תגית: המוסד

"משחק כפול" נפתח בתיאור מדויק של חיסולו בבירות של עלי חסן סלאמה, מראשי ארגון ספטמבר השחור, שהיה מעורב, בין שאר פעולות טרור, ברצח הספורטאים הישראלים במינכן. מכאן מתגלגלת עלילה, המשלבת בדיה עם אירועי אמת, דמויות בדויות עם דמויות היסטוריות, ומגיעה לשיאה בנסיון ליישם תכנית שטנית שתסכסך לנצח בין ישראל לשאר העולם, ובכך תגזור את גורלו של העם היהודי לרדיפות ולחיסול.

שני אנשים מנהלים כאן קרב מוחות נפתל ומתיש. מצד אחד ירמיה פלד, ראש המוסד, גבר מזדקן שצפה חסר אונים ברצח הספורטאים, והרגיש שהגיע זמנו לפרוש אחרי שהביא לחיסולו של סלאמה. מצד שני אלפרד מילר, פסיכופט שטווה רשת טרור באירופה, והוא אכול שנאה וחדור מטרה להמיט אסון קולוסאלי על היהודים. ירמיה נעזר בעובדי המוסד והש.ב. ובסוכנים הפרושים באירופה ואינם יודעים בהכרח עבור מי הם עובדים, ומסתמך על נסיונו רב השנים, על עבודת נמלים של איסוף פרט לפרט, ועל חושיו החדים. מילר אוסף סביבו, וממדר על פי הצורך, טרוריסטים נלהבים ואידיאליסטים תמימים שרואים בו מנהיג.  

חושיו של ירמיה נדרכים כשהוא מבחין בין נושאי ארונו של סלאמה בגבר אירופי בלונדיני, שנראה כנטע זר. כשמגיעה לידיעתו השיחה שניהל אותו גבר עם ערפאת, ובה דיבר על "נקמה סופית", הוא מתחיל להזיז את כוחותיו. מילר, מצדו, חובר אל צעיר יהודי נאיבי, מתקן עולם מטעם עצמו, ממדר את שותפיו הקבועים, ומניע את מה שייראה כנסיון לחסל את ירמיה. האם בזאת תסתכם "הנקמה הסופית"? יש מי שסבור כך. ירמיה סבור אחרת.

מיכאל בר זוהר, שהוא בעיני סופר ביון ומתח גדול, בנוסף להיותו היסטוריון וביוגרף מעניין, מוליך ביד אמונה עלילה מפותלת ומותחת. למרות שפע הפרטים והתככים והסודות הוא מספר סיפור נהיר שקל לעקוב אחריו. דמויותיו מלאות חיים, מקצועניות ואנושיות גם יחד. את סיפור המתח המשובח הוא מעבה בפרטים היסטוריים, ביניהם פרשת לילהאמר, דמותו של בילי מור האירי, וכאמור חיסולו של סלאמה. ניכר שהוא בקיא בנבכי פעילות המוסד (אמליץ בהזדמנות זו על הספרים שכתב עם נסים משעל, "המוסד – המבצעים הגדולים" ו"לוחמות המוסד"), ולכן הקריאה בספר היא גם מהנה, גם מותחת וגם מעניינת.

בהחלט מומלץ.

עם עובד

1984

כותרת משנה: הנשים בלב המבצעים הגדולים

התואר "סוכן מוסד" או "לוחם מוסד" נקשר אסוציאטיבית לדמותו של גבר, אולי ג'יימס בונדי שכזה, אולי דמות אפורה לכאורה הנבלעת ברקע ומבליחה לרגעים הרואיים. אם נשים זוכות בתואר זה הן נתפסות בדרך-כלל כ"עזר כנגדו", בת לוויה תומכת, ואפילו כנערת פיתוי. בין המציאות לתדמית, מסתבר, אין שום קשר. הנשים מהוות מחצית מעובדי המוסד בכל התפקידים, כולל המבצעיים בארצות אויב, וברוב שדרות הפיקוד. קרוב למחצית מחברי היחידות המבצעיות הן נשים, והפעילות בה הן נוטלות חלק זהה לזו של עמיתיהן. מיכאל בר-זהר ונסים משעל מספרים בספר זה את סיפוריהן של הנשים, חלקן מזוהות בשמן האמיתי, חלקן תישארנה חסויות עוד למשך שנים רבות.

הכותבים נותנים בתחילת הספר כבוד לשרה אהרונסון, סוכנת מטעם עצמה, שפעלה שנים לפני קום המדינה, ועוברים אל שתי נשים שהחלו לפעול לבדן עוד לפני מלחמת העצמאות, והשתלבו בפעילות ענפה ומרשימה אחריה – יולנדה הרמור במצרים ושולה כהן בלבנון. בהמשך הם מספרים על דמויות ששמותיהן ידועים ומוכרים (אולי משום הנטיה לדוש בארועים שלא עלו יפה ולקבל כמובנים מאליהם את אלה שהצליחו), כמו מרסל ניניו, סילביה רפאל וסינדי מפרשת ואנונו, וגם על כאלה שנותרו אלמוניות יחסית. אזכיר, כדוגמא, את יהודית פרידמן נסיהו, שהיתה מעורבת בהבאתו של אייכמן לארץ, את יולה רייטמן, שניהלה בסודן כפר צוללנים שהסווה את הפעילות להעלאת יהודי אתיופיה, את אריקה מארי צ'מברס, שהיתה חלק מהצוות שלכד את מנהיג ספטמבר השחור, את איזבל פדרו, שהשיגה מידע רב ערך במצרים בין מלחמת ההתשה למלחמת ששת הימים, את יעל פוזנר, שהיתה מופקדת על התפקיד הרגיש של הכנת סיפורי כיסוי לסוכנים, את דינה (שם בדוי), שפעלה באירן לחשיפת הארכיון הגרעיני, ואת עליזה מגן, האשה היחידה עד כה ששימשה כמשנה לראש המוסד.

תקצר היריעה מלהרחיב בפרטי פעילותן, שהיתה כרוכה רוב הזמן בסיכון עצמן. אני מציעה לקרוא אודותן, אם לא את הספר עצמו, לפחות את התמצית שבקישורים שצורפו לשמותיהן (אבל אז מחמיצים את סיפוריהן של אלו ששמותיהן חסויים, וחבל). כמה מן הנשים זכו להכרה שלה היו ראויות – שולה כהן עוטרה באותות, מרסל ניניו הדליקה משואה, אם להזכיר שתי דוגמאות – אחרות נותרו בצללים, אם בשל החסיון המתמשך ואם משום הזנחה. מיכאל בר-זהר ונסים משעל נותנים לכולן את הכבוד המגיע להן.

"לוחמות המוסד", כמו קודמו "המוסד", הוא ספר מרתק, ומעשיר בידע שרוב הזמן נסתר מאתנו. אמנם מדובר בספר תיעודי, אך כל אחד מפרקיו נקרא כפרוזה טובה, מותחת ומרשימה בסגנונה ובתכניה.

מומלץ בהחלט

ידיעות ספרים

2020

נישואיו של יוגב בן-ארי נהרסו בגלל סוד ששמר מפני אשתו. יוגב, איש המוסד, הבטיח לאורית שתי הבטחות: לא לשקר לה ולא לעסוק בחיסולים. חיסולים – מוצדקים, בבחינת הקם להורגך השכם להורגו – הפכו חלק מעבודתו. מכיוון שלא נשאל על ידה ישירות אם הרג בני אדם במו ידיו, הרגיע את עצמו שאמנם אינו משתף אותה אך גם אינו משקר לה. אבל ההיעדרויות התכופות שלו, העובדה שחלק הארי של חייו היה חסוי מפניה, וגם כשלונם להרות ולהביא ילד לעולם, יצרו מתח וניכור, ואלה רק המתינו לסוף הידוע מראש, שהגיע כשאורית הבינה שיוגב נטל חלק פעיל במבצע חיסול.

יוגב, שהאמין שלעולם לא יזכה שוב לאהבה, קיבל על עצמו שליחות ברוסיה. הקשרים שקשרו אותו לארץ נמוגו – אביו נפטר, אמו שקעה בדמנציה ועברה למוסד, ואת המשק המשפחתי מכר – ובהלך רוח אדיש, כשלבו קפוא, התיישב בסנקט פרטבורג במסווה של איש עסקים קנדי. במפתיע זכה ל"סיבוב שני". במסעדה, שבה הוא סועד בקביעות, הכיר את אנה, בעלת חנות ספרים קטנה, בת גילו, אלמנה מזה מספר חודשים. שלא במפתיע, גם הקשר הזה, שהתפתח לאהבה, סבל מהעמדת פנים, שכן יוגב, שכעת הזדהה בשם פול, נאלץ להסתיר את זהותו האמיתית. לאנה, כך התברר, היו סודות משלה. האם הקשר הזה יזכה לסוף טוב יותר מקודמו?

