תגית: הירושימה

ב-6 באוגוסט 1945 הוטלה על הירושימה פצצת האטום "ילד קטן". שלושה ימים אחר-כך הוטלה על נגסאקי הפצצה האמריקאית השניה, "איש שמן". יפן הכריזה על כניעה ללא תנאי, ומלחמת העולם השניה הגיעה לקצה. ההחלטה על נקיטת אמצעי דרסטי כל-כך הוטלה על כתפיו של הארי טרומן, שמונה לתפקיד נשיא ארצות-הברית רק ארבעה חודשים קודם לכן, לאחר פטירתו של הנשיא רוזוולט. קודם להשבעתו לא היה טרומן מודע למאמצים לפתח את נשק העל, וכעת היה עליו לקבל החלטה שתחרוץ גורלות ותהיה בעלת השלכות לדורות.

אם לפשט מצב מורכב מאוד, בפני הנשיא הוצבו שתי אלטרנטיבות. מכיוון שלא נראה שהיפנים מוכנים להכנע, ויתרה מזו הם הפכו נחושים ואכזריים יותר ככל שהמלחמה התקרבה אל ארצם, למרות אלפי ההרוגים בהפצצות האמריקאיות על עריהם, בעלות הברית, אילו בחרו להמשיך להלחם, עמדו בפני לוחמה ממושכת. על פי ההערכות, הקרבות היבשתיים מאי לאי ובתוך יפן עתידים היו להמשך לפחות שנה נוספת, לגבות את חייהם של רבע מליון מחיילי בעלות הברית, ולהביא לפציעתם של חצי מליון חיילים נוספים. אבדות היפנים עתידות היו להיות עצומות אף הן. לחילופין, הנשק החדש, שעוצמתו עלתה עשרת מונים על זו של כל נשק מוכר אחר, יכול היה לגרום זעזוע ולהוות איום שיוביל לכניעה. בשיקול קר של מספר קורבנות, נראה שהלם הפצצה יציל פי כמה וכמה יותר חיים בהשוואה למחיר שיגבה, ושלכן הבחירה בפצצה היא הרע במיעוטו. אבל לא ניתן היה להתעלם מן ההיבטים הנוספים. היה חשש שעוצמתו של הנשק החדש תהיה בלתי נשלטת, שהשימוש בו יפתח מירוץ חימוש, שארצות-הברית תוביל לעידן חדש של מלחמות עם טכנולוגיה חדשה ומפחידה, ששחרור הכוח הגרעיני יביא לסופה של הציויליזציה. טרומן התכונן לשתי האלטרנטיבות גם יחד. מצד אחד נתן אישור להמשיך להתכונן להטלת הפצצה, ומצד שני הורה להמשיך בהכנות לפלישה יבשתית ליפן, וחתר להשגת הסכמת היפנים לכניעה.

הסוף ידוע: הירושימה נבחרה כאחד מתוך יעדים אפשריים, בשל היותה עיר נמל חשובה ובשל תעשיית הנשק שהתפתחה בה. מזג האויר ב-6 באוגוסט 1945 קבע איזו מבין שלוש ערים תופצץ, וגורלה של הירושימה נחרץ.

העיתונאי כריס ואלאס, בשיתוף עם מיץ' וייס, עתונאי חוקר וסופר זוכה פרס פוליצר, עוקב אחר הספירה לאחור שהחלה ביום השבעתו של טרומן ב-12 באפריל 1945. בליבת הסיפור עומדים טרומן, המאמצים הדיפלומטיים להביא לסיומה המהיר של המלחמה, וההתלבטויות עד לקבלת ההחלטה. במשולב עם אלה הוא עוקב אחר ההכנות של אנשי הלהק שהטיס את "אנולה גיי", בראשותו של פול טיבטס; מתאר כמה היבטים טכניים שחייבו התמחויות מיוחדות של הלהק; מספר על החיים בלוס אלמוס ובמרכזי הפיתוח האחרים; מתלבט עם המדענים שפיתחו את הפצצה כדי להקדים את הנאצים, אבל היו מודעים להשלכות שיהיו לכוח ששחררו; מציץ אל החיים בהירושימה, שילדיה הורחקו ממנה בשל הפחד מהפצצות; מציג את נערות הקלוטרון, מפעילות המכונות האלקטרוניות ששימשו להעשרת אורניום, שלא ידעו למה הן שותפות (שמירת הסוד היתה הרמטית למדי); מספר על נסיונות ההשתקה והצנזורה שאחרי המלחמה, ועל האופן בו נעקפו כדי להביא את המידע על הפצצה ועל תוצאותיה לידיעת הציבור (ספרו של ג'ון הרסי, "הירושימה", שהיה הראשון שתיאר את ההיבאקושה, האנשים שהושפעו מהפיצוץ, ראה אור תחילה כאוסף ראיונות עם ניצולים בניו יורקר שנה אחרי ההפצצה); ועוד כיוצא באלה דמויות וארועים, המצטרפים לתמונה מורכבת של העולם שבין כניעת הגרמנים לכניעת היפנים.

בסיום הספר ואלאס מרחיב על התגובות להפצצה בשנים מאוחרות יותר, כולל דעות לפיהן היא לא נועדה לסיים את המלחמה אלא לשגר אזהרה לסובייטים, או שהיתה בכלל מעשה גזעני כלפי היפנים, ואולי לא היה בה צורך כלל כי היפנים היו נכנעים ב-1945 גם לולא הוטלה. כל הטענות האלה נהנו, כמובן, מיתרון עצום של ראיה לאחור. טרומן עצמו לא חש חרטה, ובראיון בשנת 1966 אמר: "לא אהבתי את הנשק הזה, אבל לא היו לי נקיפות מצפון, אם בטווח הארוך מליוני חיים של בני אדם יוכלו להנצל". טיבטס, שהטיס את הפצצה ליעדה, בסר, שהיה אחראי המכ"ם בטיסה, ולואיס, טייס המשנה, הצדיקו שנים אחר כך את ההחלטה. טיבטס: "אם אנחנו צריכים לצאת למלחמות, אני חושב שהמטרה היא לנצח במלחמה. עליך לנצח עם כל המשאבים שעונדים לרשותך. ואם התמזל מזלך ויש לך כלי נשק חזקים, או כלי נשק חזקים יותר מאלה של האויב, יש רק דבר אחד שעליך לעשות, וזה להשתמש בהם". בסר: "מלחמה אנושית היא אוקסימורון. מלחמה היא ברברית מעצם הגדרתה. הנסיון להבדיל בין שיטת הרג מקובלת לשיטת הרג לא מקובלת הוא מגוחך […] הפתרון לבעיה הוא לא להתחרט על מה שכבר קרה, אלא להקדיש את עצמנו, ביחד ולחוד, לעקירת הסיבות למלחמות והמלחמה עצמה". לואיס, שכתב תוך כדי הטיסה הלוך וחזור יומן, ובו נכלל המשפט הידוע "אלוהים, מה עשינו?", הסביר מאוחר יותר כי לא התכוון לחורבנה של הירושימה: "הכוונה היתה מה עשתה האנושות כשתכננה ופיתחה פצצה כזאת שיכולה להרוס את האנושות".

למרות שמדובר בספר עיון תיעודי, "הספירה לאחור 1945", בגלל המינון המוצלח של שילוב האישי עם הציבורי, ובגלל כתיבה טובה, נקרא כספר פרוזה מותח. הספר מרתק, רב פנים, מעשיר, מעורר מחשבה ומומלץ בהחלט.

Countdown 1945 – Chris Wallace with Mitch Weiss

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי