"ערך מוסף" הוא המונח שבו אני נוהגת להשתמש כשאני מבקשת להסביר מה אני מחפשת בספרים: תובנה חדשה, נקודת מבט מעניינת, ידע שלא היה לי. הנאה רגעית כשלעצמה אינה מדורגת גבוה ברשימת הערכים הספרותיים שלי. ובכל זאת, נהניתי עד מאוד לקרוא את "המלך צ'ינגיס הראשון", ספר קליל, אופטימי על סף האוטופיה, שאינו לוקח את עצמו ברצינות. כדי לתת לכם מושג על רמת הקלילות של הספר, די לציין שעיר הבירה של צ'ינגיסטן נקראת שפַּגט, והעיר השניה בגודלה זוכה להקרא פַרציפלוחה.
טוראן, בן לקומוניסט לשעבר שערק או גורש מצ'ינגיסטן לארצות הברית, לאחר שארצו זכתה לעצמאות עם התפרקות ברית המועצות, מקבל במפתיע מכתב מן המלך צ'ינגיס, ובו הוא מזמין אותו לשוב לארץ בה נולד. טוראן, שאיבד לאחרונה את חברתו ואת עבודתו, נענה להזמנה. הוא מוצא עצמו במקום שונה לחלוטין מניו-יורק עירו, מקום המזכיר על פניו את צפון קוריאה עם פולחן האישיות של מנהיגה. בשונה מצפון קוריאה, אזרחיה המדוכאים לכאורה של צ'ינגיסטן די מרוצים מחייהם, ואינם נתונים לטרור פנימי. העונש החמור ביותר הוא סדרת חינוך, רק שבשונה מן המשמעות הקודרת ומטילת האימה של דומותיה האמיתיות, בצ'ינגיסטן מדובר בארבעים ושמונה שעות של האזנה רצופה לספרו של המנהיג, המזכיר, ולא במקרה, את הספר האדום של מאו. העלילה המופרכת, שאינה לוקחת את עצמה ברצינות, מגלגלת את טוראן במעלה הסולם של השרות הציבורי, כשעל הדרך הוא מוצא אהבה. למרות השטותניקיות של פרטי העלילה, ולמרות שברור שהספר אינו צפוי להתגלגל אל סוף מר, הסופר מצליח ליצור אוירה של מתח, כשטוראן נקרע בין חיבתו למדינתו החדשה לגעגועיו לארצות הברית. בסיומו של הספר כולם – כלומר, כל אלה שהיו חביבים אל טוראן, ולכן התחבבו על הקורא – זוכים לסוף טוב, והעולם, שנראה היה שעמד על סף שואה אטומית, זוכה להגנה בזכות הסכמי רצון טוב בין כל הצדדים הניצים.
אפשר, אם ממש רוצים, למצוא בספר משמעויות שמתחת לפני השטח. הקושי להשתחרר מאהבה ישנה, לדוגמא, ולפנות את המקום לאהבה חדשה, ראויה יותר. הנפתולים והתככנות של הדיפלומטיה העולמית, והקושי ליישב אמביציות אישיות עם טובת הכלל. אבל למה לחפור לעומק בכוח? אפשר פשוט להתרווח בנחת, ליהנות מהכתיבה מלאת החן, ולסגור את הספר בסיומו עם צחקוק קטן בלב וחיוך על הפנים.
בשורה התחתונה: ספר חינני
גרף
2016
סקירות ספרים 