מישקה בן-דוד, בעצמו איש המוסד, כתב ספר קצבי, החושף מעט מן החיים בעולם הצללים. הוא מספר על האופן בו מתוכננים ומבוצעים מבצעים מורכבים, ונותן לקורא טעימה מן ההכשרה המקצועית וממערך הכוחות הפנימי. הוא מתאר את שעובר בנפשו של אדם שחי בפועל חיים חצויים, שמוצא עצמו מול דילמות מוסריות, ושמבקש למצוא איזון בין השליחות לחיים הפרטיים, ולאלה הוא מצרף את הכמיהה לאהבה ולמשפחה. לטעמי, אפשר היה להפחית מעט את מימון המשגלים המפורטים מאוד, אבל פרט לכך הסיפור כולו קריא מאוד, מעניין ואף מרגש.

זהו ספרו הראשון של הסופר שמזדמן לי לקרוא. אשמח לקרוא ספרים נוספים.

כתר

2008

"החוליה", קובץ ובו שלושה סיפורים, פורסם לראשונה ב-1986, תחת שם העט טל יערי. מי שכתבה את הסיפורים היא הסופרת שולמית הראבן, וכעת, לרגל עיבודו הקולנועי של הסיפור הראשון בקובץ ("מסתור" בבימויו של ערן ריקליס מבוסס על הסיפור "החוליה"), הספר רואה אור תחת שמה.

בשלושה הסיפורים שבקובץ הסופרת מציגה לקוראים את אחורי הקלעים של פעילות המוסד. בסיפור הראשון, "החוליה", רות, סוכנת מוסד, יוצאת לפריז להשגיח על משתפת פעולה לבנונית שעברה ניתוח פלסטי לטשטוש זהותה. בסיפור השני, "הקשר העיראקי", נחקרים התנקשות בחיי דיפלומט ישראלי בניו-יורק ומוות מסתורי של איש עסקים שהיה אמור להפגש אתו. בסיפור השלישי, "יוונים נושאי מתנות", נפגש שליח המוסד עם איש עסקים יווני, שמציע מידע בתמורה למערכת הגנה על המחשבים בעסקו. שני מאפיינים עיקריים משותפים לסיפורים, בנוסף לדמויות המופיעות בשלושתם. האחד – בכולם מתקיים מידור קפדני, שכתוצאה ממנו הדמויות שבסיפורים, כמו גם הקוראים, נותרים במידה רבה בערפל, והמסתורין אינו מפוענח עד סופו. והשני – אמנם מדובר בסיפורי מתח, ופעילות המוסד מרתקת לכשעצמה, אבל הענין האמיתי הוא הגורם האנושי, ההתנהלות של הדמויות בתנאי אי-ודאות, באוירה של קנוניות ושל סיכון חיים. באחרית דבר מצוטט המבקר גרשון שקד, שכתב כי שולמית הראבן יוצרת "עלילה ריאליסטית על רקע של ארוע יוצא דופן המביא לחשיפתו של המצב האנושי", אמירה המתארת במדויק את אופיים של הסיפורים.

נועה מנהיים כתבה אחרית דבר מעניינת, בה היא דנה בהיבטים שונים הנוגעים ליצירתה של הראבן. בין השאר היא עוסקת בשאלה מדוע בחרה לפרסם את הסיפורים בעילום שם, וסוקרת את תולדות יצוגו הספרותי של המוסד. למרות שחשתי תסכול מסוים בשל המידור שהזכרתי קודם, נהניתי מאוד מן הקריאה, בעיקר בשל סגנונה של הסופרת, שאותו תיארה יפה נועה מנהיים: "החוליה הוא ספר "הראבני" במובהק, גדוש בצמצום, עולה על גדותיו בלשון ההמעטה המפורסמת שלה, נקי וצלול עד כדי כך שניתן לראות בו הרחק, מטה ופנימה, אל תוך מעמקיו ורבדיו".

מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

1986

במאי 1960 נלכד אדולף אייכמן בארגנטינה, והוברח ארצה, כאן עמד למשפט ונתלה. הספר "המצוד אחר אייכמן" מתאר את קורותיו של הקצין הנאצי החל בימים האחרונים של המלחמה, דרך חמש השנים שבהן הצליח לחמוק מבעלות הברית בגרמניה, עבור במסלול הבריחה שלו מאירופה בתמיכת הכנסיה באיטליה, וכלה במאמצים לאיתורו עד ללכידתו. למרות שהסוף ידוע מראש, קראתי את הספר במתח, זועמת על בריחתו, מתוסכלת עם ציידי הנאצים שאיבדו את עקבותיו, חרדה מכל מכשול בדרכם של אנשי המוסד.

איסר הראל, ראש המוסד באותם ימים, ומי שעמד בראש המבצע, פרסם ב-1975 את ספרו "הבית ברחוב גריבלדי", ובו סיפר על לכידתו של אייכמן. באותה תקופה עדיין נמנעתי מקריאת ספרי שואה, ואיכשהו הספר חמק ממני עד כה. מכיוון שלא קראתי את ספרו של הראל, או כל ספר זכרונות אחר שכתבו המעורבים בפרשה, אין לי אפשרות לחוות דעה על מידת החידוש שב"המצוד אחר אייכמן". הסיפור בכללותו היה מוכר לי, פרטיו לא היו ידועים לי, ומבחינתי הועשרתי מאוד. התרשמתי שניל בסקומב, סופר ועתונאי, השקיע במחקר, ואסף אל תוך הספר פרטים קטנים וגדולים ממגוון מקורות, עד ליצירת תמונה שלמה ומדויקת של ההתרחשויות.

בנוסף לסיפור המצוד הספציפי, היה מעניין מאוד להתוודע אל מאחורי הקלעים של מבצעי המוסד. כל מבצע רגיש עלול ליפול בגלל פרטים קטנים, ונדרשות חשיבה מעמיקה והכנה מדוקדקת כדי להערך לכל תרחיש. העבודה המתוארת בספר מעוררת רחשי כבוד והשתאות. עדיין, גם אם ההכנה מושלמת, יד המקרה יכולה להתערב ולשבש הכל, ונדרשים עצבי ברזל כדי להתמודד עם הבלתי צפוי. במקומות רבים בספר נעתקה נשמתי כשהדברים לא התגלגלו כמתוכנן. מסתבר שספוילר אינו מכשול כשספר כתוב היטב.

סיפור לכידתו של אייכמן, מטבע הדברים, אינו סיפור הרפתקאות גרידא. רגשות עמוקים של כאב מעורבים בו בשל הסמיכות היחסית של הארועים לתקופת השואה, ובשל האובדן שחוו רבים מן המשתתפים במצוד. חלקם עברו את השואה על בשרם, כמעט כולם איבדו בני משפחה וחברים כתוצאה מפעילותו הנלהבת והבלתי נלאית של אייכמן, ה"מאסטר", כפי שכינה אותו הימלר כשקרא לו לטפל בחיסולה של יהדות הונגריה. אייכמן הוחזק בדירת מסתור במשך כעשרה ימים לפני שהועלה על מטוס אל-על בדרכו לארץ, ובמהלך תקופה זו התברר כי לא המתח והחשש להתפס היו קשים לשוביו, אלא עצם נוכחותו בקרבתם. איסר הראל נדהם, כשסר לבקר את אנשיו, מההידרדרות הקשה במוראל. שלום דני, שהיה אחראי על זיוף כל המסמכים שנדרשו למבצע, הגיע לצלם את אייכמן, ומיהר להסתלק מבלי לומר שלום לחבריו, כי לא יכול היה לשאת את השהות שם. האסיר, למרות שהיה שקט וצייתן, "המשיך לעורר בשוביו תיעוב ודכאון כמעט מחניק, כאילו שאב את כל האור והחמצן מן הבית".

