תגית: היסטוריה

שש שנים לפני שפרסם הרצל את "אלטנוילנד", שעל כריכתו כתב את המלים שהפכו לסיסמה, "אם תרצו אין זו אגדה", כתב ופרסם את "מדינת היהודים". רב הדמיון בין שני הספרים: בשניהם מתאר הרצל שלב אחר שלב את התארגנותם של היהודים במקום משלהם, ונכנס לפרטי פרטים חברתיים וכלכליים שזהים ברובם בשני הספרים. ההבדל העיקרי בין שתי היצירות הוא בהגדרת המסגרת החברתית: בעוד "מדינת היהודים", כשמו, מדבר בפירוש על ישות מדינית יהודית (אם כי משאיר את שאלת המיקום פתוחה כשהוא מציע את ארץ-ישראל ואת ארגנטינה כאפשרויות סבירות), "אלטנוילנד" מציג מעין אוטונומיה פלורליסטית בפלשתינה שתחת השלטון העותומאני. מן ההיבט הספרותי הספרים נבדלים בסגנונם: "מדינת היהודים" הוא מסמך עיוני, ואילו ב"אלטנוילנד" המסמך עטוף במסגרת של רומן.

בסקירה על "אלטנוילנד" התייחסתי לכמה מן העקרונות שהרצל הציב כיסודות לחברה שתכנן, ולא אחזור על הדברים כאן. אזכיר כאן כמה נקודות, בעיקר מן הפתיחה ומן הסיום, שמשכו את תשומת לבי.

הרצל הקדיש תשומת לב למה שכינה "השאלה היהודית". ממה נובעת האנטישמיות? האם יש סיכוי שתתפוגג? האם האנטישמיות היא שאלה חברתית ודתית? לדעתו, "תמיד פנינו מועדות אל המקומות, שבהם אינם נרדפים עוד, ובהאחזנו בתוכם תחלנה הרדיפות גם בהם", והבעיה לא תפתר אם לא יימצא לה פתרון מדיני. "שאלת היהודים איננה, לפי דעתי, לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית, אף כי הסכינה להתלבש באחת מהצורות האלה. שאלה לאומית היא, אשר תיפטר רק אם נעשה אותה לאחת מן השאלות המדיניות שבעולם". מכיוון שהאנטישמיות הולכת בעקבות היהודים באשר יילכו, גם אם יתבוללו, אין, לדעתו, מנוס מפתרון שיאפשר להם מקום משלהם שבו יהיו רוב, שכן בכל מקום אחר לנצח יהיו מיעוט, ולכן ייחשבו זרים. "מי הוא הזר בארץ, יכריע הרוב; כל דאלים גבר – זאת תורת העמים ביחוסם איש אל רעהו". האם יש סיכוי שבני האדם ישתנו? "כל האומר ליסד את תקון העולם על תקון מדותיהם של כל בני האדם, אינו בפיו אלא אוטופיה!"

אז יש בעיה, ויש הצעה מפורטת לפתרון. אבל איך גורמים להמוני העם להאמין בו ולהסחף אחריו? "הכל תלוי בכוח המעורר והמניע, הכוח הזה הוא – עוני היהודים", כתה הרצל בפתח הספר. המצוקה היא מניע רב כוח. על אותו רעיון חזר גם בהמשך. "הנה לא נעמול הרבה, בבואנו לעורר את התנועה בקרב העם. שונאים עושים זאת גם בלעדינו, ואם יעשו הלאה כמעשיהם עד כה, הנה החפץ לצאת יולד בלב רבים, שטרם ידעוהו עד היום, ובלבות החפצים לצאת עוד תגבר התשוקה", ניבא.

ראוי לציין כי הרצל הכיר במגוון הרחב של האנשים המרכיבים את הלאום היהודי, וסבר כי גם במסגרת של מדינה מתוכננת ומונהגת יש מקום לשמור על יחודו של כל אדם. "תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה", ודי בכך כדי לרקום עתיד משותף. ויחד עם זאת, "לוּ נצא שנית מארץ מצרים, לא נשכח את סיר הבשר. בכל ערי האגודות נמצא איש איש את הדברים שהרגל בהם, אך יותר טובים, יפים ונעימים", או במלים אחרות, אין רצון ואין סיבה למחוק את העבר היחודי לכל קהילה, אלא יש מקום לשלבם יחדיו.

ולקינוח, שלוש אמירות שכוחן יפה היום ממש כמו אז:

"חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ".

"על מנהיג היהודים להיות בעל מוסר ומדות טובות במלא מובן המלה".

"ריב המפלגות בקרב העם פנימה יחליש את ידי העם, לבל תעשינה תושיה נגד הרע מבחוץ" …

הספר זכה לקיתונות של לעג ולדחיה כמעט גורפת, אבל הרצל האמין בכל לבו בחזונו וביכולת של העם להגשים אותו. "בנו בעצמנו תלוי הדבר, אם לעת עתה יֵראה הספר הזה כספור בדוי בעלמא. אם דורנו איננו מוכשר לכך, יבוא דור אחר, נעלה וטוב ממנו".

מיכל (או מיכאל) ברקוביץ, מזכירו העברי של הרצל, תרגם את הספר מגרמנית לעברית כבר בשנה בה ראה אור. מהדורת 1922 של התרגום מצויה בפרויקט בן-יהודה, מקשה על הקורא בהתעקשותה על כתיב חסר ללא ניקוד ובשפע מלים סבוכות, אבל כדאית מאוד לקריאה.

Der Judenstaat – Theodor Herzl

הוצאת תושיה, ורשה

1922 (1896)

תרגום מגרמנית: מיכל ברקוביץ

כותרת משנה: מסע ברחבי העולם בעקבות היסטוריה, תרבות ואמונה

"לחצות את הגבול" הוא מעין היסטוריה תרבותית מתומצתת. שמונה פרקי הספר מוקדשים כל אחד לנושא נפרד. "ציורי הזמן" סוקר את תולדות האמנות מימי היוונים ועד אמני האימפרסיוניזם. שלושת הפרקים הבאים – "מסעות יהודיים", "נצרות", "בעקבות האסלאם" – מתארים את היווצרותן של הדתות המונותאיסטיות ואת עיקריהן. הפרקים שאחריהם – "סיפורי אירופה", "האבולוציה האמריקאית", "הארה מן המזרח" – מפנים מבט אל אספקטים בהיסטוריה של שלושת האזורים. האחרון, "גיאוגרפיה", מתייחס בקצרה אל התחומים בהן היא עוסקת.

עד כמה אפשר להקיף נושאים עמוקים כאלה בספר אחד? אברהם (אבי) הכהן קומפני מרבה השתמש במילה "לצלול", אבל המילה "להציץ" היתה מתאימה יותר. מדרך הטבע, מכיוון שמדובר בסקירות מתומצתות, אין מקום להעמיק בניואנסים או להמנע מקביעות נחרצות, אבל כמתאבן הספר יכול לעורר ענין. הסגנון נעים, רציני וקליל גם יחד, ויכולתי לדמיין את הכותב, שהוא בין השאר מדריך טיולים, נושא דברים בפני קבוצה סקרנית.

כותרת המשנה מדברת על מסע, ולכן ציפיתי לספר שמבקר במקומות ברחבי העולם, ומציג את ההיסטוריה, התרבות והאמונה שלהם (אולי בליווי תמונות יפות, כמו זו שעל הכריכה). בפועל זהו ספר על שלושת הנושאים הללו, כשבסופו של כל פרק מצורפת רשימה קצרה של אתרים לביקור, רובם ככולם מוכרים ברבים. זה בסדר לכתוב כך, כמובן, רק כדאי להיות מודעים לתוכן השונה מן הכותרת ולתאם ציפיות.

ההעדפה שלי היא לספרים שמעמיקים בנושא אחד, ומכיוון שכך איני קהל היעד של הספר הזה. ניכר שלכותב יש ידע בתחומים שעליהם הוא כותב, ומי שמבקש מידע כללי יוכל למצוא כאן את מבוקשו.

ספרי ניב

2024

רחל רודניצקי עלתה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה. כחצי שנה אחרי שעזבה את ביתה בביאליסטוק קבלה ממנה משפחתה תמונה ומכתב, שבו ספרה כי היא עובדת בסלילת כביש וכל חלומותיה התגשמו. רחל נפטרה מסרטן בשנת 1937, בהיותה בת שלושים ותשע בלבד. בנה האמצעי, יצחק לנדסמן, שהתייתם בגיל שבע, הוא אביה של נילי לנדסמן. בספר "הפועלות" היא מתארת את הנשים החלוצות בנות דורה של סבתה, ומתרכזת בדמותה של רחל אחרת, רחל כצנלסון-שז"ר.

תופעת החלוצים, שנטלו את גורלם בידיהם, שינו לחלוטין את המסלול שנועד להם, ובחרו בעמל מפרך ומסכן חיים, אינה חדלה לעורר תמיהה והשתאות. הבנות שבחבורה זו, ששאפו לשותפות מלאה ושוויונית, התמודדו, נוסף על הקשיים שחוו כולם, גם עם הציפיה מהן להוות תחליף לאמהות ולאחיות שנותרו מאחור ולהסתפק בתפקידי נשיים מסורתיים.

הספר סובב אמנם סביב דמותה של רחל כצנלסון-שז"ר, אך הוא מספר גם את סיפורן של דמויות נשיות דומיננטיות נוספות. ביניהן חנה כצנלסון, אחותו של ברל, שהיתה בין השאר מחניכותיה של חנה מייזל-שוחט; דבורה דיין, בת מפונקת להורים אמידים שהפכה מומחית לפרות; ליליה בסביץ, ממנהיגות תנועת הפועלות; בתיה ברנר, אחותו של יוסף חיים ברנר, ממייסדות עין חרוד; רחל המשוררת, שסיפורה מוכר, ופה היא מצטיירת באופן בלתי מחמיא; ועוד. כולן נשאו בגאווה את התואר "פועלת", וניהלו קרב מאסף נגד הכוונה להסיר בשנים מאוחרות יותר את המילה משמו של הירחון "דבר הפועלת", שייסדה רחל כצנסלון-שז"ר ב-1934. רחל, שכמו רבות מנשות התקופה מוזכרת בעיקר כאשתו של בעלה (או כאמו של, או כאחותו של), היתה בין שאר מעלותיה מסאית, סופרת מוכשרת, האשה הראשונה שזכתה בפרס ברנר, ושנים מאוחר יותר גם כלת פרס ישראל.

ניכר כי נילי לנדסמן ערכה תחקיר מקיף, וכתיבתה מתאפיינת באכפתיות ובכבוד, גם אם דמויותיה הן בשר ודם על מעלותיהן ועל חסרונותיהן. למרות שכבר קראתי פה ושם על כמה מן הנשים, הספר העשיר אותי בידע, והמידע ההיסטורי יחד עם הכתיבה הנוגעת מספקים חווית קריאה טובה ומומלצת.

את העטיפה המושכת אייר ירמי אמסטר.

אסיים בתמצית מאמר בשם "הימים החמורים" שכתבה רחל כצנלסון-שז"ר ב-1947: "טרם היו לישוב ימים מחרידים כימינו אלה. רב מדי מספר החזיתות. הֵגיחה ממִסתרה הסכנה האורבת לישוב מראשיתו – סכנת ההתנקשות של השכנים. אך סכנה זו, שנשקפת מבחוץ, מדאיגה פחות מהסכנה בחזית הפנימית". נדמה כי נכתבו הדברים בימינו.

חרגול ומודן

2024

כותרת משנה: חייו ויצירתו של פנחס מינקובסקי

פנחס מינקובסקי יליד 1859, היה חזן, מלחין, מרצה וכותב, שפעל במשך כחמישה עשורים במקומות שונים באוקראינה, ברוסיה ובארצות-הברית, מהם שלושים שנה באודסה, שם שימש כחזן ראשי בבית הכנסת של יוצאי ברודי. מכיוון שהתנגד נמרצות להקלטת יצירות חזנות, לא ניתן לשמוע אותו כיום, אבל הוא הותיר כמה יצירות מולחנות, ביניהן "שיר עד" ו"שיר המעלות" (את האחרון יש המייחסים ליוסל'ה רוזנבלט שהקליט אותו). כמו קולו, גם רבים מכתביו אבדו, בעיקר בשל האופן בו נאלץ בסופו של דבר לחמוק מאודסה מחמת מצוקות המהפכה הבולשביקית. ענת רובינשטיין חקרה את חייו ואת פועלו בהתבסס על ספר אוטוביוגרפי שכתב, "מִסֵּפֶר חיי", על מאמרים שנותרו, ועל דברים שכתבו אודותיו בני תקופתו.

דמותו של מינקובסקי מעניינת במיוחד בשל הדואליות שאפיינה אותו, ורבים מבני תקופתו, שחיו על קו התפר שבין מסורת למודרנה. "המשכיל היהודי חי במתח מתמיד בין מה שהשאיר מאחור, בין המטען התרבותי, החינוכי והדתי שבנה את אישיותו בשנותיו הצעירות, ובין חייו הבוגרים, שאותם בחר לנתק מעברו "המיושן" ולהפנות את פניו אל העתיד, אל המודרנה והקדמה", כותבת רובינשטיין, ומבחינה בין ההשכלה היהודית-גרמנית, שעסקה בשאלות תיאולוגיות, להשכלה היהודית-רוסית שלא נתפסה כתנועה לשינוי דתי. מינקובסקי מגלם זאת באופן בו ניהל את הקריירה המשגשגת שלו. מצד אחד דבק בטקסטים הדתיים, ועשה הבחנה ברורה בין קודש לחול (כמו בהתנגדותו להקלטות וגם למופעי חזנות פומביים). מצד שני, כפי שסיפר, "הנהגנו עוגב ומקהלת נשים, וערכנו שינויים בנוסחאות העתיקות, כך שנהגו לומר עלינו: מי שרוצה לשמוע מוזיקה של היהדות הרפורמית, חייב ללכת למקדש הברודיים. כל הפרופסורים מהקונסרבטוריון המלכותי, כל אומני האופרה הרוסים והאיטלקים, כולם נהגו להשתתף בתפילות. כל הגנרלים ופקידי הממשל, כמו גם הנסיך פון אלדענבורג ורעייתו, אחותו של אלכסנדר השלישי, כולם פקדו את התפילות והיו מלאי התפעלות". תושבי אודסה – "עיר חביבה, עיר עליזה, עיר 'גנבית' הייתה העיר", כפי שתיאר אותה זאב ז'בוטינסקי, יליד המקום – היו להוטים אחר מוזיקה, וחידושיו של מינקובסקי משכו רבים. למותר לציין שהיו מתנגדים לשינויים הללו, כמו גם לעובדה יוצאת הדופן של פניו המגולחים של החזן הראשי, אבל בני ברודי, שאימצו כבר בעיר מולדתם אורח חיים משכילי, ביקשו לתת לו ביטוי גם במקומם החדש.

אודסה של אותה תקופה היתה גם אחד ממרכזי הספרות הפוריים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי המודרני. מינקובסקי השתלב היטב בחברה זו, ופרסם מאמרים רבים בעיתונות היהודית והעברית בנושא מוזיקה יהודית וחזנות, בהם פרס את משנתו ביחס למשמעותם של תהליכים שעברה המוזיקה בבתי הכנסת בעקבות ההשכלה, מעמדה של החזנות, המוזיקה בהקשר של ההתעוררות הלאומית היהודית, חינוך מוזיקלי ושאר ענייני השעה. הוא שימש גם כפרופסור למוזיקה יהודית ומרצה לתולדות המוזיקה בקונסרבטוריון יהודי, היה מזכיר חבורת זמיר, שעם חבריה נמנו טשרניחובסקי, ביאליק ואחרים, והיה פעיל באגודת תרבות שתמכה בבתי ספר עבריים.

חייו של מינקובסקי, למרות הצלחתו, לא היו קלים מבחינה אישית, וגם הקריירה שלו נתקלה פה ושם בקשיים. אחת המשרות הראשונות שלו היתה בבית-כנסת בחרסון, שם נקלע אל מה שכונה "קהילה אוכלת חזניה", עם קהל שהיה מפוצל באהדתו לשני החזנים ששימשו יחדיו לפניו, ומאוחד בציפיתו למפלתו של החזן החדש. "המצב היה לי לגועל נפש", כתב, ונענה להצעת משרה בארצות-הברית, שם היה אמור להיות חזן-כוכב שימשוך קהל מתפללים אל בית הכנסת, ויהווה גשר בין ישן לחדש. סכסוך כספי שלח אותו חזרה לאודסה, שם נפתח הפרק הארוך בחייו. כשישוב לארצות-הברית בגיל ששים ושלוש, אחרי שיימלט מרוסיה, יגלה שהזמנים ישתנו, ניו-יורק נגמלה מ"שגעון החזנים", ומבחינת ראשי הקהל זמנו עבר. את ההגירה הזו עשה לבדו, משום שלא הצליח להשיג ויזה לאשתו, שמצאה עוד קודם לכן מקלט בצרפת אצל בתם. אגודת החזנים פרשה עליו את חסותה, אבל הוא לא האריך ימים ונפטר בהיותו בן ששים וארבע.

על חשיבותו ועל מקומו המרכזי של מינקובסקי בתרבות ובחברה יעידו האזכורים הרבים שלו במאמרים וביצירות ספרותיות שכתבו סופרים בני זמנו, ביניהם מנדלי מוכר ספרים ב"ספר הקבצנים", שלום עליכם ב"מנחם-מנדל", ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, ואיסאק באבל ב"סיפורי אודסה", שם מובטחת לאחת הדמויות הלוויה מפוארת במיוחד: "שתי מרכבות עם זֵרים, מקהלת בית הכנסת של יוצאי ברודי, מינקובסקי בכבודו ובעצמו יבוא לשיר לעילוי נשמתו".

בשנת 1921 הורשו מספר סופרים ואנשי רוח יהודים לעזוב את ברית-המועצות. מינקובסקי היה אמור להיות אחד מהם, אך ברגע האחרון נמחקו הוא וטשרניחובסקי מן הרשימה. תמונת הכריכה היא קטע מצילום של הקבוצה, שבמרכזה מינקובסקי יושב בין ביאליק לטשרניחובסקי.

"חזן המשוררים באודסה" הוא סיפורו של אדם מעניין ששיחק תפקיד משמעותי בצומת דרכים מרתקת בהיסטוריה. הועשרתי בידע ואני ממליצה עליו.

רסלינג

2024

כותרת משנה: וספסיאנו דה ביסטיצ'י וכתבי-היד המאוירים של הרנסנס

המאה החמש-עשרה – שלהי ימי הביניים ותחילת הרנסנס – ראתה פריחה בהפקת ספרים. כמאתים ושנים-עשר אלף ספרים בלבד הופקו בכל מערב אירופה במאה האחת-עשרה, ומאז עלה מספרם בקצב גובר, עד למעלה משני מיליון ומחצה במאה הארבע-עשרה, שבה נטלה איטליה את ההובלה, ועד לחמישה מיליון במאה החמש-עשרה. כל הספרים הללו נכתבו בכתב-יד על ידי מי שכונו סופרים (להבדיל ממחברים שחיברו יצירות), ואוירו בידי ציירים ואומנים (על כריכת הספר מופיע איור מתוך "ספר השעות" שראה אור ב-1410). במשך רובה של התקופה חומר הגלם היה קלף, עד שבמהלך המאה השלוש-עשרה הצטרף אליו הנייר, שכונה בזלזול "קלף סמרטוטים". תהליך יצורו של ספר היה ארוך ומורכב: החל מהפיכת עורותיהם של בעלי חיים לקלף, שכירת סופרים, הכנת דיו וכלי כתיבה, בחירה בסוגי אותיות, שכירת אומנים, יצור צבעים ומכחולים, ועד כריכת הספר, שהיתה עבודה פיזית לא קלה, ועיטור הכריכה. מכיוון שספרים רבים היו בעצם העתקים של ספרים עתיקים, נדרשה מומחיות מיוחדת בזיהוי עותקים משובחים שניתן להסתמך עליהם, שכן העתקה ידנית לאורך השנים יצרה שגיאות שהועתקו אף הן. לא פחות חשובה היתה עבודת ההגהה הקפדנית בסיום הכתיבה.

וספסיאנו דה ביסטיצ'י פסע אל תוך העולם הזה בשנת 1433 בהיותו כבן אחת-עשרה, כשנשכר כעוזר בחנותו של קרטולאי ברחוב מוכרי הספרים, וייה דֵיי ליבּרָאִי, בפירנצה. הקרטולאים, שנקראו כך על שום מלאי הנייר שהחזיקו, מכרו ספרים וכלי כתיבה, הפיקו כתבי-יד, והשאילו תמורת תשלום ספרים להעתקה. וספסיאנו נועד לעבוד בסדנה, אבל קנה דעת, קשר קשרים, והפך קרטולאי מומחה. עם השנים היה לשותפו של האיש ששכר אותו כילד, ולאחר מותו היה שותפם של יורשיו, שלא היו מעורבים בפועל בעסקים. "יש שם פלוני וספסיאנו, מוכר ספרים מעולה, מומחה ובקיא הן בספרים והן בסופרים, שאליו פונה כל איטליה, ואף נוכרים שברצונם למצוא ספרים מהודרים למכירה", נאמר עליו. הוא רכש לעצמו מוניטין כמי שהקפיד להעסיק סופרים מיומנים ואמנים מוכשרים, התמחה בזיהוי העותקים המשובחים ביותר בכל תחום, ולא פחות חשוב – העניק טיפול סבלני ויעיל ללקוחות תובעניים. בשל המוניטין שלו, סופרים הוסיפו את שמו לעמודים האחוריים של כתבי היד כמעין חותמת איכות. עשירים ונכבדים הזמינו אותו לייסד עבורם ספריות. החנות, שהיתה גם ספרית עיון, נעשתה מקום מפגש למאורות האינטלקטואליים של פירנצה, ווספסיאנו, שהיה ככל הנראה איש רעים להתרועע, רכש חברים רבי עוצמה, ביניהם בני מדיצ'י והאפיפיור ניקולאוס החמישי.

וספסיאנוס היה לא רק איש עסקים, אלא גם איש רוח, שהתמכר לרעיונות בספרים שהציע למכירה – מסירות לאידיאלים ההומניסטיים החוזים את כינונו של עולם טוב יותר באמצעות לימוד כתביהם של הקדמונים. "כל הרוע – ילוד הבערות הוא, ואילו מחברי הספרים האירו את העולם וגירשו את החשיכה, וביחוד המחברים מן העת העתיקה", כך האמין. "את החשיכה הזאת ביקשו הוא וידידיו לגרש בעזרת פיזור הזוהר הטהור של העבר על העידן השסוע והאומלל שלהם – סופר אחר סופר, כתב-יד אחר כתב-יד", חותם קינג את ספרו.

בשנת 1464 הגיעה המצאתו של גוטנברג לרומא, ועולם הספרים החל לשנות את פניו. הספרים הראשונים, אלה שלא היו כתבי תעמולה פוליטיים או כנסייתיים, חיקו את כתבי-היד. הם הודפסו בסְדר פָּריק (שהומצא, אגב, כבר במאה האחת-עשרה על ידי הסינים ושוכלל על ידי הקוריאנים שנים לפני גוטנברג), אבל העימוד והאותיות שימרו את המראה של הספר שנכתב ביד, והעיטורים צוירו על הדפים אחרי ההדפסה. הדפוס התמודד עם אותן בעיות שאיתן התמודד וספסיאנוס כשביקש להדפיס יצירות קלאסיות – בחירת מקור אמין ועריכת בקרת איכות לתוצאה. התהליך המודרני נתקל בהתנגדויות בגלל איכות המוצר (ריבוי שגיאות), מטעמים אליטיסטיים, ומחשש מתכנים בלתי הולמים. בהדרגה החל לכבוש לו שווקים חדשים. כך, לדוגמא, הודפסו עבור זמרי רחוב ספרי שירים באיכות נמוכה, שאותם ביקשו הללו למכור למאזינים בסיום הופעותיהם. הדפוס וכתבי-היד התקיימו במשך שנים זה לצד זה, וקינג מספר, בין השאר, על מלומד שחרד לשלמותה של עבודת חייו, כתב-יד מהודר של כתבי אפלטון שהכין עבורו וספסיאנוס, ומיהר להזמין למעלה מאלף עותקים מודפסים כדי להבטיח את עצמו מפני אובדנו. ליאונרדו דה וינצ'י הוקסם מהמצאת הדפוס, ואף שרטט תכנית למכבש משלו, אך באופן פרדוקסלי כלשהו לא טרח להשתמש בדפוס כדי לשמר את רעיונותיו שלו. הדַפָּסים, שהאמינו בעליונות שיטתם על פני העתקה ידנית, נתנו לכך לעתים ביטוי בקולופונים (רשומה החותמת את הספרים), שאחד מהם הצהיר, אולי בלגלגנות קלה, "תן מנוחה לידך היגעה, תן מנוחה לעט הקנה".

פירנצה התמהמהה לאמץ את הדפוס. יתכן כי מעמדו המרכזי והאיתן של וספסיאנו היה אחד הגורמים לכך, יחד עם גורמים נוספים כמו חוסר הענין של לורנצו דה מדיצ'י, או ההתיחסות לדפוס כאל המצאה נוכרית. אבל את מהלך העניינים לא ניתן היה לשנות, וגם לא היתה סיבה לשנות. "וספסיאנוס תפס מקום רעוע שאין לקנא בו: מקום המעבר בין טכנולוגיה אחת לטכנולוגיה אחרת, שונה לחלוטין. הוא ליטש עד כליל השלמות אמצעי להפקת ספרים שאותו החליף במהרה, או מוטב לומר בלע, אמצעי אחר". בשנת1480 פרש מעסקי הפקת הספרים והחל לכתוב, בעיקר ביוגרפיות של אישים מרכזיים בתקופתו, אנשים שהכיר באופן אישי, או שיכול היה להשיג עדויות אודותם ממקור ראשון. עד שנת 1493 השלים את כתיבתן של שלוש-מאות ביוגרפיות, השופכות אור על איטליה של ימיו. הביוגרפיות הופצו כספרים כתובים ביד, כמובן, בעותקים ספורים שחולקו לחברים. רוב העותקים נעלמו או נפגמו; עותק שלם יחיד התגלה בספרית הותיקן בשנת 1839, וראה אור. למרות מעמדו הרם של וספסיאנו לא עלה בידו להרוויח, לא כסופר ולא כמחבר. "רוב המעסיקים עצמם בספרים, בלי מקורות תמיכה אחרים, נכסיהם דלים המה", אמר.

רוס קינג צירף את סיפורו של וספסיאנוס מקרעי עדויות והוכחות לקיומו. אבל וספסיאנוס, למרות ששמו מופיע על הכריכה, ולמרות שהביוגרפיה האישית שלו מהווה את החוט המקשר בין פרקי הספר, אינו גיבור העלילה. קינג, כמו גם בספריו האחרים, "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" ו"משפט פריס", אינו מסתפק בדמות אחת או בציר סיפורי אחד, אלא רוקם שתי וערב את סיפורה של תקופה, את סיפורה של איטליה במחצית השניה של המאה החמש-עשרה – "התערובת המוכרת עד זרא של שאפתנות פוליטית והתפשטות טריטוריאלית, שהתנהלה על רקע של דרמות משפחתיות ובריתות בנות-חלוף" – את התחיה התרבותית של העת העתיקה, ואת השפעתם של אלה על חייו של היחיד ועל היקום של הספרים.

התרגום הופקד בידיו האמונות של עמנואל לוטם, שגם צירף הערות מועילות מבלי להכביד על הטקסט.

(הערת שוליים: בצירוף מקרים חביב, זמן קצר אחרי שקראתי אודות תופעת "ספרי אגורה", מצאתי כאן את הציטוט הבא מאת המשורר הרומאי מרטיאליס, המשקף את המעבר בתקופה הרומית ממגילה לספר: "אתה, המבקש כי ספָרַי הקטנים ילווך בכל אשר תלך ומשתוקק לחברתם במסע ארוך, קנה את אלה, את הקלף צפוף הדפים הקטנים")

ספר מרתק, מעשיר מאוד ומומלץ בהחלט.

The Bookseller of Florence – Ross King

שוקן

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

כותרת משנה: סיפורה של הוצאת בן-אביגדור בוורשה 1891 – 1896

אברהם ליב שאלקוביץ, שבחר בשם בן‐אביגדור בפעילותו הספרותית, זכה למקום של כבוד בתרבות העברית כמו"ל העברי המודרני הראשון. בן-אביגדור היה ממקימי ההוצאות אחיאסף ותושיה, אך עוד קודם לכך יזם את המפעל העצמאי "ספרי אגורה", שסימן את ראשיתו של זרם ספרותי חדש, "המהלך החדש".

ספרונים זולים במחיר שווה לכל כיס היו נפוצים עוד קודם לכן. רוכלים נודדים הפיצו ספרונים קטנים וזולים בכפרי אירופה כבר במאה השבע-עשרה. צ'רלס דיקנס פרסם כמה מספריו בסדרה של ספרונים ("אוליבר טוויסט" נדפס בשנים 1837 עד 1839 בעשרים וארבעה ספרונים ללא כריכה, ובמחצית התקופה בערך ראה אור גם כספר שלם). לספרות העממית, שהופצה בפורמט זה, היתה חשיבות גדולה בקידום האוריינות וההשכלה בקרב העם.

בן-אביגדור, שדגל בתחייה הלאומית באמצעות חיי הרוח בלשון עברית, ושאף לטפח ספרות יפה בעברית שתדבר אל לב המוני העם, בחר בפורמט הספרונים הזולים כדי להגשים את מטרותיו. הוא הקפיד על רמה ספרותית, על תכנים הלקוחים מן היומיום היהודי, ועל שפה מדוברת. בשונה מן הנהוג בתקופתו הוא שילם שכר סופרים הוגן למפרע. לעומת ההשקעה בתכנים, בסופרים, ואחר-כך בשיווק (וגם בתשלום שוחד לצנזורים), הוא חתך עלויות בכל מה שקשור לפורמט, כדי שהספרים יצדיקו את שמם, "ספרי אגורה". היו אלה ספרונים קטנים, לא כרוכים אלא בעלי מעטפת נייר, מודפסים על נייר דקיק בדפוס באיכות ירודה. ארבעים וחמישה הספרונים הפכו ללהיט ונמכרו באלפי עותקים בין השנים 1891 ו-1896. את הספרים הראשונים כתב בן-אביגדור עצמו, אך בהמשך לא התקשה לגייס סופרים, כאלה שכבר היו מוכרים וכאלה שחיפשו במה ראשונה, שנמשכו אל השכר ההוגן ואל ההצלחה.

היו מבקרים שסברו שהסיפורים ירודים, שמקומם לא יכירם על מדף הספרים המכובדים, אבל מעגל הקוראים הלך והתרחב. עורך עיתון, שסירב לתת מקום לפרסומם ואף קרא להחרימם, מצא עצמו מאוחר יותר מציע אותם כתמריץ לגיוס מנויים לעיתונו. כמו כל הצלחה, גם "ספרי אגורה" הפכו מודל לחיקוי (עשרות שנים אחר כך המודל עדיין עובד: ספרית תרמיל, סדרת פטיט של תשע נשמות, הסיפורים הקצרים שנמכרים בנפרד באתר עברית – אם למנות מספר דוגמאות).

אסתר לפון קנדלשיין חקרה את "ספרי אגורה" מהיבטים רבים, החל במצבם של יהודי אירופה בתקופה המדוברת, דרך סיפורו של בן-אביגדור ותיאור פועלו, עבור בניתוח מנקודת מבט ביבליוגרפית, וכלה בביוגרפיות קצרות של הסופרים ובתיאור פרטני של המרכיבים הפיזיים של כל אחד מן הספרונים.

מכיוון שמדובר בספר עיון, יש בו התיחסות מפורטת אל היבטים "טכניים", אבל עיקרו של הספר, בעבור קוראת כמוני, הוא בתיאורים החיים של הנפשות הפועלות, של הרקע ההיסטורי והחברתי, ובעיקר של העולם הספרותי התוסס. במקומות רבים מאוד מצאתי שההתלבטויות של העוסקים במלאכה – מו"לים, בעלי דפוס, סופרים – אינה שונה כלל מזו שמלווה אותם כיום, ולכן גם אם זהו מחקר היסטורי, מעניין כפי שהוא, יש בו רלוונטיות רבה גם היום.

"ספרי אגורה" הוא ספר מאיר עיניים, מעניין ומומלץ.

את הספרון הראשון, "לאה מוכרת הדגים", פרי עטו של בן-אביגדור, וספרים נוספים מן הסדרה, ניתן לקרוא בפרויקט בן-יהודה.

רסלינג

2024

המיתולוגיה הרומית, בניגוד למה שרבים חושבים שהם יודעים עליה, אינה העתק-הדבק של המיתולוגיה היוונית בשינוי שמות. אכן למיתוסים היוונים יש נוכחות משמעותית במיתולוגיה הרומית, אך זו האחרונה התפתחה באופן עצמאי, כללה אינספור דמויות וסיפורים מקוריים, והטמיעה אל תוכה במודע ובמתכוון מיתוסים של עמים רבים, נוסף ליוונים, שסופחו לאימפריה.

הספר נפתח באיניאדה מאת ורגיליוס. זהו סיפור מסעו של איניאס מטרויה לרומא, הדומה במידה לא קטנה לאודיסאה, ונועד, בין השאר לבסס את מעמדו של אוקטבינוס, פטרונו של ורגיליוס, כצאצא של ונוס, סבתו של איניאס. המיתוסים העוקבים נועדו לכסות את התקופה שבין מלחמת טרויה (1200 לפנה"ס) ליסוד רומא (753 לפנה"ס), וליצור רצף בין איניאס לרומולוס ורמוס מייסדי רומא. בין יסוד רומא להקמת הרפובליקה (509 לפנה"ס) שלטו ברומא מספר מלכים, להם מוקדש הפרק הבא. לכל אחד מהם סיפור מיתי משלו, המפרט את קורות חייו ואת פעילותו. חוקרים רבים סבורים כי עצם קיומם של המלכים הללו הוא מיתוס, וגם אם אכן התקיימו הרי הפעילות המיוחסת להם לא בהכרח ארעה בזמנם. פסיכה ואמור, המתוארים בסיפור מתוך "חמור הזהב" של לוקיוס אפוליאס שנכתב בשנת 160 (הרומן היחיד בשפה הלטינית מאותה תקופה ששרד בשלמותו), הם גיבורי הפרק הבא בספר. הפרק שאחריו הוא מקבץ סיפורים קצרים אודות דמויות מיתולוגיות שלא היו אלים. אחריהם מגיע תורם של אלי רומא הקדמונים, שהיו, בניגוד לאלים היווניים, ישויות ללא גוף וללא ביוגרפיה. מספרם עצום, וניתן ללמוד מקיומם המיתי על מה שהיה חשוב בעיני הרומאים באותה תקופה (כך, לדוגמא, יש שורה ארוכה של אלים שנועדו להבטיח כל פרט בהתפתחותם של ילדים). לאחר כל אלה מוצגים אלי רומא לפני שהוטמעו באלי יוון, והאופן בו הוטמעו בהמשך. הפרק המסכם עוסק בהשפעת המיתולוגיה הרומית על הנצרות.

כמו ספריו האחרים של אפי זיו, גם הספר הזה ערוך באופן לוגי, כתוב בשפה נהירה, שופע ידע, ומשלב בין היסטוריה ומיתולוגיה לאמנות. לעיצובו של הספר על ידי אמרי זרטל וסיון טולדו יש חלק בחווית הקריאה הנעימה והנאה לעין. מרשימה מאוד הנוכחות המתמשכת של המיתולוגיה בחיינו מאז ועד היום, בשפה, בדימויים, באמנות. כך, לדוגמא, אנו אומרים mint ו-money, על שם מקדש יונו המזהירה Juno Moneta, שהיה המקום בו הוטבעו המטבעות של רומא; הנחש והצלוחית של סאלוס, אלת הבריאות, הרווחה והשגשוג, הם הסמל של בתי מרקחת מודרניים; שמות ימי השבוע בצרפתית משני עד שישי משקפים שמות אלים; בתמונה של המלכה אליזבת הראשונה מן המאה השש-עשרה היא נראית אוחזת כברה המעידה על בתוליה, זכר למבחן שנאלצו לעבור כוהנות ווסטאליות שלא שמרו על בתוליהן – העברת מים מהטיבר למקדש בכברה – כדי להוכיח את חפותן ולהמנע מקבורה בחיים; ועוד ועוד.

