תגית: היסטוריה

צבי ארבל הוא היסטוריון בראשית שנות השישים לחייו. שני מקרי מוות פקדו אותו לאחרונה. אשתו נורה התאבדה לפני תשעה חודשים, וארבעה חודשים אחר כך הלך לעולמו שמואל פויגלמן, משורר יידי, שבכניסתו לחייו של צבי הביא בעקיפין למשבר שהוביל להתאבדות. צבי נותר לבדו, מנותק כמעט לחלוטין מבנו, שבחר לצדד באמו בעת המשבר וסבר שאביו יכול היה להציל את חייה.

פויגלמן הוא ניצול שואה, שאינו חדל מלעסוק בה. כמו בנו של צבי, גם בנו של פויגלמן מנותק ממנו, ואינו מסוגל לשאת את עיסוקו. "זאת הנוסטלגיה שלו […]", הוא מנסה להסביר לצבי את האופן בו הוא מבין את אביו. "לא, לא געגועים אל הימים ההם, כמובן… אלא אל הרגשת המיוחדות, הבחירה… מיוחדים בעולם, בהיסטוריה האנושית, נבחרים… […] אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את… החיטוט הזה, הנמשך והולך בלי סוף". צבי, לעומתו, מבין את פויגלמן בשלמות. נושא המחקר שלו עצמו סובב סביב פרעות פטלורה, והגורל היהודי מרבה להעסיק אותו. לבנו יש מה לומר גם בנושא זה: "כל חייך אתה חי ברגשי אשמה. זאת הבעיה שלך […] אתה לא מודע לזה? נדמה לך שאתה חייב לכפר על משהו. על מה אתה חייב לכפר? שלא היית שם?" כשפויגלמן שלח את ספר שיריו אל צבי, ארבע שנים קודם לכן, נוצר בהדרגה קשר בין השניים, שנבע מעניין משותף, וגם מעיר מוצאו של פויגלמן, זמושץ', שסבלה פרעות, והצליח להתקיים למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. צבי מסוגר, אפילו קר, פויגלמן חם, נלהב, שופע חיבה.

צבי שונה במידה רבה גם מנורה. בעוד הוא מעיד על עצמו כי "לא איש-רעים להתרועע אני", הוא מתאר את נורה כאשה חברותית, ידידותית, שאינה מסתפקת בישיבה בבית ובנבירה בספרים כבן-זוגה. היא נושאת שק טראומות משלה, כמי שגדלה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אך מצליחה רוב הזמן להתעלם ממנו. למרות שצבי חש מדי פעם כי "היא עשתה מיקח טעות כשנישאה לי. מישהו אחר, שונה ממני מאוד, צריך היה להיות בעלה. אני, משקולות קשרתי לרגליה", הוא מאמין שנישואיהם היו מאושרים.

עד שהגיע פויגלמן. נורה סלדה ממנו עוד בטרם פגשה אותו. צבי התמכר בהדרגה לטיפול בענייניו, החל באירוחו למשך ימים בביתם, ועד תשלום מכיסו עבור תרגום שיריו מיידיש לעברית ועבור הוצאתם לאור. כשהציע לפויגלמן לשהות אצלו למשך עשרה ימים, מבלי להתייעץ עם נורה, נטלה זו חופשה מעבודתה כביולוגית, והסתלקה לכל אותה תקופה לירושלים. מה שארע באותה חופשה, והגילוי המאוחר יותר של התשלומים שנעשו בהחבא ממנה, הביאו לפיצוץ בלתי נמנע. אמנם מכאן ועד לקביעתו של צבי כי "חדר אדם זר לחיי והרס אותם", ארוכה הדרך, אך אין שופטים אדם בצערו.

מצויד בזכרונותיו, וגם במחברותיו של פויגלמן שנמסרו לו על ידי בתו, צבי מנסה להבין את השנים האחרונות.

"פויגלמן" הוא אפוא ספר על זוגיות ועל יחסי הורים-ילדים, אבל לבו הוא הזכרון, ההיסטוריה והגורל היהודי. הנה כמה מן ההערות המעניינות בנושאים אלה מפיו של צבי:

"האפוריזם הידוע של סנטיאנה, האומר כי "מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו שנית" – אי אפשר להחילו על ההיסטוריה היהודית, כי כאן גם מי שזוכר את העבר נידון לחיות אותו שנית"

"הדבר המייאש ביותר את חוקר תולדות היהודים בגולה הוא המרווח המצומצם, הכמעט אפסי, של האלטרנטיבות. במלים אחרות: השאלות שהוא מציג לפניו מסוג "מה היה אילו" אין להן תשובות אחרות אלא אלו שמגישות לו העובדות"

על האנטישמיות: "השנאה האי-רציונלית, העבר-זמנית, הנמשכת והולכת מאז הפרעונים, מאז אפיון ותוקידידס ועד ימינו, שלא נשתנתה ביסודה, ועברה רק גלגולי צורה – דתית, מעמדית, לאומנית, גזענית, אידיאולוגית וכולי – שכל ההסברים הסיבתיים מתנפצים אל עובדת נצחיותה"

"בלימוד היסטוריה, שלא כמו במדעים האחרים, אי-אפשר להפריד בין האובייקט – שהוא נושא המחקר – לבין הסובייקט – שהוא החוקר. ההיסטוריון, שעיסוקו בבני-אדם ובחייהם, הוא עצמו חלק מן ה"היסטוריה", פרודה בחומר שאותו הוא חוקר, ואינו עשוי כלל לחקור אותו כמשקיף לא-מעורב, "אובייקטיבי". מהי אפוא כתיבת ההיסטוריה אם לא סלקציה שרירותית של עובדות וארגונן בסדר הגיוני מסוים, לפי נטיותיו של הכותב, כדי לגלות בהן "חוקיות" ההולמת את מטרותיו?"

ההיסטוריונים היו אמורים להיות אלה שחוזים את העתיד, "אך, כאמור, הסופרים הגדולים, כותבי הרומנים, מעמיקים ומרחיקים לראות מאתנו, והסיבה לכך היא שהם – בניגוד לנו – מרכז עניינם הוא לא במאורעות, אלא בבני האדם, שהם צוללים אל נבכי נפשם. והעתיד, עתיד האנושות, הלוא הוא תלוי בתהפוכות נפש האדם"

וציטוט אחרון, הפעם ממחברתו של פויגלמן: "כשישבנו על אדמתנו, שלטה בנו מידת הדין, כשגלינו מארצנו – מידת הרחמים. לכן רוב דברי הנביאים – זעם ותוכחה; רוב דברי אגדה ומדרש – חסד ואהבה. עכשו, ששוב יש לנו מדינה משלנו, שוב נסתתרה מידת הרחמים. הכל שונאים איש את אחיו, וכולם יחד – את המדינה שיצרו". כך כתב לפני כארבעים שנה. והיום?

אהרן מגד, בעיני, הוא מטובי הסופרים הישראלים לדורותיהם. הוא חד אבחנה, מיטיב לצלול אל נפשות דמויותיו, אף פעם אינו מסתפק בקו עלילה פשוט אלא עוטף אותו בידע, בהרהורים ובתובנות, ואת המכלול מגיש בלשון יפיפיה. גם ספר זה, כמו מרבית יצירתו, מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

הצוות המובחר שבשם הספר הוא זה של שבעה האסטרונאוטים האמריקאים הראשונים, שהחל משלהי שנות החמישים עמדו בחוד החנית של המירוץ האמריקאי לחלל. שם הספר במקור – The Right Stuff – החומר הנכון אם לתרגם מילולית, מתייחס אל אוכלוסיה נרחבת יותר, זו של טייסי הניסוי דוגמת צ'אק יגר ששבר את מחסום הקול, וטייסי הקרב וגם האסטרונאוטים, כל אלה שניחנו בתכונה שהגדרתה חמקמקה, "איכות נבחרת", שייחדה אותם, וייצגה את הקשיחות ואת הנחישות ואת הלהיטות לפרוץ גבולות ומחסומים גם במחיר חייהם. לטייס שטס עשרים שנה היה סיכוי של עשרים ושלושה אחוזים לההרג בתאונת מטוס, וסיכוי זה אינו כולל נפילה בקרב.