אישיותו של אייכמן תופסת בספר חלק פחות מהותי, אך מעניין כשלעצמו. בסקומב מתאר את מנגנון ההכחשה של אייכמן בדבר תפקידו המרכזי, ומצטט קטעים מעדות שמסר לידיד בארגנטינה, מתוך מחשבה על העתיד ועל מקומו בהיסטוריה, לצד דברים שאמר לשוביו. טענת "רק מילאתי פקודות" שלו נבעה, כך נראה, משילוב של אמונה עם היתממות ועם תכנון קו הגנה. הפרק האחרון בספר עוסק בעיקרי המשפט ובחשיבותו לשינוי ההתיחסות הישראלית והעולמית אל זכר השואה.

"המצוד אחר אייכמן" הוא ספר מושקע, מותח, חשוב ומומלץ.

Hunting Eichmann – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

צבי מלחין, האיש שתפס פיזית את אייכמן והטיל אותו אל רכב החטיפה, צייר את אייכמן על דפי מדריך כיס לדרום-אמריקה, בשעה שהשגיח עליו בדירת המסתור

כותרת משנה: המבצעים הגדולים

המוסד (או בשמו המלא "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים") הוא גוף יחודי בעולם הביון. לצד התפקידים הסטנדרטים של איסוף מידע וביצוע פעולות חשאיות מחוץ למדינה, הוא מתפקד גם כמגינם של יהודי העולם. כך היה המוסד מעורב בהעלאת יהודי אתיופיה, בהבאתן לארץ של צעירות יהודיות סוריות שהגיעו לפרקן, באיתור הילד הנעלם יוס'לה שוחמכר, וגם בעשית דין בנאצים, בין אם בהבאתם למשפט כמו במקרה אייכמן, או בחיסולם כמו במקרה צוקורס התליין מריגה. הספר "המוסד – המבצעים הגדולים" מספר על 22 פרשיות מתולדות המוסד, הן ארועי ביון "רגילים" והן ארועים מן הסוג שלמעלה.

הספר הוא ביסודו ספר עיון דוקומנטרי, אך כל אחד מן הפרקים כתוב בפרוזה סיפורית שוטפת, כך שהספר כולו נקרא כשרשרת של סיפורי מתח מסופרים היטב. עוד לפני שבחרתי לקרוא אותו תיארתי לעצמי שלא אתאכזב, כי את הכתיבה של מיכאל בר-זהר אני אוהבת מאוד (וזו הזדמנות להזכיר את "הרכבות יצאו ריקות" המצוין אודות שואת יהודי בולגריה, את "אחים" שהטוויסט שבסופו הוא מהמרשימים שיצא לי לקרוא, ואת "מזימה" המביא את סיפורו האמיתי המדהים של יהודי שלומיאלי למדי שגויס לרגל לטובת הנאצים).

רוב הפרשיות שבספר מוכרות: אלי כהן המרגל בדמשק, חיסול "הנסיך האדום", השמדת הכור הסורי ועוד. היחוד של הספר הוא בירידה לפרטים, בתיאור מדוקדק למדי (אך לא מייגע) של תהליכים שהיו טריגר לפרשיות ושל דרכי הביצוע. לדברי ההוצאה, בספר שפע של פרטים שלא היו ידועים עד כה. מכיוון שההיכרות הקודמת שלי עם הארועים היא ברמה המאוד כללית שלהם, אין לי דרך לכמת את החידושים שבספר, אבל, כמובן, אין סיבה לא להאמין בערך הנוסף שהוא מביא, וכך או כך הוא מרתק מאוד לקריאה.

יש איזו פמיליאריות בכתיבה, שבעיני מאוד תורמת לו. הכותבים כמעט שאינם מכניסים את עצמם לספר, למעט אזכור פה ושם של פגישות עם גיבורי הפרשות, אבל בין השורות אפשר לחוש את הקירבה שלהם לדברים שכתבו. כשהשניים מספרים על כשלונות, כדוגמת לילהאמר, אפשר לחוש שהם כועסים כמעט באופן אישי, כמו כל ישראלי שמרגיש שמשהו מכבודו שלו נפגם כשנציגיו מפשלים, וכשהם מספרים על מבצעים מבריקים אפשר לחוש בגאווה סמויה מתחת למילים. אני לא חושבת שיש בזה איזו פגימה באוביקטיביות של התיעוד, אלא מעין נופך, חינני בעיני, שתורם לחווית הקריאה.

הוצאת ידיעות ספרים

2010