צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות, שוכח שמות פרטיים. בצילום של מוחו מתגלה אטרופיה באונה המצחית, המעידה על ניוון קל שיתפתח בהדרגה. חייו מכאן ואילך יעמדו בסימן השיטיון העתיד להשתלט על זהותו. כשזמן קצר לאחר האבחון הוא מתבקש לשאת דברים במסיבת פרידה למי שהיה סגנו ב"נתיבי ישראל", הוא חש כי הפעם עליו לדבר לראשונה גם מתוך ההכרה שהשיטיון, שהנוירולוג אבחן אצלו, הוא כבר מרכיב קבוע באישיותו, ולכן עליו לנווט בזהירות בין הדבר החדש הזה שנטפל אליו, לבין מהותו המקורית השפויה – בחירת מלים מעניינת, המעידה על תפיסת עצמו העתידי כחורג מן השפיות.
כחלק מן המאבק במרכיב הקבוע החדש הזה, הנוירולוג ממליץ לצבי, בין השאר, למצוא תעסוקה במקצועו. אשתו דליה, רופאת-ילדים העתידה לפרוש לגמלאות בקרוב, "משדכת" בינו ובין עשהאל, מהנדס צעיר, עובד "נתיבי ישראל", המופקד על תכנון כביש סודי לצרכי הצבא במכתש רמון. עשהאל מסכים ברצון להעסיק את צבי באופן בלתי פורמלי כעוזר ללא שכר. בסיור במכתש מתברר כי יש לקחת בחשבון גורם בלתי צפוי בדמות שב"זים, שוהים בלי זהות, המוצאים מקלט על גבעה הניצבת בנתיבו של הכביש המתוכנן. בהשתוקקותו לארגן לאשתו החולה השתלת לב בישראל, פלסטיני, המכנה עצמו ירוחם, הצליח להסתבך הן עם ישראלים והן עם פלסטינים, ויחד עם בנו ובתו הוא מסתתר במבנה נבטי נטוש. המנהרה שבשם הספר היא זו שעשהאל מבקש לחצוב בתוך הגבעה, כדי לאפשר לאיש להשאר במקומו, לאחר שנקלע לשם במסגרת מה שהוא מכנה "עוד תסבוכת אנושית שנוצרה בין שני עמים שחיים במולדת אחת".
התמודדותו של צבי עם הצל המאיים עליו מכמירת לב. בארנקו הוא מחזיק פנקס, אותו הוא מכנה "אנטי-שיטיון", ובו הוא כותב דברים שאסור לו לשכוח – מספרי טלפון, קוד ההתנעה של רכבו. כשהטלפון הנייד שלו אובד במדבר, הוא קונה שניים, למקרה של אובדן נוסף. החורים השחורים בזכרונו הולכים ומתרבים, והוא מתחיל לאבד את עצמאותו. לידו מתמודדים אשתו ושני ילדיו, כל אחד בדרכו ועל פי אופיו. צבי מתבטא לעתים בהומור שחור, מאמץ את מצבו, אך האימה נוכחת בתוכו נוכחות מתמדת. מנחם פרי, בטקסט שעל הכריכה, מציע פרשנות אחרת, וכותב כי צבי "במקום להתאבל על הידרדרותו, חוגג משועשע את השינויים ההולכים ומתעצמים באישיותו". אני עצמי לא מצאתי בספר חגיגה משועשעת, אלא השלמה חסרת-ברירה עם הבלתי נמנע, ומאמץ מעורר הערכה להתאים את עצמו לנסיבות חייו החדשות.
לפעמים קשה להבין אם נושאו של הספר הוא גלישתו האיטית של צבי אל השיטיון, או שמדובר בספר פוליטי (מספר המפגשים האקראיים של צבי עם פלסטינים ובני מיעוטים אחרים אינו סביר). יכול להיות שזהו ספר דו-ראשי. מכל מקום, בעיני המוטיב המרכזי הוא הזהות והתפיסה העצמית. דליה המעשית, שאינה מבינה מדוע בעלה "מנופף" בשיטיון, מטיחה בו, "עוד מעט תהפוך את השיטיון לתעודת-הזהות שלך". כשהוא מעמיד אלה מול אלה את הפלסטינים נטולי הזהות ואת צבי המגדיר את זהותו החדשה, יהושע מעצים את המוטיב הזה. צבי, החרד לתדמיתו, נמנע מלספר לאשתו על השב"זים מתוך חשש כי זהותם החסרה עוד עלולה לעודד בעיניה את ההתמעטות בזהותו שלו. דמויות נוספות, המתחבטות בדבר זהותן והגדרתן, משולבות בעלילה, ביניהן ילד לאם חד-הורית שנאבק עם זהותו כנטול-אב, עשהאל, שעדיין לא השתחרר מן הפחד שעורר בו המדריך בטירונות, אשתו של סגנו לשעבר של צבי שמבקשת לחרוג ממשבצת "אשתו של", ואחרים.
אברהם ב. יהושע הוא כותב סבלני, מתעכב על פרטים קטנים, וכוחו חזק במיוחד בדיאלוגים, כולל באלה שאדם מנהל עם עצמו. יש משהו מונוטוני בכתיבה שלו, שגרם לי בערך במחצית הספר לאבד סבלנות, אבל הסיפור מעניין דיו, ונוגע ללב דיו, כדי להתגבר על מכשלה זו. גם אם פה ושם הוא לוקה בחוסר סבירות – סיפור המנהרה הוא כזה – אני חושבת שאפשר לפרש זאת כחלק מן האוירה ההזויה מעט שבתוכה מתנהלים חייו של צבי בצל הכתם הקטן שהתגלה בצילום, והתיחסות לדברים כפשוטם אינה נכונה כאן. תוך כדי קריאה, אולי בגלל איטיות העלילה ומעט חזרתיות, הספר נראה לי פשוט וחד-מימדי, אבל במבט לאחור אני רואה את שלל המרכיבים שנשזרו לאיטם לכלל יצירה מורכבת, ואני בהחלט ממליצה עליו.
הספריה החדשה
2018
סקירות ספרים 