שבירת מחסום הקול ב-1947 הוותה ציון דרך משמעותי בתולדות התעופה. טייסי הניסוי המשיכו לבחון את גבולות המעטפת, ושברו שיאי מהירות וגובה. כעשור אחר-כך, בעקבות ההתקדמות המשמעותית של ברית המועצות בחקר החלל, נבחרו מתוכם שבעה לתכנית מרקורי. במאי 1961, אל שפרד היה האמריקאי הראשון שעלה בקפסולה מעל לגובה שמונים קילומטרים שהוגדר כקו החלל. בפברואר 1962, ג'ון גלן היה האמריקאי הראשון שהשלים מסלול היקפי בחלל סביב כדור הארץ. יורי גגארין הרוסי הקדים את שניהם, והישגו זה יחד עם העליונות הבלתי מעורערת של ברית המועצות, זרעו פאניקה בארצות-הברית. בשל כך, ומן הסתם גם בעקבות כשלון מפרץ החזירים, הנשיא קנדי הכריז על תכנית אפולו, שלושה שבועות אחרי טיסתו של שפרד. לאחר מספר טיסות מאוישות נוספות, תכנית מרקורי הגיעה אל קיצה.

את הכרונולוגיה המפורטת של תכנית מרקורי אפשר לקרוא במקורות רבים, וגם בספר הזה. אבל מה שמייחד את הספר הם ההקשרים הרחבים של התכנית להיבטים מעניינים בחברה האמריקאית של התקופה, וגם להיבטים אישיים של המעורבים בה. לא במקרה בחר טום וולף לפתוח את הספר בתיאור חייה מלאי החרדה של אשתו של אחד מטייסי הניסוי, ולא בטיסה המפורסמת של יגר. נשותיהם של הטייסים, ואחר-כך של האסטרונאוטים, הושפעו, כמובן, משמעותית מאורח החיים של בני זוגן, החל בשרשרת שיחות הטלפון ביניהן בעקבות כל ידיעה על תאונה בטרם נודע מי נפל הפעם, ועד הקרקס התקשורתי סביב חלק מהן עם כל המראה מוצלחת לחלל. גם לתקשורת מיוחד בספר מקום נרחב, כמפיצת הפאניקה מפני הסובייטים, כמציבת האסטרונאוטים על כן התהילה, כשטחית וכפופוליסטית כשמדובר בדקויות, וכדורסנית במירוץ אחר עוד תמונה ועוד ידיעה, קלושות ומיותרות ככל שתהיינה. לא נעדר, כמובן, מקומה של הפוליטיקה ששיקוליה לא נבעו מתאוות ידע ומסקרנות, אלא, כרגיל, מאינטרסים לא בהכרח ענייניים.

נושא מעניין שחוזר ונדון בספר הוא הכפילות של המירוץ לחלל, לא בין הסובייטים לאמריקאים, אלא בין תכנית מרקורי לטיסות הניסוי. בזמן שבמרקורי פיתחו את החללית, שכונתה תחילה קפסולה, שבה ישוגר אסטרונאוט באמצעות רקטה, יצרני המטוסים וטייסי הניסוי המשיכו לקבוע שיאים שלא נפלו בהרבה מאלה של מרקורי, הן מבחינת מהירות והן מבחינת גובה (כשמטוסים הגיעו לגובה מעל שמונים ק"מ, הטייסים שהטיסו אותם קבלו תואר אסטרונאוט). יתרה מזו, טייסי הניסוי ראו עצמם נעלים על האסטרונאוטים משום שהטיסו את המטוסים במו ידיהם, בעוד שלאסטרונאוטים נועד תחילה תפקיד פסיבי למדי. העובדה שקופים הוטסו לחלל, ותפקדו בשלמות בהסטת מתגים על לוח הבקרה, שימשה מקור ללעג כלפי האסטרונאוטים. אלה מצדם ביקשו, וקבלו, שליטה גדולה יותר על מערכות החללית, שליטה שהתבררה כחיונית כשהמערכות האוטומטיות לא תפקדו כנדרש. מדוע לא החל המירוץ לחלל באמצעות המטוסים? כי הפוליטיקה, בעקבות הדוגמא הסובייטית, דרשה תא קטן מאויש. הקופים, אגב, עברו התעללות אכזרית ובלתי נסבלת עד שרוחם נשברה כליל, והתפקוד המושלם שלהם, כפי שמתאר זאת וולף, נועד להציל אותם מן העונשים הקשים שהוטלו עליהם כשטעו.

הספר מרתק לא רק מבחינת לב הסיפור ומבחינת ההקשרים, אלא גם בתיאורי אוירה, כמו לילות השתיה בפונדק הטייסים של פאנצ'ו בבסיס במיורוק (היום בסיס אדוארדס); בירידה לפרטי פרטים, כמו מה קורה לאסטרונאוט שדחוס בקפסולה במשך ארבע שעות בהמתנה להמראה והוא חייב, פשוט חייב, להטיל את מימיו, פרט שולי שבטיסה הראשונה איש לא נתן עליו את דעתו; וגם בדינמיקה שבין שבעה חברי הצוות, שלמרות המטרה המשותפת והאחווה המבצעית היו שונים מאוד זה מזה. ויש בספר גם קטעים מצחיקים רבים, ביניהם התגובה של פיט קונרד, שהיה מותש משורת המבחנים האינסופיים של המועמדים להיות אסטרונאוטים, כשנדרש לתאר מה הוא רואה בדף לבן לגמרי. קונרד, שנטה לליצנות, התכופף מעל הדף, התבונן בו, ואמר בארשת רצינית: "אבל הוא הפוך…". הבוחן ההמום מצא עצמו רוכן מעל הדף בחוסר הבנה. הפרטים האנושיים הללו מצטרפים לתמונה חיה ותוססת של קורות גיבורי הספר.

באחרית דבר וולף מסביר כי חשב שהתמונה הציבורית המחניפה לצוות מרקורי הסתירה את הדרמה האמיתית שחוו, ומטרתו בספר היתה להתבונן יותר באנשים ופחות בחלל. מלאכתו עלתה בידו. מאוחר יותר עובד הספר לסרט, שוולף לא היה מרוצה ממנו.

"הצוות המובחר" הוא ספר מרתק, כתוב בכשרון רב, עתיר ידע ומומלץ.

The Right Stuff – Tom Wolfe

מערכות – משרד הבטחון

1985 (1979)

תרגום מאנגלית: יהודה עופר

הבנקאי ואספן האמנות היהודי-צרפתי מואיז קמונדו, שנפטר ב-1935, הפך בשנותיו האחרונות את ביתו הפריזאי למוזיאון המוקדש למאה השמונה-עשרה. את הבית הוריש לאגודה לאומנות דקורטיבית, והעניק לו את השם "מוזיאון נסים דה קמונדו" לזכרו של בנו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. קמונדו היה אחד מעשירי היהודים בצרפת, שהיו מעורבים אלה בחייהם של אלה באמצעות קשרי עבודה, חברות ונישואים, וגם באמצעות קשרים חשאיים מחוץ לנישואים. "אולי הייתי יכול לצייר עץ משפחתי, אבל הוא היה נראה כמו רשת קורי עכביש", כותב אדמונד דה ואל, צאצא למשפחת אפרוסי, שסבתו אליזבת היתה חברתה של ביאטריס, בתו של מואיז, ושקרובו הרחוק שארל הוא שסייע למואיז לקנות את ביתו בפריז.

