיזיפית שהיתה כרוכה בהקמת התערוכה מאפס בתוך שתי שנים. על רקע התערוכה הוא מתאר את החברה האמריקאית באותה תקופה, את המשבר הכלכלי, את מאבקיהם של איגודי העובדים, את המבנה החברתי. גם תיאוריו את אישיותו והתנהלותו של הולמס מצוינים. אהבתי במיוחד את אינספור האזכורים של אישים ומאורעות מוכרים וקישורם לתערוכה או למשפט של הולמס. כך, לדוגמא, הוא מספר שאביו של וולט דיסני עבד בהקמת התערוכה, וסיפוריו על העיר הקסומה הלהיבו את בנו. הוא מיצר על שמרק טוויין לא הגיע לסקר את היריד: טוויין הגיע לשיקגו, חלה, שכב 11 יום במלון וחזר כלעומת שבא. הוא מתאר את המאבק על שיטת התאורה של התערוכה – זרם ישיר או זרם חילופין. הוא נכנס לפרטים כמו סוג האדמה, מזג האויר וחומרי בנין, ועושה זאת בדרך שמשתלבת יפה בסיפור בלי להפוך לטכני מדי. אהבתי במיוחד את האזכור של עו"ד קלארנס דארו, שהתנגד להטלת עונש מוות על הולמס, וחזר על טיעוניו במשפט של ליאופולד ולב, המתואר באחד הספרים האהובים עלי, "כפיה" מאת מאיר לוין. התוצאה של אלפי הפרטים שזוכים לתשומת לבו היא יצירה מעניינת ונעימה לקריאה.

The Devil in the White City – Erik Larson

הוצאת בבל

2008 (2003)

תרגום מאנגלית: אור אלכסנדרוביץ'