מתוך העדפה אישית שלי, הייתי שמחה ליותר אבחנות בין היסטוריה למיתוס, אבל אני מבינה שלא ניתן להקיף נושא כל כך רחב בספר, ושברוב המקרים האבחנה אינה ברורה. מכל מקום, הספר מרתק בפני עצמו, ופתח לי את התאבון לקרוא עוד. יותר מזה, הוא עורר בי רצון ישן לשוטט שוב ברומא, והפעם להחזיק אותו איתי כדי לקרוא אודות המקומות המוזכרים בו בעודי שם.

מרחיב דעת ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: יריבותן של שתי השושלות היהודיות שסייעו לעצב את סין המודרנית

בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הורע מצבם של יהודי בגדד בשל התנכלויות מצד המושל המקומי. דוד ששון, בן למשפחה שאחזה בהנהגת הקהילה והיתה גם בעלת מעמד נכבד במדינה, נאלץ למצוא לעצמו חיים חדשים הרחק משם. דוד, שהוכשר מילדות לחיים של יזמות ושל עשיה כדי לרשת את מקומו של אביו, הפך תוך עשור לאחר שהיגר להודו לאחד האנשים העשירים בבומביי. המפעלים שהקים הציעו לעובדים רשת סוציאלית, החל משלב ההכשרה בבתי ספר, ועד קצבת קיום אחרי הפרישה ותשלום עבור קבורה. ארבעה מבני משפחת כדורי, קרובים-רחוקים של משפחת ששון, אף הם מקהילת בגדד, השתלבו בבתי הספר של הששונים. אלי כדורי, אחד מן הארבעה, אמנם לא יועד לגדולות בדומה לדוד ששון, אבל ניחן באותה רוח ובאותו דחף להצלחה. דוד ואלי, כל אחד ושיטותיו, ייסדו שתי שושלות שהשפיעו השפעה מכרעת על עיצוב דמותן ועתידן של שנגחאי ושל הונג קונג.

חוזה נאנקינג פתח ב-1842 בפני סוחרים בריטים את האפשרות להשקיע בסין. הונג קונג נמסרה לשליטתה המוחלטת של בריטניה, וחמש ערים נפתחו לסחר מערבי, ביניהן שנגחאי. הסוחרים הבריטים, והזרים האחרים שבאו בעקבותיהם, נהנו ממעמד אקסטריטוריאלי. הם לא היו כפופים לחוק הבריטי, והיו פטורים ממס על עסקיהם. סין החלה לִמְנות את מה שכונה "מאה שנות השפלה", המשפיעות עד היום על תפיסתה הלאומית ועל יחסה אל העולם המערבי. בשנגחאי התיישבו הבריטים באזור שכונה "ההתישבות הבינלאומית", אזור שנוהל בלעדית על ידם. הסינים שהורשו להתגורר בו היו נתונים למגבלות, כמו איסור כניסה לפארקים מסוימים, ועבור מרבית הסינים האחרים בעיר ובסביבותיה המגורים בו היו אסורים.

בני משפחת ששון, שעסקו עד אז בעיקר בטקסטיל, השתלבו בסחר האופיום, שהעשיר מאוד את האירופאים, והוביל מליוני סינים מכורים אל עברי פי פחת. הם השקיעו, בין השאר, בבנקאות ובנדל"ן, ופתחו בתי מלון מפוארים. דוד ששון חילק את שמונת בניו בין הודו וסין, ואלפי מכתבים שהחליפו ביניהם מהווים מקור מידע מעניין על קורותיהם כיחידים ועל עולם העסקים של התקופה במדינות אלה. אלי כדורי, שלא היה מבוסס דיו כדי ליטול חלק במסחר ימי, החל את דרכו, אחרי שפוטר ממפעל של משפחת ששון, כבעליה של חברת ברוקרים, ועד מהרה הפך למשקיע בעל משקל ועתיר נכסים.

ג'ונתן קאופמן עוקב בספר אחר קורותיהן של שתי השושלות לאורך השנים, דרך כל התהפוכות שחוותה סין, ביניהן הכיבוש היפני, מלחמת העולם השניה, שלטון הלאומנים, והמעבר לקומוניזם. בעקבות המהפך האחרון עזב ויקטור ששון את סין, שלא על מנת לשוב. לורנס והוראס כדורי שמו פעמיהם אל הונג קונג, שם הקימו בין השאר תחנת כוח שהשפיעה על התפתחותה של המושבה, והיו המיליארדרים הראשונים במקום (לורנס הוכתר ב-1981 כברון כדורי מקאולון שבהונג קונג ושל העיר וסטמינסטר). יתכן שהבחירות השונות נבעו מן האופן השונה בו התיחסו שתי המשפחות לסין. עבור הששונים סין היתה מקום השקעה. הם אמנם תרמו רבות לעיצובה של שנגחאי, מרכז העסקים התוסס, אבל היו מרוחקים מהסינים. אלי כדורי, לעומתם, חצה את הקווים וחבר אל איש עסקים סיני, והוראס כדורי, שנים אחר כך, הפנה את מרצו ואת הונו לסייע לפליטי השיטה הקומוניסטית.

בין הדמויות שקאופמן מתאר ניתן מקום של כבוד לכמה מנשות המשפחה, שהיו יזמות ונדבניות ופורצות דרך בזכות עצמן, ביניהן לורה מוקאטה, פלורה ששון ורחל ששון בר.

ויקטור ששון התנער מן הרקע היהודי שלו, והרעיון הציוני לא דיבר אל לבו. בני כדורי, לעומתו, התלהבו מן הציונות (בית ספר כדורי הוא תוצאה של נדיבותם), והיו הנדבנים הגדולים של הקהילה היהודית בשנגחאי ומנהיגיה בפועל. הפער הזה לא הפריע לשתי השושלות לשלב כוחות כדי לתמוך בפליטים יהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה. שמונה-עשר אלף פליטים זכו למקלט בשנגחאי בזכות שני דיפלומטים חסידי אומות עולם, פנג-שאן הו וצ'יאונה סוגיהארה. קרן שיקום שייסדו המשפחות אפשרה לרופאים פליטי לפתוח מרפאות ולאחרים להקים בתי מלאכה ובתי חרושת. באחד מבנייני משפחת ששון נוסד מרכז פליטים, והותקן מטבח שיכול היה להכין אלף ושמונה-מאות ארוחות ביום. הוקמו מחנות הכשרה לפליטים, הוצעה להם עבודה, ויוזמות שונות אפשרו להם להתקיים בכבוד.

הסינים מעולם לא הפגינו אנטישמיות, אבל מצבם של יהודי שנגחאי הורע מאוד כשהיפנים חברו לנאצים. לורנס כדורי ומשפחתו חוו מעצר בתנאים קשים במחנה סטנלי, ובין פברואר 1943 לספטמבר 1945 נאלצו כל הפליטים שהגיעו אחרי 1937 להתגורר באזור מוגבל וצפוף, מעין גטו.