אדמונד דה ואל התחקה אחר קורות בית אפרוסי לאורך דורות בספרו "הארנבת עם עיני הענבר", כשהוא מתבונן בהיסטוריה משתי נקודות זוית, אישית-משפחתית כנצר למשפחה, ואמנותית כקדר ואמן בעל שם עולמי. ב"מכתבים לקמונדו" הוא מקדיש את תשומת לבו למואיז קמונדו, אדם בודד באחרית ימיו, למרות קרבתם של בתו, חתנו ושני נכדיו, מסוגר באבלו על בנו. הספר, כשמו, הוא אוסף מכתבים שכותב דה ואל לקמונדו, משתף אותו בממצאים שמצא בארכיונים, בהרהורים על מהלכה של ההיסטוריה, במחשבות על אמנות, על אספנות, על זכרון ועוד. כמו בספר הקודם, גם כאן הוא אינו מסתפק בהתמקדות צרה בדמויות, אלא מרחיב את היריעה אל התקופה על תהפוכותיה, וכמובן נוגע באמנות. בשונה מהספר הקודם, שהפליג בתיאורים מפורטים ודקדקניים של כל נושא שעליו נתן את דעתו, כאן, בגלל המסגרת המגבילה של המכתבים, התוצאה היא תמונות נפרדות, תמציתיות וממוקדות כל אחת לעצמה, היוצרות יחדיו תמונת חיים של מואיז קמונדו, של משפחתו ושל הקהילה שסביבו.

כמובן, לא נעדר מקומה של האנטישמיות. התקופה המתוארת בספר היא בעיקרה זו שבין מלחמות העולם. זוהי צרפת שבה ספרים אנטישמיים של לואי פרדינן סלין הופכים לרבי מכר, ושבה מעל במת בית הנבחרים נאמר לראש הממשלה היהודי בלום: "מוטב שאת המדינה הזאת יוביל אדם ששייך במוצאו לאדמה הזאת… ולא איזה תלמודיסט ערמומי". לקראת סיום, פרק כמו-דוקומנטרי אינטנסיבי מספר על שארע לבני קמונדו האחרונים תחת השלטון הנאצי. מואיז כבר היה בין המתים. בתו ביאטריס קיוותה שהתנצרות תציל אותה, אבל היא ובתה פאני הואשמו באי ענידת הטלאי הצהוב ונכלאו בדארנסי. במסמך שמצא דה ואל טרח מי שטרח לציין שהיא יהודיה מכל הכיוונים, ושאין לשחררה. בעלה של ביאטריס, ליאון ריינאך, התגרש ממנה, אולי בנסיון להצילה, ונתפס עם בנו ברטראן לא רחוק מן הגבול הספרדי. כולם נשלחו לאושוויץ. איש מהם לא שרד.

בסיום הספר מתייחס דה ואל לזהותו שלו, כצאצא מצד אחד של משפחת אפרוסי היהודיה, וכבנו של כומר אנגליקני מן הצד השני: "אני חושב שאני בן כלאיים. התפקרתי מכל דת אפשרית. אבל אני בהחלט יודע איך נראית מחויבות לרעיון. אני יודע שיש דרכים לעשות מתפוצה משהו יוצא מן הכלל. ושזאת דרך לומר משהו, דרך לצאת נגד הבוז השקט. אני חושב שאפשר לאהוב יותר ממקום אחד. אני חושב שאפשר לחצות גבול ועדיין להיות אדם שלם".

בשוליים: אוסף הנצקה, שהיווה זרז לכתיבת ספרו הקודם של דה ואל, ושכן בביתו בעת הכתיבה, החליף בינתים ידים. שני שלישים ממנו הושאלו לטווח ארוך למוזיאון וינאי, ושליש נמכר למטרות פעילות רווחה.

"הארנבת עם עיני הענבר" אהוב עלי במיוחד. הוא כתוב מתוך אהבה ומעורבות אכפתית, מעשיר, שופע ידע, ונוגע מאוד ללב. "מכתבים לקמונדו", שכאמור שונה ממנו בסגנונו, נכתב באותה רוח, ואני, כמובן, ממליצה עליו. יחד עם זאת, אין לי יכולת להעריך כיצד יתקבל אצל מי שיגיע אליו ללא ידע מוקדם. "הארנבת עם עיני הענבר" תרם לי, לצורך זה, את ההיכרות עם הסופר ועם נבכי החברה היהודית העשירה באירופה של העשורים הראשונים של המאה העשרים. "האחרון לבית קמונדו" של פייר אסולין, ספר מומלץ אף הוא, העניק לי את ההיכרות עם מואיז קמונדו ועם המוזיאון. הקריאה ב"מכתבים לקמונדו" היתה אפוא עבורי כשיבה אל מחוזות מוכרים, תוך העשרתם בנקודת המבט היחודית של דה ואל. מעניין כיצד יחוו אותה מי שלא קראו את שני הספרים האחרים.

Letters to Camondo – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

"שעות הרות גורל" (או בשם המקורי הפחות דרמטי "רגעים גדולים של האנושות") מכנס יחדיו שנים-עשר אירועים היסטוריים, שכהגדרתו של צווייג, "הופכים את השעה למכרעת בגורלם של דורו, קובעים את דרג חייהם של יחיד, של עם ואפילו את גורל האנושות כולה". הארועים הללו משתרעים בקשת שבין כתיבת יצירה מוסיקלית להנהגת מהפכה, ומקום התרחשותם הוא במקומות שונים על פני הגלובוס.

אלו הם שנים עשר הרגעים ההיסטוריים שבהם בחר צווייג לעסוק. סיום מסעו של וסקו נוניז דה בלבואה, שהיה האדם האירופי הראשון אשר חצה את אמריקה התיכונה מן האוקינוס האטלנטי עד האוקינוס השקט, בספטמבר 1513; כיבוש ביזנטיון על ידי הטורקים במאי 1453, תוך נקיטת תכסיס מפתיע שבו הועברו כלי שיט דרך היבשה כדי להתייצב מול העיר; כתיבת האורטוריה "משיח" על ידי הנדל באוגוסט 1741, לאחר שהתגבר על שבץ ששיתק מחצית מגופו; כתיבת המרסייז, שהפך להמנון הצרפתי, על ידי רוז'ה דה ליל באפריל 1792; ההחלטה של המרשל גרושי לציית להוראה של נפוליאון לרדוף אחרי הפרוסים ביוני 1815 במקום לבוא לעזרתו כשהותקף, החלטה שככל הנראה תרמה למפלה בווטרלו; כתיבת "האלגיה של מריֶֶנבד" על ידי גיתה בספטמבר 1823; גילוי זהב במערב ארצות הברית בינואר 1848, ובהרחבה תיאור ההיסטוריה של סן פרנסיסקו; ההוצאה להורג שלא התרחשה של דוסטויבסקי בדצמבר 1849; הנחת כבל תקשורת ראשון בין אירופה לאמריקה ביולי 1858; סופו של טולסטוי באוקטובר 1910; הגעתו של סקוט לקוטב הדרומי זמן קצר אחרי אמונדסן בינואר 1912; נסיעתו של לנין משוויץ למוסקבה באפריל 1917.

שנים עשר פרקי הספר כתובים כסיפורים קצרים, למעט הרגע המכונן של דוסטויבסקי שנכתב כפואמה, והאפיזודות האחרונות בחייו של טולסטוי שנכתבו כמחזה, שאותו מגדיר צווייג כהשלמה לאוטוביוגרפיה הלא גמורה שנמצאה בעזבונו של הסופר. לפעמים מתוארים בפרקים השונים רגעים קצרים, לפעמים, כמו בפרק אודות סן פרנסיסקו, מתוארת פרשת חיים שלמה.

שטפן צווייג הוא מספר סיפורים מיומן, ולמדתי מן הספר כמה פרטים היסטוריים שלא הכרתי. יחד עם זאת יש לזכור שצווייג לא היה ביוגרף מהימן. הביוגרפיות שכתב מעשירות ומעניינות, אך חלקן, כמו "מגלן", "בלזק" ו"מרי אנטואנט", נגועות בהערצה ובמסר שצווייג ביקש לקדם ("פושה", לעומתן, כמעט אובייקטיבית). בהקדמה הוא כותב שנתן להיסטוריה לדבר – "לא ניסיתי לגוון או לחזק על ידי המצאתי את האמת הנפשית של מאורעות חיצוניים או פנימיים. כי ברגעיה הנאצלים של ההיסטוריה, כשעיצובה מושלם, אין היא זקוקה ליד מסייעת. כשהיא פועלת כסופרת, כמחזאית, אל ינסה סופר לעלות עליה" – אבל בפועל עירב פה ושם דעות בעובדות, התעלם מניואנסים, והפליג בהגזמות. כך, לדוגמא, הוא כותב בפרק המוקדש לקרב ווטרלו: "העדר האומץ של אדם קטן, חסר חשיבות, הרס כל מה שבנה האמיץ והמרחיק-ראות מכולם בעשרים שנות גבורה". המרשל גרושי לא היה אדם קטן וחסר חשיבות, לא לפני ווטרלו ולא אחר-כך. אולי בכלל עשה טובה לאנושות כשהחליט לדבוק במשימתו המקורית ולא לחוש לעזרת נפוליאון.

חמישה מן הסיפורים ראו אור לראשונה בקובץ אחד ב-1927. התרגום לעברית נעשה מן המהדורה המאוחרת יותר שראתה אור לאחר מותו של צווייג, וכללה שבעה קטעים נוספים. לא ידוע לי מתי נכתב כל אחד מהם, אבל הפיסקה המסיימת של הפרק אודות כבל התקשורת שחצה את האוקינוס נכתבה אולי על רקע החוויות הקשות של שנותיו האחרונות. אחרי תיאור של המאמצים הסיזיפיים ליצור קשר תקשורתי בין-יבשתי, הוא מסיים במלים אלה: "בזכות נצחונה על המרחב והזמן יכלה האנושות להיות מאוחדת לעד. לולא נתפסה כל פעם מחדש ליהירות הרת אסון, ההורסת את האחדות המופלאה, ומשמידה את עצמה דווקא באמצעים המקנים לה שליטה על איתני הטבע".

"שעות הרות גורל" הוא ספר מעשיר, שיגרום הנאה לחובבי היסטוריה ולאוהדי סגנונו של צווייג.

Sternstunden der Menschheit – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1985 (1927, 1943)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

באישון לילה בשנת 1937 עלתה קבוצת צעירים על גבעה בגליל, מגובה בקבוצת מגינים, כדי להקים קיבוץ חדש על אדמה שנרכשה בממון רב. בתוך לילה נבנו מגדל ושני מבנים, הוצבה חומה, ומכורח הנסיבות נחפרו תעלות מגן. מגדל עזרא (שם בדוי) הפכה לעובדה בשטח.

העיתונאי והסופר ארתור קסטלר, שחי בארץ-ישראל בשלהי שנות העשרים, מתאר את מורכבות המצב בארץ בעלילה הנפרשת על פני שנתיים. ברקע מצויה כל העת עלית הנאציזם – אחת המתישבות חוותה מאסר והתעללות במחנה ריכוז – שהופכת את שאלת הבית הלאומי לדחופה; בקרב הציבור היהודי נחלקות הדעות באשר לדרך הפעולה הראויה כדי לממש את הצורך הזה; הציבור הערבי נחלק אף הוא בין רגשות לאומניים להשלמה עם יתרונות החיים המשותפים; ועל כולם מנצחים האנגלים שנוקטים רוב הזמן עמדה חד צדדית המצרה את צעדי היהודים.

דמויות רבות רוחשות בעלילה. הבולטת שבהן היא זו של יוסף, אחד מראשוני הקיבוץ – עשרים ושבעה גברים, שבע עשרה נשים, שלושה תינוקות – אדם שאינו הולך בתלם, אינו מסתפק במה שיש, חסר נחת בחייו הפרטיים, וחסר מנוחה בחייו הלאומיים. "הצרה אתך, יוסף", אומר לו אחד מחבריו, "היא שאתה ציפור ססגונית. בקיבוץ מצליחות הציפורים האפורות על הצד היותר טוב". אחדים מפרקי הספר מסופרים ישירות מפיו. יוסף נולד באנגליה, בן לאם נוצריה ולאב יהודי. הדת והלאום לא שיחקו מבחינתו כל תפקיד, עד שבת זוגו גילתה במיטה את סימן הברית, ואהבתה אליו הפכה לסלידה. יוסף הוא אדם ציני ולגלגני מצד אחד, אך נפשו פתוחה ליופי ולאהבה מצד שני. הוא שואף לשלווה, אך מלא זעם על האלימות סביבו ולכן נמשך אל הפורשים מן ההגנה. רצח אחד יותר מדי יגרום לו לחצות את הקווים, וגם אז עדיין לא יחוש שלם. "יש דרגת עלבון שאין ממנה מוצא אלא מעשי אלימות. אם אינני יכול לנשוך, עתיד הזעם שלי לנשוך את מעי אני. לפיכך ממש מכורסם כל העם שלנו. אלף וחמש מאות שנה של זעם אין אונים כרסמו את קרבינו, חידדו את שרטוטינו ופיתלו כלפי מטה את קצות שפתותינו", הוא מאמין. ובאותה נשימה הוא מהרהר למראה נער צעיר הנושא שבועה כשהוא מצטרף לאצ"ל: "לעולם לא יכופר לנו הדבר, חשב, כי אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים. ולעולם לא יכופר לנו, ענה לעצמו, אם נמָנע מלעשות זאת".

הצד הערבי אינו הומוגני בהתיחסותו אל המתישבים. מול מגדל עזרא מצוי כפר בדואי. הקיבוץ מבחינת חלקם הוא קוץ בעין, הפרעה בלתי רצויה. מבחינת אחרים הוא יתרון, הזדמנות לשיתוף פעולה פורה. מי שמנהל את העניינים, כרגיל, הם הקיצוניים. מבחינתם מדובר בפלישה לכל דבר, קניית הקרקעות היא תרמית, היתרונות בלתי רצויים, הארץ היא ארצם ובזה מסתכם הכל. אין מקום לפשרה. המתונים מתקשים לתמרן בין השאיפה לחיים של מנוחה לפחד מהקיצוניים.

דמות בולטת מעניינת היא זו של דיק מתיוס, עיתונאי אמריקאי, תומך ההתישבות היהודית, שאינו בוחל בביטויים ישירים כשהוא מזדמן לחברתם של האנגלים. "הערבים מאמינים שאתם מרוצים מרצח היהודים, מפני שכל עמדתכם מעודדת אותם להאמין בזה. ואתם תמכתם במופתי במשך עשרים שנה, אף על פי שידעתם את מעלליו", הוא אומר לנציב העליון, וחותם את השיחה באומרו "האזנתי לנימוקיך המושכלים, שיגרמו לעולם שואה יותר גדולה מהשתוללות המטורפים". בתוך העלילה הבדויה למחצה קסטלר משלב קטעים דוקומנטריים החשובים להבנת המציאות שבתוכה היא מתרחשת, כמו ועידת השולחן העגול והספר הלבן של 1939, יחד עם התרחשויות כמו סיפורה של ספינת המעפילים אסימי. ארועים חיצוניים אלה מזינים את השיחות הרבות שמנהלים גיבורי הספר בהרכבים שונים, לעתים כל קבוצה לעצמה, לעתים יחדיו. קסטלר, שהיה מתומכי ז'בוטינסקי, אמנם מוביל את יוסף אל ארגונם של דוד רזיאל ואברהם שטרן, אבל נותן פתחון פה, כאמור, לדעות הרבות שפיצלו את כל המעורבים בחברה הארץ-ישראלית באותן שנים. בנוסף לדיונים סוערים באשר להתנהלות הבטחונית והחברתית, מתקיימים דיונים סוערים לא פחות בשאלות של קומוניזם, סוציאליזם ואנטישמיות.

במקביל ובמשולב לשאלות הקיומיות הגדולות, הספר מתאר את היומיום הקיבוצי. בין השאר הוא עוסק באופן החינוך של הילדים – "אנחנו מחנכים את ילדינו כבני מלכים, בעוד שההורים חיים כחזירים […] שורר פולחן הדור החדש, ואילו הדור הישן איננו אלא זבל בשביל העתיד" – ומביע דעתו כי ההפרדה של הילדים מהוריהם למשך רוב שעות היממה דווקא מגבירה את מסירות ההורים. הוא מתאר את הפער (המשונה מנקודת מבט של כמעט מאה שנים אחר כך) בין המתיישבים הראשונים לאלה שבאו שנה אחריהם. הוא מתייחס, מפיו של יוסף, לבעית חוסר השורשים של הדור הצעיר, שלא נהנה מן היתרונות התרבותיים שרכש הדור הקודם. הוא עוסק גם בבדידותם של הרווקים בתוך החברה הקיבוצית, ועוד.

קסטלר מוציא את העלילה אל מחוץ לגדרות הקיבוץ. הוא משוטט עם יוסף בירושלים, מתאר את ההפגנות נגד הספר הלבן, עובר בחיפה, ויורד גם אל תל אביב שמתוארת כך: "זוהי עיר נרגשת, מזעזעת, משגעת, התופסת את הנוסע בחור כפתורו מיד עם כניסתו, סוחבת ומושכת אותו מסביב כמערבולת, ועוזבת אותו לאחר ימים אחדים עיף וחלש, בלי לדעת אם עליו לאהוב אותה או לשנוא אותה, לצחוק לה או לכעוס עליה".

וישנו עמק יזרעאל, שאפילו נפשו הלגלגנית של יוסף מתרחבת למראהו. "בסיבוב מסוים רגעים אחדים אחרי נצרת, שם פותחת הדרך היוצאת מגבעות הגליל התחתון מראה נוף פתאומי, העוצר את הנשימה, על פני עמק יזרעאל. מדרום מתרחב העמק למישור ברוחב כעשרים קילומטר, שטוח ונוצץ בשמש ההשכמה – לוח שחמט מזהיר, ובו ריבועי אדמה מעובדת מגוונים שונים של ירוק וצהוב כלימון. הכביש הראשי עפולה-ירושלים נכנס בקו ישר לתוך המישור, חץ לבן שלוח לקראת גבעות סיד הכסף של שומרון, המקיפות את העמק בחצי גורן עגולה כאמפיתיאטרון. ממערב מסתיימת חומה רחוקה ומעורפלת זאת במדרונות האורן הכהים של הכרמל ויורדות לתוך הים המכסיף. ממזרח הן מתמזגות עם הגוש התוקפני של הר הגלבוע" (השגיאות התחביריות הן מסימני התרגומים הבלתי מוגהים כהלכה של פעם).

כותרת המשנה של הספר במקור היא "רשומותיו של ניסוי". כשקסטלר כתב את הספר ב-1945 לא היתה לו דרך לנבא אם הניסוי יצליח. בתרגום לעברית נשמטה כותרת המשנה.

ארתור קסטלר היה אדם מעניין, רב פעלים, בעל תחומי ענין מרובים ומגוונים, שבאו לידי ביטוי בכתיבתו. בין השאר כתב את "דו-שיח עם המוות" אודות מאה ושניים הימים שישב בכלא בספרד בהמתנה להוצאתו להורג, ואת "יוהאנס קפלר" אודות האסטרונום והמתמטיקאי.

"גנבים בלילה" הוא ספר מרתק, עדות בזמן אמת, רב פנים, מרגש ומעשיר.

Thieves in the Night – Arthur Koestler

אחיאסף

1946 (1947, 1971)

תרגום מאנגלית: ברוך קרוא

כותרת משנה: ההיסטוריה של גני החיות בישראל

שי בן עמי, שעבד שנים רבות בתפקידים שונים בגני חיות, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על התפתחות גני החיות בפלשתינה המנדטורית ובמדינת ישראל. הספר "גן החיות הציוני" מבוסס על עבודה זו. ההנחה שביסוד הספר היא שגני החיות הם השתקפות ייחודית ונאמנה של החברה והתרבות שבה הם מתפתחים. אחת הדרכים בהן הגשמת הרעיון הלאומי הציוני באה לידי ביטוי היתה ביצירת מוסדות תרבותיים שהם מעין "תו תקן" להתפתחות של היישוב היהודי בדרכו להקמת המדינה, וגן החיות נמנה עם מוסדות אלה. במהלך המאה התשע-עשרה גני חיות הפכו להיות מוסד נדרש בכל עיר אירופית מתקדמת, ומודל זה הועתק אל ההתישבות הציונית המתפתחת בארץ.

הספר נפתח בסקירה היסטורית של האבולוציה של גני החיות, החל מן האוספים הפרטיים של השליטים, שהפגינו באמצעותם עושר ועוצמה, ועד גני החיות של היום הפתוחים לציבור הרחב, ומשמשים למטרות שונות, ביניהן שימור וחינוך, וכמובן בידור. ככל שההתישבות העירונית הלכה והתפתחה, הצורך בטבע ובפעילות פנאי הלך וגבר, וגני החיות ענו ועונים על צורך זה. גני החיות פונים אל ציבור רחב, ומספקים חוויה תרבותית שאינה נתפסת כ"מחנכת", אלא כבידור ערכי לאוכלוסיה כולה על כל גווניה.

בפרקים הבאים אחרי הסקירה ההיסטורית מתוארים בפירוט רב כמה מגני החיות הבולטים בארץ, ביניהם גן החיות התנ"כי בירושלים, הגן המיתולוגי שהיה צמוד לעירית תל אביב עד שמוזג לתוך הספארי, גן החיות הלימודי בחיפה, גן הקופים ברמת גן, והחי-בר ביוטבתה. סיפורו של הראשון מעניין במיוחד בעיני, משום היותו משולב לבלי הפרד בהתפתחותה של ירושלים העברית. לא אציג פה את ההיסטוריה של כל אחד מהם, רק אזכיר כמה נקודות מעניינות משותפות.

מעבר לרצון להקים בארץ-ישראל מוסדות דוגמת אלה שבמדינות מחוץ לה, מנהלי גני החיות התיחסו לפעילותם כהגשמה של אידיאלים כמו ציונות ובניית אומה. ראו לדוגמא את הכרזה (מצורפת למטה) המודיעה על הצטרפותם של אריות לגן החיות התל אביבי: "בואם הוא סימן טוב לעתידות ולתקומתה של המדינה היהודית". אגב, שמותיהם של המצטרפים החדשים היו גיבור ותמר. אוסף בעלי החיים של גן החיות התנ"כי התבסס על בעלי חיים שהוזכרו בתנ"ך וחיו במרחב הישראלי בהווה או בעבר, כמשקף את חזרתו ושיקומו של העם. צירוף בעלי חיים "זרים" נועד לעיבוי האוסף ולמשיכת מבקרים.

עוד מצד האידיאלים – גני החיות לקחו חלק בהחיאת השפה העברית, הן בצורך לתרגם את שמות החיות והן בהקפדה על שילוט בעברית.

לצד אלה היו לנגד עיניהם של מנהלי הגנים ערכים של שמירת טבע וחינוך. גן החיות התנ"כי, לדוגמא, הנחיל למבקרים ידע בזואולוגיה, ובפרט בזו של התנ"ך. עמוס חכם, חתן פרס התנ"ך הראשון, ישב בחדר בגן וענה על שאלות המתעניינים.

העוסקים במלאכה הגיעו מתחום שונים. אהרן שולוב, מייסד גן החיות התנ"כי, היה בעל הכשרה מדעית, ואת הגן התחיל לפתח מאוסף קטן בחסות המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית שבה למד והרצה. מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות התל-אביבי, עלה לארץ אחרי שהיה רב הקהילה היהודית בקופנהגן, וכאן פתח תחילה חנות חיות. תחילתו של הגן בפתח תקווה בפינת חי בביתו של מהנדס העיר בן ציון השמשוני.

בתהליך התפתחותם של הגנים הונהגה האכלתם במזון ברמה גבוהה שיהודים לא יכלו לצרוך – פסולי שחיטה ובשר פיגולים, מעשרות של ירקות פירות וחלב והפרשת לחם. גם היום חלק ניכר מתזונת בעלי החיים מקורו זהה.

מכיוון שגני החיות נתפסו כאקס-טריטוריה, תושבי הארץ הערבים יכלו ליהנות מן הפעילויות בהם ולהתעלם מן ההיבטים הלאומיים. אוכלוסיה נוספת שנהנתה מן הגנים היא החרדית, שנמנעה מטעמים דתיים לבקר במוסדות תרבות אחרים.

הספר מעניין ושופע פרטים המשרטטים תמונה היסטורית שלמה, אך יש להודות שקראתי אותו באי נוחות. התפיסה שבבסיס גני החיות נראית לי אכזרית ובלתי הוגנת. הפרדת פילים מן העדר שבו נולדו כדי להציג אותם לקהל במקומות שאינם בית הגידול הטבעי, צמצום שטח המחיה של אריות לכלוב או לרחבה מגודרת – אלה ועוד הם בבחינת התעללות בעיני. אני מקבלת את ההיבטים של השימור ושל החינוך. ההיבט הבידורי הטהור הוא שגורם לי לתהות על זכות הקיום של המוסד.

מכל מקום, שי בן עמי אינו עוסק בשאלה זו. נקודת המוצא שלו היא היסטורית. ניכר שערך תחקיר מדוקדק, ומתוך ההתמקדות בתחום הספציפי עולה תמונת ההתישבות על האידיאלים ועל הקשיים שבה.

מעניין ומומלץ.

רסלינג

2024

כותרת משנה: המזבלה של תל אביב המנדטורית במקווה ישראל

בין השנים 1927 – 1953 פעלו בשטחי בית הספר החקלאי מקווה ישראל מספר מזבלות, אליהן פונתה אשפת העיר תל אביב. בין השנים 2016 – 2020 נערכה באחת מהן חפירה ארכיאולוגית. חמישה מאמרים הסוקרים את פעילות המזבלה ואת תוצאות החפירות נכללים בספר זה, בליווי מבוא מאת תמר אלאור ובליווי תמונות בתוספת הסברים מן התערוכה שכללה כמה מן הממצאים.

קצת מוזר להשתמש במונח ארכיאולוגיה כשמדובר באתר שפעילותו החלה לפני כמאה שנה והסתיימה לפני שבעה עשורים בלבד. תמר אלאור כותבת במבוא על "מאמץ אנתרופולוגי מתבקש הנובע מן המסורת הדיסציפלינרית להכיר את העולם החומרי של הנחקרים ולפענח את תרבותם ”מבעד לעיניהם” שלהם", אבל מכיוון שמדובר על תקופה שניתן ללמוד עליה רבות מתיעוד כתוב (ואולי גם מעדויות ישירות), הארכיאולוגיה במקרה זה נראית לי יותר אנקדוטית, תומכת בתיעוד. אסף נתיב מצביע על כך במאמר "כרוניקה של חפירה בזבל", ומתייחס לתובנות השטחיות שניתן להפיק מן החפירות: "לכל היותר הן מצביעות על דבר-מה ששווה בירור, אך כל צעד נוסף דורש פנייה לארכיון הרשמי שמכיל התכתבויות, צילומים, דוחות ומסמכים היסטוריים אחרים. דהיינו, כדי לדון בתל אביב ההיסטורית, אנחנו חייבים לעבור מן המטמנה אל ההיסטוריה "הקונוונציונלית", ולכן הראשונה לעולם לא תאתגר או תחתור תחת השנייה". בנוסף יש לקחת בחשבון, והדברים נכונים לכל חפירה היסטורית, שמה שהשתמר אינו משרטט תמונה שלמה של החיים בתקופה הנחקרת. במזבלה במקווה ישראל, לדוגמא, כמות מוצרי הזכוכית גבוהה בהרבה משיעורה באשפה המקורית, שכן מוצרים אחרים התכלו רובם או חלקם.

תהיות בצד, הספר עצמו מעניין. מכיוון שהפן ההיסטורי מעורר בי ענין יותר מהיבטים טכניים או פילוסופיים, נהניתי במיוחד ממאמרו של ירון בלסלב, "בין הרצוי למצוי: אתגר האשפה בתקופת המנדט הבריטי", שעוסק בפירוט בהיסטוריה של הטיפול באשפה התל-אביבית. מתוך ההתכתבויות והתיעוד האחר עולה לא רק השאלה הסניטרית, אלא תמונה מקיפה יותר של נושאים שהעסיקו את הישוב באותן שנים. בין השאר אפשר ללמוד על הקשיים הכלכליים שאיתם התמודד בית הספר, על המאבק על עבודה עברית, על חלוקת מקומות עבודה לפי מפתח מפלגתי, ועוד. "סיפור המזבלה במקווה ישראל טומן בחובו את המעשה הציוני, המאבק היהודי-ערבי, ומשחקי הכוח האידיאולוגיים בתוך המחנה היהודי. התנהלות המזבלה מאירה גם את המתח המתמיד בין הרצוי למצוי, ובין האידיאה לפרקטיקה. עיריית תל אביב שאפה כל העת להיות יעילה ומתקדמת, ובתוך כך ניסתה לשפר את דרכי הטיפול באשפה. אולם השיקול הכלכלי היה תמיד זה שהכריע את הכף לטובת טיפול זול של הרחקת האשפה וערימתה במזבלה – וזאת גם במחיר ידוע של יצירת מפגע סביבתי פעם אחר פעם".

עוד בספר – תמר אלאור כותבת על מעשה ומוסר בסילוק חפצים; גלעד שטיינברג, אסף נתיב, לדיסלב סמג׳ה, רויטל בוקמן, ירון בלסלב, ואורן אקרמן חוקרים אם קיימות השפעות אנתרופוגניות ארוכות טווח על הסביבה; ארבל לוי, אספן של ישראלינה ושל בקבוקי זכוכית, כותב על תעשית המשקאות הקלים בארץ; ניל ננר ואביחי מזרחי מספרים על הרעיונות שהנחו אותם בהכנת התערוכה שהוצגה במוזיאון חולון לעיצוב ב-2021.