שנגחאי היום היא עיר פתוחה, מגוונת וקוסמופוליטית. אזור הגטו הוסב לדיסנילנד יהודי, ובו בין השאר מוזיאון פליטים. שתי המשפחות, כמו נציגי האימפריה והקולוניאליזם האחרים, אמנם ניצלו את העיר, אבל הציתו פריחה כלכלית והצעידו את סין קדימה. סין הכירה בכך כשהציבה את תמונתו של ויקטור ששון באחד מבנייני המשרדים שלו בשנגחאי כמחוות כבוד.

הכתיבה של קאופמן מעט מבלבלת. הספר, שמתנהל רוב הזמן כרונולוגית, סובל מדי פעם מדהירה קדימה וחזרה אחורה ללא אבחנה מספקת בין הזמנים. לטעמי, כשהסופר נוטל מדי פעם את תפקיד הפרשן והמעריך, הוא שטחי למדי (אגב, לא ברור למה כותרת המשנה מאזכרת יריבות, כשמן הספר נראה שמדובר בשושלות מקבילות ולא מתעמתות זו עם זו). פרט לכך, הספר פורש לפרטיהם פרקי חיים מרתקים, ומעשיר בידע על ההיסטוריה של סין מזווית שונה ופחות מוכרת.

The Last Kings of Shanghai – Jonathan Kaufman

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

בשנת 1508, אחרי נסיונות התחמקות ודחיה, התייצב מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית כדי לצייר על תקרתה. האמן, שהעדיף את הפיסול על פני הציור, השתוקק להמשיך בעבודה על מצבת הקבר של האפיפיור יוליוס השני – ערימות של גושי שיש כבר המתינו לפטישו ולמפסלתו – אבל באותם ימים אמנים היו נתונים למרותם של פטרוניהם, ויוליוס התעקש לקדם את הציור על התקרה. מיכלאנג'לו לא היה הבחירה הטבעית לעבודה זו, משום שהיה כמעט חסר נסיון בטכניקה הסבוכה של הפרסקו. למעשה, יתכן שהאמין כי יריבו, האדריכל בראמנטה, זמם לכפות עליו מטלה חסרת סיכוי, אם כי ההפך הוא הנכון. מכל מקום, עקשן מרדן וסרבן ככל שהיה, רצונו של האפיפיור גבר. והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

הקפלה הסיסטינית נבנתה כשלושים שנה קודם לכן. קירותיה עוטרו בדמויות של ראשוני האפיפיורים ובתמונות מחיי משה וישו. הפרסקו שעל התקרה הציג כוכבים מוזהבים. בשל שקיעת הקרקע שתחת המבנה נפערו בתקרה סדקים, ולאחר שהמבנה שופץ וחוזק החליט האפיפיור להזמין פרסקו חדש. היה לו רעיון כיצד הוא רוצה שהתקרה תיראה – תמונות של שנים-עשר השליחים סביב דגם גיאומטרי – אבל באופן חריג לתקופה בכלל ולאישיותו הדומיננטית בפרט, נענה להצעתו של מיכלאנג'לו להפקיד את העיצוב בידיו.

מיכלאנג'לו נדרש לבצע את עבודתו כך שלא תפריע לטקסים שהתקיימו בקפלה. הוא תכנן פיגום שנאחז בחלקם העליון של הקירות, ותחת משטחי העבודה תלה יריעות בד שמטרתן כפולה – גם למנוע טפטופים של צבע, וגם להסתיר את היצירה שבדרך מעיני סקרנים.

"המבול" היה הציור הראשון שצויר על התקרה. העבודה התנהלה לאט, גם בגלל חוסר הנסיון של מיכלאנג'לו בעבודת פרסקו, למרות שהיה מוקף באנשי מקצוע, וגם בגלל המספר הרב של דמויות בתמונה. בשלב מסוים כנראה נמחק חלק מן התמונה בשל חוסר שביעות רצונו של מיכאלנג'לו מהתוצאה (מחיקה של פרסקו פירושה למעשה גירוד שתי שכבות של טיח והתחלה מחדש של כל התהליך – מריחת שכבת טיח ראשונה, יבוש, מריחת שכבה שניה וציור עליה בטרם תתייבש). כשהיה הציור גמור הופיע עליו עובש בשל חדירת לחות מהתקרה, והצוות נאלץ להתחיל מהתחלה תוך פיתוח שיטות למניעת התופעה. בנוסף לתשעה הציורים הגדולים שלאורך מרכז התקרה, צוירו עוד ארבעים תמונות במשטחים המשולשים והקעורים שסביבה, בנוסף לעשר תמונות קטנות יותר במדליונים שמשני צידי כל ציור.

מכיוון שהעבודה נעשתה על פי דרישתו של האפיפיור ובפיקוחו, היא סבלה מהפרעות כשזה היה עסוק במלחמות פנימיות וחיצוניות מול הנסיכויות האיטלקיות ומול צבא צרפת. השלמת התקרה אף הועמדה בספק כשיוליוס שכב על ערש דווי, ולא היה ברור אם מחליפו יורה לאמן להמשיך לצייר (יוליוס התאושש ושרד).

רוס קינג מספר סיפור היסטורי מרתק שמתרחש בארבע שנות העבודה על הפרסקו. מכיוון שהאמנות היתה שזורה לבלי הפרד בחברה, בפוליטיקה ובדת, גם הסיפור אינו מתמקד ביצירה בלבד, אלא בכל הארועים שהשפיעו עליה בדרך זו או אחרת. אחד ההיבטים המעניינים שקינג נוגע בהם מתייחס לכניסתה של הפוליטיקה אל היצירה. כך, למשל, העיטורים על התקרה כוללים עצי אלון, שהם סמל משפחת דלה רוברה, משפחתו של האפיפיור. קינג גם מוצא רמזים להשקפותיו של האמן באופן בו צייר את ציוריו. בסיפור גן העדן, לדוגמא, אדם מושיט יד אל בין הענפים כדי להשיג פרי בעצמו, יוזמה חמדנית שכמעט מזכה את חווה מחטא הפיתוי, ויוצרת אחריות שווה של שני בני הזוג. דוגמא נוספת, התמונה שבאחד המדליונים מציגה את המסר שמלכים חילוניים חייבים להשמע לרצונם של מנהיגי דת, אבל דחיסת מסרים כאלה אל המדליונים הקטנים, שאת פרטיהם קשה לראות מהרצפה, אולי מצביעה על כך שמיכלאנג'לו ראה את עצמו כתועמלן בעל כורחו של המערכת הצבאית של האפיפיור.

בשל המעמד הקלאסי של יצירותיו של מיכלאנג'לו, בני זמננו אינם מודעים לחדשנות שלו ולאופן בו שינה את פני האמנות. קינג מצביע על היבטים אלה בעבודתו.

בדומה לג'ונתן ג'ונס בספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" גם קינג מתאר "קרב" שכזה, הפעם בין מיכלאנג'לו לרפאל, שבמקביל לעבודתו של הראשון בקפלה הסיסטינית הועסק בעיטור הספריה של האפיפיור. נדמה שלא ניתן לתאר שני אישים שונים יותר זה מזה, רפאל הנאה, החברותי, החביב על הבריות, ומיכלאנג'לו המכוער בעיני עצמו, הנרגן והמתבודד. האמנם היתה תחרות עוינת בין השניים? זה לא באמת משנה, אבל עבודתם המקבילה מאפשרת לקינג להרחיב את יריעת הסיפור.