מה יספרו עלינו בעוד מאה שנים החפצים שאנו מסלקים והאשפה שאנו מטמינים היום?

רסלינג

2024

כותרת משנה: איך נאבקו מאפיונרים יהודים בנאצים באמריקה בזמן מלחמת העולם השניה

השופט היהודי-אמריקאי נתן פרלמן היה מודאג. אל האנטישמיות ה"רגילה" ששררה בחברה האמריקאית, נוספה בשנות ה-30 שנאה מבית מדרשו של היטלר. המנהיג הגרמני דיבר במפורש כבר ב-1933 על ערעור המורל האמריקאי כדי לאפשר השתלטות גרמנית על ארצות הברית, והיו מי ששמעו לו. כפי שמייקל בנסון מציין ביושר, היה מדובר במיעוט מבין הגרמנים-אמריקאים, אך המיעוט הזה היה קולני, קנאי ונוטף שנאה תוך שימוש בטרמינולוגיה נאצית ובהפצת קונספירציות. ברחבי ארצות הברית התקיימו מאז השפל הגדול כמאה ארגונים ברוח זו, ושני הבולטים שבהם, שאליהם מתייחס הספר, היו הבונד הגרמני אמריקאי, שהציג מצג שווא של פטריוטיות אמריקאית ושקד על חינוך דור העתיד, והלגיון הכסוף. הארגונים הללו פעלו באין מפריע, מוגנים על ידי חופש הדיבור.

לשופט פרלמן לא היתה דרך חוקית לבלום את הנאצים הללו, אבל הוא סירב להניח להם לשגשג, ומצא נתיב עוקף חוק. אחת המאפיות החזקות בארצות הברית היתה יהודית, ופרלמן גייס אותה לפעולה. הראשון שאליו פנה היה מאיר לנסקי, שהחל את דרכו בהברחת משקאות בתקופת היובש, והיה בהמשך לאחד מראשי הפשע הדומיננטים. פרלמן ביקש מלנסקי לגייס בריונים לשבש באלימות מפגשים נאצים. "הם צריכים לדעת שלהיות נאצי זה מסוכן", אמר ללנסקי, והציב תנאי אחד – בלי הרוגים. בהתחשב ברוצחים קרי המזג עד פסיכופתים שגויסו למשימה, העובדה שהפעילות של הגנגסטרים של לנסקי בניו-יורק, וגם של קבוצות נוספות שגויסו בהמשך בערים אחרות, הסתכמה בפציעות בלבד, מפתיעה.

לפני שמגנים את השופט על הבחירה לחבור אל המאפיה, כדאי לזכור שעם פרוץ מלחמת העולם פנה אל לנסקי מודיעין הצי בבקשת סיוע, ואחר-כך פנו אליו גם אנשי ההגנה, להם עזר להבריח נשק לארץ ולמנוע משלוחי נשק לארצות ערב.

הגנגסטרים (לנסקי נעלב כשכונה בתואר זה) מכסחי הנאצים פעלו ברחבי ארצות הברית בשיטות שונות. לפעמים פעלו באופן עצמאי, לפעמים שיתפו פעולה עם המנהיגים הלגיטימיים של הקהילות היהודיות. בשיקגו חדר העיתונאי הֶרְבּ ברין, בעל המראה הארי, אל הבונד, והדליף למפעיליו פרטים על אספות מתוכננות. בניו ג'רזי הדליפו את המידע שוטרים, שבאווירת השחיתות הכללית היו נתונים למרותו של המאפיונר אבנר "לונגי" צווילמן, שגם הוא קיבל פניה מפרלמן. בקליבלנד, אוהיו, נכנסו הגנגסטרים לפעולה כשהחרם על עסקים בבעלות נאצים, שארגנה 'הליגה לזכויות אדם נגד נאציזם' בראשות אבא הלל סילבר, כבר היה בעיצומו. בלוס אנג'לס החלו לפעול במקביל לפעילותו של עורך הדין ליאון לורנס לואיס, שהמרגלים שלו הצליחו לסכסך בין שלושת המנהיגים הנאצים המקומיים, וחשפו מזימות לבצע לינץ' ביהודים מרכזיים בהוליווד. הגנגסטרים פעלו גם בסיאטל, במינסוטה, בניוארק ועוד. בכל אחד מהמקומות שיבשו באלימות כנסים נאצים, היכו נמרצות פעילים גרמנים, פגעו בעסקיהם, וזרעו פחד. ב-1939, כשאספות נאציות נתקלו בכל מקום בהפגנות נגד על ידי אזרחים מן השורה, חזרו הגנגסטרים לשגרה.

אין לזלזל בהיקף הפעילות הנמרצת הזו ובהשפעתה על ההתארגנות הנאצית בארצות הברית, אבל היא לא באמת הצליחה לעצור את הארגונים הללו. הסוף לפעילות הנאצית הגיע אחרי פרל הרבור והצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. הנאצים אולי לא שינו את דיעותיהם, אבל הפסיקו להשמיע אותן בפומבי. בסופו של דבר, מה שבאמת הרס אותם היו גילויים בדבר פדופיליה ומעילות, והעמדתם לדין של כמה מראשי הארגונים.

מייקל בנסון ביסס את ספרו על מחקר מקיף ועל מספר גדול של מקורות, המצויינים בסיום, אבל הספר אינו נושא אופי דוקומנטרי-עיוני. למעשה, סגנונו הוא כשל קומיקס מילולי. הנה תיאור לדוגמא של מתקפה על אספה נאצית: "עצמות נשברו, קרקפות קולפו. צעקות הכאב של הנאצים נשמעו כמו שירתם מלפני כמה שניות, אם כי כמה מהבריטונים הפכו לסופרן. הנאצים החליקו בדם שנשפך על הרצפה והתגלגלו במדרגות. שורות של יהודים קשוחים נמתחו מחוץ לדלת הקדמית ולאורך הרחוב. חלק מהגרמנים ניסו להשיב מלחמה, אבל הם היו שיכורים, והמתאגרפים היהודים חמקו בקלות מאגרופיהם". לא במקרה הספר נפתח בתיאור תמונת השער של הקומיקס קפטן אמריקה #1, בה נראה גיבור העל חובט באגרופו בפרצופו של היטלר. בנסון מתאר ללא כחל ושרק את אישיותם הבעייתית של הגנגסטרים, ואת פעילותם הפלילית מעוררת החלחלה, אבל בספר הזה, באותו פרק זמן, הם חד-משמעית הטובים, הניצבים כגיבורים מול הרעים האולטימטיביים. בנסון הוגן – הוא מזכיר גם איגודים גרמניים אנטי-נאצים – אבל אין לו שום כוונה להתייפייף, להבין, לחקור מניעים, להיות אובייקטיבי. כך, לדוגמא, הוא מתאר את האנטישמיות שרווחה בשיקגו בסוף שנות השלושים: זו "לא הוגבלה רק לעלבונות ברחוב או להכרזות הגסות של אנשים צרי אופק אכולי שנאה. שיח של שנאה עמד באוויר, נישא על גלי האתר ובקע מכל רדיו בעיר. אחד מפולטי תשפוכת הביבים היה כומר קתולי ושמו האב צ'רלס אדוארד קוגלין". בלי אבל ובלי אולי.