אירווינג סטון כתב ביוגרפיה מצוינת, "חיי מיכלאנג'לו", שהיא מקיפה ומדויקת ברובה, אך בשלה התקבעו שני מיתוסים שקינג מפריך. המיתוס האחד מתאר את האמן שוכב על גבו כדי לצייר. בפועל הפיגום היה מרוחק מן התקרה במידה שאפשרה עמידה. השני מדווח כי את העבודה סיים האמן לבדו. בפועל היה לידו כל הזמן צוות. אנשיו אמנם התחלפו, אך תמיד היו אתו אלה שהכינו את הצבעים, וגם אלה שצבעו חלקים מן הציורים על פי רישומיו. הפרכת המיתוסים אינה מפחיתה מגודל ההישג.

ב-31 באוקטובר 1512, ארבע שנים וארבעה שבועות אחרי שמיכלאנג'לו החל לעבוד על התקרה, הגיעה שעת החשיפה. ג'ורג'ו וזארי, היסטוריון האמנות בן המאה השש-עשרה כתב עליה: "כשנגלתה היצירה היה אפשר לשמוע את העולם כולו בא בריצה לראותה, ואכן היא הדהימה את כל רואיה והכתה אותם באלם". תקרת הקפלה, גם היום, אחרי שבשנות השמונים נוקתה מלכלוך של שנים ועברה תהליך שחזור ושימור, היא יצירה שוקקת חיים ומעוררת השתאות.

כמו "משפט פריס" של קינג, שבו סיפר על לידת האימפרסיוניזם, גם "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" הוא ספר מרחיב דעת, מעשיר, וכתוב היטב. צילה אלעזר תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Michelangelo and the Pope’s Ceiling – Ross King

דביר

2006 (2002)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

כותרת משנה: פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

בן-ציון בן-יהודה נולד אל תוך יעוד. כבנו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, הוטלה עליו המחויבות להיות הילד העברי הראשון, זה ששפת אמו תהיה עברית, ללא השפעות זרות. בצעד דרקוני נגזר עליו בשנותיו הראשונות בידוד, לבל תגונבנה אל אוזניו מלים לועזיות. למרות שכנער מרד פה ושם – קרא בסתר ספרים בצרפתית, כשל להיות ראשון בכתתו בשפה העברית – הוא נשא כל חייו את הלפיד שהועבר לו, נאם בארץ ובתפוצות בזכות השפה, ועשה שימוש נרחב בעיתונים שערך כדי להפיץ את רעיונותיו, בנושא זה ובאחרים. ב-1942, בעודו בארצות-הברית, כתב את קורותיו, והכתיר אותם בכינוי שהדביק לו ראובן בריינין, "החצוף הארצישראלי", כינוי שמגלם את היותו "ילד רע", כזה שאינו מהסס לפרסם דעות מקוממות ובלתי מקובלות ולהשתלח באחרים.  

השתלחות זו מקנה לפרקיו האחרונים של הספר טעם מריר של סגירת חשבונות ושל התקרבנות, אבל ממרחק השנים ובפרספקטיבה היסטורית אין לזה חשיבות. מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו עדות ממקור ראשון על החיים בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. איתמר בן אב"י – השם העיתונאי שבחר לעצמו בן ציון, ובו מיצב את עצמו כממשיכו של אביו – מתאר פכים קטנים וארועים היסטוריים גם יחד, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים, מאיר מן הזוית האישית שלו את יחסי הכוחות – ובעיקר את הסכסוכים – בין הקבוצות השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית, ומפגיש את הקורא עם אישים שהפכו עם השנים לרחובות.

לצד הסיפורים הללו הוא פורש בהרחבה את משנתו, שהיתה במידה רבה מקורית לזמנה, וכך היא מצטיירת גם היום. בן אב"י היה חסיד של שימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. מבחינה מעשית הוא סבר שהדבר יקל על מי שרק החל ללמוד את השפה, אך הוא מצא לכך גם צידוק היסטורי. גישה זו זכתה לגינוי כמעט מקיר לקיר. בתחום המדיני הציע מבנה דוגמת שווייץ. הווי אומר חלוקה לקנטונים, נוצרי, יהודי ומוסלמי. במוסלמים הכפריים, אגב, ראה את צאצאי העברים הקדמונים, והציע לכנותם יהודאים או פלשתינאים. במדינה העתידה, כך טען, יהיו לא רק יהודים, אלא גם בני אמונות אחרות, וגם יהודים מזרמים שונים, וגם חסרי דת – "ושום ממשלה עברית במדינה העתידה לבוא לא תעז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בשל דעותיהם". בתחום העיתונות קידם עיתונאות מודרנית, שאינה עוסקת רק בעניינים שברובו של עולם, אלא גם ביומיום. שערוריה פרצה כשפרסם בדף הראשון, תחת כותרת בולטת, כתבה על שריפה גדולה שפרצה בירושלים. "כיצד יתכן שבעיתון הנושא את שם בן-יהודה נעשתה השערוריה הנוראה הזאת? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך".

בן אב"י מרבה לספר על חילוקי דעות מרים וסוערים בתוך החברה היהודית, שהביאו בין השאר למאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה כאילו הוא מורד במלכות, לחרם על המשפחה, ולמכות שספגו בן-ציון הילד וכלבו. לעתים מדובר על נושאים שבאמונה, כמו הסירוב לקבור את אחותו, הילדה הרביעית ששכל אליעזר בן-יהודה, משום שאמה פיזרה פרחים על גופתה, ולעתים על נושאים שבאידיאולוגיה, כמו היחס לשלטון, עתיד הארץ, בחירת השפה. לא נעדר, כמובן, הסכסוך הבין-עדתי המוכר מסיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שבזכות דודו ברק, נורית הירש ומירי אלוני הפך לחלק מן התרבות. הוא מספר גם על הצלחות, שבחלקן היה מעורב, כמו הקמת נתניה ואבן יהודה, יסוד הנמל בתל אביב בתוך לילה, הנחת בסיס לאחיזה לא רק ביבשה אלא גם בים כפי שחלם מנעוריו, התפשטות השפה העברית כשפת דיבור ולימוד ועוד.

אליעזר בן-יהודה כונה אפיקורס, וניהל אורח חיים חילוני. בנו, שמצהיר על עצמו לקראת סיום כאדם מאמין, טוען כי כמוהו היה גם אביו, וכי מילותיו האחרונות לפני מותו היו "מאמין אני". מן הסתם זכותו של הבן לנכס לעצמו את אביו בכל צורה שיבחר. אני מוקסמת מן התיאור של בן-יהודה הצולל אל כארבעים אלף ספרים וכתבי יד כדי לדוג מלים עבור המילון העברי מתוך אמונה חסרת פשרות בתחית השפה.

הספר ראה אור לראשונה ב-1961, כשני עשורים אחרי פטירתו של איתמר בן אב"י. ירון לונדון ומאיר שלו, שניים מאשפי השפה העברית, כתבו הקדמות מעניינות למהדורה חדשה זו.

מעניין ומומלץ

ידיעות ספרים

2016 (1942)