כאמור, אחרי מספר חודשי פעילות שבו המאפיונרים לשגרה. לקראת סיום בנסון מתאר מה עלה בגורלם של האנשים שהוזכרו בספר משני הצדדים. כצפוי, יש שם הרבה מאסרים, הוצאות להורג על כסא חשמלי ועוד מקרי מוות בלתי טבעיים. ויש גם סיפור מפתיע על ג'ק רובי, האיש שרצח את רוצחו של קנדי, ומסתבר שלפני שקיצר את שמו מג'ייקוב רובינשטיין לג'ק רובי היה ידוע כ"ספרקי", אחד מראשי המכסחים בשיקגו.

"גנגסטרים נגד נאצים" מתאר באופן מרתק פרשה כמעט בלתי ידועה. מייקל בנסון בחר במתכוון לספר בסגנון קליל, כשהוא משמר את עגת גיבוריו, שאותה תרגמה היטב דפנה לוי, מבלי לוותר על פרטי הפרטים של ההתרחשויות. מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון

Gangsters vs. Nazis – Michael Benson

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

כותרת משנה: מסע אל לבה השבור של אפריקה

הנרי מורטון סטנלי נכנס להיסטוריה כשמצא ב-1871 את דייויד ליווינגסטון, חוקר הארצות האבוד, סמוך לאגם טנגניקה, ובירך אותו במשפט שנחקק בזכרון הקולקטיבי, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח?". אבל פועלו של סטנלי לא הסתכם בזאת. שלוש שנים אחר כך, במימונם של שני עיתונים, יצא לחקור לראשונה את נהר קונגו לכל אורכו, ארבעת אלפים ושבע-מאות קילומטרים, מנקודת המוצא שלו ועד שהוא נשפך אל האוקינוס האטלנטי. המסע, שנמשך שלוש שנים בתנאים קשים וגבה את חייהם של רבים ממשתתפיו, היווה נקודת מפנה בגורלם של תושבי האזור. סטנלי יכול היה להזכר כחוקר בעל הישגים, אבל מעורבותו הפעילה, שנתיים אחרי תום המסע, בהכשרת קונגו כנחלה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד, סללה את הדרך לשנים של סבל, דיכוי ורצח של המקומיים.

מאה ושלושים שנה אחר-כך יצא העיתונאי הבריטי טים בוצ'ר בעקבותיו של סטנלי. כשמוּנה בוצ'ר לכתב של הטלגרף באפריקה, למד כי העיתון שהעסיק אותו היה אחד המממנים של מסעו של סטנלי, וחווה רגע של התגלות ושל תחושת יעוד. במשך כשלוש שנים חקר לעומק את האפשרויות לעשות את דרכו מלבה של אפריקה ועד האוקינוס, ובכל אשר פנה נתקל בקשת של תגובות שנעו בין ספקנות לאזהרות חמורות. היה אף מי שהתייחס לתכניותיו כאל "משאלת מוות". קונגו שבוצ'ר דמיין לא היתה קונגו שהוא עתיד היה לפגוש. שנתיים לפני שהבלגים הסתלקו מן המדינה, יצאו אמו של העיתונאי וחברתה לסיור אפריקאי, מעין מסע התבגרות, וקונגו שבזכרונותיהן הצטיירה שמדינה רגילה שברגילות, כזו ששתי נערות לבנות צעירות עשויות לטייל בה בבטחה. אבל קונגו של אחרי קבלת העצמאות היא מדינה עניה שבעניות, מוכת מלחמות שבטיות, מדינה שבה למעלה מאלף איש נרצחים בפעילויות מעין מלחמתיות מדי יום, מדינה שעֲברה מחוק, והיא משמשת מגרש משחקים קטלני לכנופיות גרילה. הרעיון שאדם יחיד, ועוד כזה שבולט בעורו הלבן, יוכל לשוט לאורך הנהר או לצעוד לצדו, נראה לכל מי שנשאל מטורף. טים בוצ'ר לא שעה לאיש. תגובות שליליות גרמו לו לשקוע בלימוד מעמיק של האזור. תגובות מעטות ומהוססות של אולי דרבנו אותו לצאת לדרך. ב-2004 נחת בלובומבאשי, העיר שמתחנת הרכבת שלה יצאו אמו וחברתה ברכבת לנסיעה חוצת קונגו ב-1958, ופתח במסע הרה סכנות ויסורים שארך שישה שבועות עד שהשלים את המשימה שבחר לעצמו.

תיאוריו של בוצ'ר את ששת השבועות הם שילוב של היסטוריה, נופים, היכרות עם דמויות, ניתוח פוליטי, ובעיקר קינה. "עשיתי את דרכי במדינה שיש בה יותר עבר מעתיד, מקום שבו מחוגי הזמן אינם נעים קדימה, אלא אחורה", הוא מספר. "החוקים הנורמליים להתפתחות הפוכים כאן בקונגו. היער, לא העיר, מספק את המקלט הבטוח ביותר, וסבים הם אלה שנחשפו לעולם המודרני יותר מנכדיהם". קונגו, שנקרעה בידי קולוניאליסטים אירופים מצד אחד, סוחרי עבדים ערבים מצד שני, וציידי עבדים אפריקנים בתווך, לא הצליחה לשקם את עצמה כשניתנה לה העצמאות. כבר מלכתחילה היתה שסועה בין כוחות מנוגדים מבפנים. מובוטו ססה סקו, ששלט בה במשך שלושים ואחת שנים החל מ-1965, הכריז על עצמו כאל, הלאים הכל לטובת עצמו ולטובת מקורביו, ונהג בקונגו גרוע מכפי שנהג בה ליאופולד הבלגי, כשהוא רודה בעם ומניח לכל סממני הקידמה להחרב. בוצ'ר קושר את מצבה הפוליטי העגום של קונגו לעובדה שהקולוניאליסטים מנעו מן המקומיים להחזיק בכל משרה בכירה שהיא, ולכן כשעזבו את המדינה לנפשה לא היו בה אנשים שהיו מוכשרים דיים לנהל אותה, והיא נפלה בידי דיקטטורים.

למה מדינות אחרות בעולם הצליחו להחלץ ממורשת הקולוניאליזם וקונגו לא? אולי משום שנלקחה ממנה כל תחושה של ריבונות ושליטה, בעיקר אחרי ועידת ברלין שבה חילקו ביניהם מדינות אירופה את אפריקה. בוצ'ר סבור שמה שקונגו (ומדינות אחרות באפריקה) צריכה הוא תחושה של חוק וסדר, הרבה יותר משהיא זקוקה למשלוחי סיוע ותרומות צדקה. יש המון כסף באפריקה, שרק מעטים נהנים ממנו, ולא הוא שיפתור את הבעיות של אפריקה, אלא מערכת צדק מתפקדת ותרבות שלטונית. מונו"ק, כוח השמירה על השלום מטעם האו"ם, אינו יעיל והוא חסר מיקוד, אבל זהו תוצר ישיר של גישת הקהילה הבינלאומית כלפי בעיות סבוכות. מועצת הבטחון אינה עונה לשאלה "מה הדבר הנכון לעשות?", אלא "מה המינימום שביכולתנו לעשות?". "כמו למקומות רבים אחרים באפריקה, גם אל קונגו העולם כבר למד להתייחס כאל עניין אבוד", הוא כותב.

"נהר הדם" הוא תיאור נוקב של מדינה הרוסה ושל חברה מיוסרת. בוצ'ר העמיק לחקור את ההיסטוריה ואת ההווה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, והשילוב של אלה עם היכרות קרובה עם קונגולזים שפגש ועם תיאורי הנוף ותלאות המסע יוצר ספר מרתק ונוגע ללב.

Blood River – Tim Butcher

עם עובד

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: אורית הראל